הכנות להשמדת קיבוץ טירת צבי

"ביום ו', 1 בינואר 1948 התגייסתי לגדוד הירמוך הראשון והוצבתי בפלוגת 'א-דיירין', להצלת הארץ הקדושה והמולדת הערבית היקרה," כתב כיומנו ג'ונדי (טוראי) חסן מרעי אנדאדי. "עברתי מדיר אלזור לחמה, ומשם לקטאנאה. נשארתי בקטנה שלושה ימים, עד שקיבלנו את ההוראה לנסוע לפלשתין. עזבנו את קטנה ב-7 בינואר, נסענו לרבת-עמון ומשם לאדמת-פלשתין. משמר של הצבא הירדני ליווה אותנו עד הגבולות הירדניים. ישבנו לנוח בקרבת הנהר. אחרי חצות הביאו לנו תמרים לאכול... הגיעה פקודה לזוז. זזנו והשארנו את חברנו טוראן ישן באותו מקום. (חברי) זיידן עזב אה הרובה שלו, מפני שהיה עסוק באכילת התמרים. הלכנו זמן רב, ובבוקר ראינו שתי מכוניות. חשבנו שהן של האויב, וקיבלנו הוראה להתפזר לאורך הכביש. אחר-כך נאמר לבו שאלה מכוניות ערביות שבאו לקחת אותנו. מולאזם אוול (סגן) מחמיד אל-שהדדי פקד עלינו לעלות על שתי המכוניות. אחר-כך באו עוד חמש מכוניות, והאנשים עלו עליהן. נסענו ליריחו. ליד יריחו תפסו יהודים עמדות בצד הכביש ופתחו באש על המכונית הראשונה. ירדנו מהמכוניות, תפסנו עמדות וירינו עליהם. חילופי-היריות נמשכו שעה. שבינו יהודי אחד וערבי מערב-דקור. "אחרי הקרב עלינו למכוניות ונסענו לג'נין. התקבלנו בכבוד וביריות-שמחה. נשארנו בג'נין שעה וחצי, למנוחה. אחר-כך נסענו לכפר... התושבים הריעו לכבודנו. המשכנו במסענו לכפר זבבדה. התושבים הריעו לכבודנו. ירדנו מהמכוניות. נתנו לנו לאכול ולשתות. נשארנו בכפר שלושה ימים. ביום הרביעי נודע שהיהודים מתקיפים שני כפרים באזור ג'נין, זרעין ונוריס...¹ התחלקנו לשתי קבוצות, קבוצת הרובים האנגליים וקבוצת הרובים הצרפתיים והגרמניים. קבוצת הרובים הצרפתיים נסעה לזרעין, וקבוצת הרובים האנגליים נסעה לנוריס. הייתי בקבוצה הראשונה. המוכתר של זרעין שלח אתנו מורי-דרך אל העמדות. ישבנו בעמדות עד הבוקר, ולא היה לנו קשר עם הקבוצה האחרת. שאלנו (עליה) את המולאזם (סגן-משנה), והוא הודיע לנו שהיא בנוריס, ושיהודים התקיפו אותה. כשהכרנו את המקום החלפנו אתה פטרולים."² את "גדוד הירמוך" הראשון הקימה ממשלת סוריה, שמילאה בכך את התחייבותה לוועדה הצבאית של הליגה הערבית. הגדוד צויד, לפי התקן הסורי, בשש מאות וארבעה-עשר רובים, שמונה-עשר מקלעים וארבע מרגמות 60 מ"מ. חייליו וקציניו היו סדירים. המג"ד היה הראיס (סרן) מוחמד צפא.³ שני הגדודים הראשונים של "צבא-ההצלה" נקראו "גדודי הירמוך", על שם הנהר שעל שפתו ניצחו צבאות הערבים את צבא ביזנץ בשנת 636. אחרי פלישת הצבאות הסדירים קמה "חטיבת הירמוך", ואחרי תבוסת קאוקג'י בגליל שינה כל "צבא-ההצלה" את שמו ל"חילות הירמוך". כשצלח ג'ונדי חסן מרעי אנדאוי את הירדן, השתתף בלא-יודעין בתקרית בין-ערבית. לפני כן ביקש פאוזי קאוקג'י מנשיא סוריה, שוקרי אל כואתלי, לבוא כדברים עם עבדאללה, כדי שזה יתיר לפקודיו לעבור בארצו, ואחר-כך יאפשר לסוריה לשלוח ציוד ואספקה ליחידות הפולשות דרך ארצו. קאוקג'י חשש מעיכובים, בגלל היחסים הרעים בין עבדאללה ובין שליט סוריה, וחששותיו נתאמתו. הנשיא הסורי לא פנה אל המלך העבר-ירדני, וכשהגיעו קאוקג'י ופקודיו אל גבול סוריה -עבר-הירדן חסמו השומרים העבר-ירדנים את דרכם. מתחנת-הגבול טלפן קאוקג'י למושל מחוז אירביד. "איך אתה מעז לחצות את הגבול בלי להודיע לי מראש?" קרא המושל בזעם מעבר לקו. "הרי אתה יודע שיש לנו הסכם עם הבריטים, יש לנו התחייבויות מסוימות כלפיהם". קאוקג'י התקשר אל הוועדה הצבאית של הליגה הערבית. "עבור בכוח!" הורתה לו הוועדה. אך הוא לא מילא את ההוראה, אלא שלח קצין לרבת-עמון, לנסות להשפיע על הממשל לאפשר לצבאו את המעבר. שליחו של קאוקג'י חולל סערה ברבת-עמון. המפקד הבריטי של הלגיון העבר-ירדני, גלאב פחה, והשגריר הבריטי, סר אלק קרקברייד, הודיעו למלך עבדאללה את החלטתם: "צבא ההצלה" לא יעבור. עבדאללה נלחץ בין הפטיש והסדן. כחודשיים לפני-כן סיכם עם גולדה מאיר שהיהודים לא יפריעו לו להשתלט על השטחים שלא נועדו להם בארץ-ישראל.⁴ על כן היה מעוניין שמתחריו – המופתי ו"צבא ההצלה" – יורחקו מהם, לפני שתוכרז המדינה היהודית; כמלך מדינה חברה בליגה הערבית, וכשותף להחלטה להקים ולהפעיל את הצבא המאוחד, לא היה יכול לסרב לקאוקג'י, ולא להיחשב לבוגד. מאחר שלא היה בטוח שהיהודים יתגברו על המופתי, קיווה שקאוקג'י יפריע לאויבו זה להשתלט לפני הפינוי על השטחים שנועדו לערביי ארץ-ישראל. אחרי שלושה ימים הרשה המלך המתלבט ליחידות "צבא ההצלה" לעבור בארצו, והתנה שלושה תנאים: א. היחידות תצעדנה בלילה ובסתר, לכאורה בלי ידיעתו. ב. חיילי הלגיון ישמרו עליהן, כדי שלא יופר צו הסודיות. ג. כשתגענה היחידות לארץ-ישראל לא תיכנסנה לירושלים אלא תתרכזנה ליד שכם.⁵ בשבוע השני של ינואר 1948 צלח "גדוד הירמוך" הראשון את הירדן וחדר לארץ-ישראל, ובו בזמן נכנס אליה גם "גדוד הירמוך" השני, בפיקוד אדיב שישאקלי. כשנודע על החדירה למפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, גנראל מק-מילן, דיווח עליה בזעם, בטלפון, למפקדו, גנראל קרוקר, שחנה ליד תעלת-סואץ. "גרש אותם החוצה," פקד עליו קרוקר. אבל מק-מילן לא היה יכול למלא את הפקודה בגלל מברק ששלח אליו שר-ההגנה של בריטניה עמנואל שינוול (היהודי): הימנע מעימות צבאי עם היהודים ועם הערבים, אלא אם כן יפריע אחד הצדדים לפינוי.⁶ ההוראה מגבוה של שינוול מנעה ממק-מילן לגרש את הפולשים של "צבא ההצלה". כשלושה שבועות אחרי-כן ביקר בלונדון מפקד הלגיון העבר-ירדני, גלאב פחה. ואיש משרד-המלחמה, הבריגדיר ס.ד. פקארד, שאל אותו: "איך קיבלו שבע מאות ערבים סורים רשות להיכנס לארץ-ישראל דרך עבר-הירדן?" "המלך עבדאללה אינו מעז למנוע את המעבר. מפני שהוא פוחד מעימות עם כל מדינות ערב." השיב גלאב פחה, והסביר שאי-אפשר לצפות מעבדאללה ליותר מהשפעה לכיוון המתינות.⁷ השגריר אלק קרקברייד כתב בספר-זיכרונותיו כי עבדאללה הניח ל"צבא-ההצלה" לנוע בארצו באי-רצון; הוא ידע שספות וקאוקג'י יפריעו לו לממש את תוכניותיו, אך לא היה לו כוח למנוע את החדירה.⁸

הש"י ידע על תנועות "צבא-ההצלה" עוד לפני שידעו עליהן הבריטים: ערבי מעבר-הירדן סיפר לחבר קיבוץ מעוז-חיים כי ארבעים מכוניות צבאיות נעו מצפון לדרום, בכביש הבִּקעה המזרחי. מברק בהול נשלח למפקדת הנפה בעין-חרוד. איש הש"י הנפתי, פלטיאל קוריס (סלע), שלח אותו אל מפקד הש"י בצפון, לוי אברהמי, וראש הש"י הארצי, דוד שאלתיאל, הפיץ את הידיעה לחברי הפיקוד-העליון ולמפקדי ה"הגנה" הבכירים.⁹ ב-11 בינואר דיווח מפקד צפון הארץ, משה כרמל, למטכ"ל על ידיעה שהגיעה לקיבוץ מעוז-חיים: אנשי "צבא-ההצלה" הגיעו לאירביד, והם יצלחו את הירדן באזור בית-שאן.¹⁰ "השלטונות הוזהרו יומיים מראש על הכוונה (של יחידות 'צבא-ההצלה') לצלוח את הירדן באחד משני הגשרים," התלונן איש הסוכנות היהודית, ברל לוקר, באוזני איש משרד-המושבות, ג'ון מרטין, ב-23 בפברואר. "היחידות עברו על אחד משני הגשרים במשאיות, עם נשק וציוד ובלי כל הפרעה, מפני שאנשי הלגיון העבר-ירדני שומרים על הגשר הזה."¹¹ "צבא-ההצלה" התמקם באזור שכם -ג'נין, שכבר היה נקי מצבא בריטי, והשלטונות הבריטיים הכירו בו דה-פאקטו. גנראל מק-מילן שלח את מושל מחוז ירושלים, ג'יימס פולוק, אל מפקדת "צבא-ההצלה", ופולוק ניסה להגיע להבנה עם מוחמד צפא. שניהם סיכמו: הצבא של הליגה הערבית לא ייזום פעולות תוקפניות בארץ-ישראל, לפני שיצאו ממנה הבריטים.¹² בפברואר 1948 העריך המודיעין הבריטי שעשרת אלפים חיילים מ"צבא-ההצלה" חדרו לארץ-ישראל. השלטונות ידעו כי בהוראות-הקבע שקיבלו חיילי "צבא-ההצלה" נאסר עליהם כל סכסוך עם אנשי-הביטחון הבריטים, וכי נאמר להם למסור להם את נשקם אם ידרשו אותו. ב-11 בפברואר הודה נציג בריטניה באו"ם, סר אלכסנדר קאדוגן, באוזני חברי ועדת-הביצוע, ש"צבא-ההצלה" פלש לארץ-ישראל בארבעה גלים, בכל גל אלפיים חיילים. אך טען שהפולשים אינם מסכנים את שלום התושבים, אדרבה. הם גורם מייצב וממושמע, המקובל על האוכלוסייה.¹³ הסכם פולוק–צפא לא נשמר. המלחמה כבר הייתה בעיצומה, ואף שמפקדי "צבא-ההצלה" שמחו לאֵדם של ערביי ארץ-ישראל' לא יכלו להרשות לעצמם לראות בכישלונותיהם מבלי להתערב. גם הנסיבות הפוליטיות, וגם השיקולים הצבאיים הניעו את קאוקג'י ליזום התקפות. את החיילים הסורים שהשתתפו במלחמה תיאר, לימים, חוקר מטעם צה"ל כך: "רמתם ההשכלתית ירודה, ורוב הדרגים הנמוכים אנאלפביתים ומחוסרי הכשרה והבנה טכנית, אך רבים בהם, בייחוד מבני-המיעוטים – צ'רקסים, דרוזים, עלאוים וכורדים – לוחמים אמיצים. אנשי שדה והר, שהשימוש בנשק וניצול השטח ללחימה היו להם לטבע שני. בין המתנדבים העירקים ב'צבא-ההצלה' יש כורדים רבים. הבדווים שהתנדבו מסוריה, מעירק ומתימן, ידועים בסגולות-הקרב שלהם, ובין המתנדבים הלבנונים יש ארמנים ובני-עיר שרמתם הטכנית גבוהה... רוח-קרב וקנאות אפשר למצוא גם אצל המתנדבים המצרים מ'האחים המוסלמים'. בדרך כלל נופלים המתנדבים בני-הערים מהכפריים בכושר הקרבי, אך עולים עליהם ברמה השכלית וטכנית. "רוב הקצינים הסורים למדו בבית-הספר לקצינים בחומס, פרט לאלה שהועלו בדרגות תוך-כדי מלחמה. מהקצינים שסיימו את בית-הספר ושהיו בפרוץ המלחמה בדרגות גבוהות, קיבלו רבים חינוך נוסף בבתי-ספר צבאיים צרפתיים או אנגליים. כמה קצינים קשישים שרתו בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה, ושיטותיהם מיושנות. פעילותם הצבאית בעבר הייתה, לכל היותר, דיכוי מרידות-שבטים. ההשתייכויות העדתיות השונות של המגויסים הסורים גורמות לא מעט חיכוכים בצבא."¹⁴ בסוף ינואר 1948 הצטרף גדוד "חיטין"¹⁵ – שרוב חייליו היו עירקים בני שבטים הרריים ומיעוטם פלשתינים – אל "גדוד הירמוך" הראשון, ולמג"ד מונה העירקי מדלול עבאס. בני השבטים העירקים היו בעלי כושר גופני טוב והצטיינו בלוחמה זעירה, אבל סגולותיהם הטבעיות לא נוצלו. הם ניסו להיות צבא סדיר, ובכך לא הצליחו. מגרעת נוספת של העירקים הייתה יחס הבוז לערבים הפלשתינים.¹⁶ גדוד "חיטין" השלים את חדירת חיל-החלוץ של "צבא-ההצלה" לארץ-ישראל: גדוד אחד ישב בגליל ושני גדודים בשומרון. לפני שבא קאוקג'י (במארס) פיקד מוחמד צפא על גזרת השומרון. המשימה הגדולה שנועדה ל"גדוד הירמוך" הראשון הייתה השמדת קיבוץ טירת-צבי שבקצה עמק בית-שאן.

הקיבוץ הדתי, טירת-צבי, עלה על הקרקע ב-30 ביוני 1937, במבצע "חומה-ומגדל", לקראת פרסום דוח ועדת-פיל. הקיבוץ התיישב בלב האזור הערבי, בין הבדווים, בדרום עמק בית-שאן, וסמוך למעברות-הירדן, ליד המקום שבו עבר פאוזי קאוקג'י מארץ-ישראל לעבר-הירדן חודש לפני כן (אחרי שראש המנהל הבריטי בעבר-הירדן, אלק קרקברייד. ערב אישית לביטחונו).¹⁷ בלילה שבין 28 בפברואר ל-1 במארס 1938 תקפו כנופיות ערביות במאורגן את טירת-צבי. התוקפים חדרו לחצר הקיבוץ בהפתעה, ניפצו את הזרקור וזרקו מטעני-חבלה. חברי הקיבוץ נתפסו לבהלה, אך התאוששו מהר, תפסו עמדות, הטילו רימונים והתמודדו עם התוקפים בקרב פנים-אל-פנים, בפיקודו של גרשון ריטוב. הערבים, ששכחו את תוכנית-הקרב שלהם, הסתערו על עמדות היהודים בצעקות-פרא; היהודים שמרו על המשמעת ושברו את ההתקפה בסיוע הגשם והבוץ, שהוציאו מכלל שימוש חלק מכלי-הנשק של התוקפים.¹⁸ על לקחי הקרב ההוא כתב אליהו גולומב: "טירת-צבי יכלה להימחות, אילו ניצלו המתנפלים את הרישול בשמירה, הנהוג אצלנו ברוב המקומות. לאושרנו לא העזו הערבים להסתער בכוח מלא על הנקודה... אנשי המקום לא היו מוכנים להתקפה, וזו באה עליהם בהפתעה. אומנם הם ידעו כי המקום נתון בסכנה, אבל מכיוון שעד עתה לא קרה כל מקרה... ישבו לבטח, וגם לאחר שקיבלו הודעה שבאותו יום עומד להתרחש דבר-מה בסביבתם... לא מילאו את ההוראות להכנה לקראת התקפה, כי-על-כן הוזהרו לא אחת ולא קרה מאומה. ברגעים הראשונים היה קל לתקוף את החברים במקום. אבל המתקיפים נתנו לחברים זמן להתאושש, ולאחר שהתאוששו התנהגו באופן טוב יותר, והצליחו להדוף את ההתקפה."¹⁹ עמידתם של מגני טירת-צבי הרשימה את הערבים יותר מאשר את ראש-ה"הגנה", ומאז לא תקפו את יישוביי עמק בית-שאן כל ימי ה"מאורעות". גם הבריטים התרשמו. הנציב העליון סר ארתור ווקופ, שנסע לחו"ל למחרת ההתקפה, שלח משדה-התעופה כלוד מברק-ברכה אל הסוכנות; גנראל וייוול, מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל, בירך את ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, משה שרת, על הצלחת ההגנה; אורד וינגייט, ששהה אז בעמק-יזרעאל, בא לטירת-צבי לבדו, במדי קצין בריטי, עם פתק מחיים ויצמן: "נא לעזור לו בכול." ויצא עם חברי הקיבוץ למארבים וסיורים. וינגייט, הנוצרי הדתי, מצא לשון משותפת עם חברי טירת-צבי, חברי "הפועל המזרחי".²⁰ אחרי ששברו את ההתקפה, קשרו חברי טירת-צבי יחסי-שכנות טובים עם כפרי הסביבה, ויחסים אלה נשמרו עד שנת 1947. שמו של המוכתר, יהושע ברוכי, יצא לתהילה בקרב הבדווים, והם מינו אותו לבורר במריבותיהם הפנימיות, אך האידיליה הזאת נקטעה בגלל עודף מעורבות. ברוכי הסתכסך עם כמה ערבים, הם זממו לחסלו, והוא נשלח בשליחות לחו"ל (אחרי מלחמת העולם), ליתר ביטחון.²¹ במאי 1947 הניחו חברי טירת-צבי צינורות-מים על שטחים שתושבי כפר-צפא נהגו לרעות בהם את עדריהם, ותגרה פרצה בין מניחי הקו ובין הרועים. ביוני הוחלפו יריות בין שודדים ערבים ובין נוטרים יהודים מטירת-צבי, ושניים מהשודדים נהרגו.²² לקראת 29 בנובמבר הכין המא"ז, משה שור, את חברי הקיבוץ למלחמה, ומזכיר ועד-הביטחון בתנועת "הקיבוץ הדתי", אברהם הלפרין, השיג למענם הלוואה מבנק אפ"ק. חמשת אלפים לא"י. בכסף זה קנה הקיבוץ מ"ההגנה" נשק ותחמושת, לרבות מקלע "שווארצלוזה" ומרגמה 3 אינטש (שלהם היה תפקיד מכריע בקרב). אומנם גזבר המשק, יעקב קלוסקי, סרב לחתום על ההלוואה, בטענה שלא יוכל להחזירה. אך הלפרין גייס את כל המי-ומי ב"קיבוץ הדתי" ושכנע את קלוסקי. ההלוואה ניתנה והנשק נרכש. כשפרצה המלחמה, בדצמבר 1947, רכש הלפרין גדרות וחומרי-ביצורים (מקצין בחיל-ההנדסה הבריטי ששירת בבסיס שעל הר-כנען), הטעין שבע משאיות, ושלח אותן ליישובי גוש-עציון, לכפר-דרום שבנגב, ולישובים הדתיים שבעמק בית-שאן. לטירת-צבי הגיעה משאית אחת.²³ ב-25 בדצמבר דיווח הש"י: "כמה עשרות ערבים מזויינים הגיעו מעבר-הירדן ונמצאים בסביבות טירה-צבי."²⁴ כוננות גבוהה הוכרזה בגזרה. ב-16 בפברואר 1948, עשר שנים אחרי התקפת הכנופיות, תקפו את טירת-צבי חיילי "צבא-ההצלה", כמעט באותן שיטות וכמעט באותן נסיבות, והתוצאות היו כמעט זהות, וכמה מחברי הקיבוץ ראו בכך אצבע-אלוהים. יהושע פלמון אמר לכותב שורות אלה שלשכנים הבדווים של הקיבוץ לא היה קשר עם ההתקפה, ושהיא הייתה למורת-רוחם.²⁵

ב-9 בפברואר יצא כל "גדוד הירמוך" הראשון למסע לילי מבסיסו שבכפר טובס לכפר ברדלה ובחזרה. אחד המודיעים דיווח לפלטיאל סלע על המסע, וסלע הביע את דעתו בישיבת מפקדת-הנפה! אולי זה התרגיל שלפני ההתקפה. הכוננות – המודיעינית והמבצעית – הוגברה, וחברי חוליית-ההאזנה, שישבו בעפולה ורשמו את שיחות-הטלפון של אנשי הכפרים הערביים, עבדו שעות נוספות.²⁶ בפקודה שפרסם מוחמד צפא לפני ההתקפה דובר ב"תרגיל גדודי" נוסף. וצפא לא אמר לחיילים ולמפקדים הזוטרים מהי מטרת התרגיל. בפקודה המנהלית מס. 5 של מפקד פלוגה 1, גסאן ג'דיד, נרמז על המטרה בהוראות אלה: "לקבוע סיסמאות-קשר מיוחדות ליום וללילה ואת הקשר בין המחלקות, ולמנות חייל (אחד) בכל מחלקה לקשר זה: לקבוע את האות לפקיחת-אש ולהפסקתה, ולהדגיש את הצורך בביצוע מדויק... לשמור על דממה מוחלטת. לא לדבר בקול רם, לציית לפקודות המפקדים. להשתמש כראוי בנתוני-הקרקע להתקדמות בסתר ולהשתמש נכון במחסות טבעיים ומלאכותיים. עם כיבוש ישוב לא לעסוק בביזה ולא לשכוח את המשימה העיקרית. לא להתרכז במקום אחד, להיזהר ממוקשים. יתורגלו קרבות בשטח בנוי, כדי שהחיילים ילמדו איך להתקרב לאויב הנכנע ואיך לטפל בפצועים ולפנותם משדה-הקרב. מי שייתקל במוקש, אל יזיז אותו ממקומו ואל ישחק בו."²⁷ הוראות אלה העידו שלא יהיה זה תרגיל, ועל אף הסודיות נודע הדבר לש"י. כבר ב-26 בדצמבר 1947 הודיעה גולדה מאיר למשה שרת בניו-יורק ולאליעזר קפלן בלונדון: "מקור בר-סמכא מודיע שממשל המנדט יפסיק לתפקד ב-15 בפברואר, ואז יתחילו הערבים בהתקפות".²⁸ הש"י ידע שקציני "גדוד הירמוך" הראשון ביקרו פעמים אחדות בטירת-צבי ובסביבה. בתחפושת של בדווים ופלאחים. זמן-מה לפני ההתקפה הודיע קצין-המחוז הערבי, עבדאללה פארוקי, לטירת-צבי בטלפון שאורח חשוב, המבקר אצלו, מבקש לצוד ציד ליד בריכות-הדגים של היהודים. חברי הקיבוץ ענו לו שהמוכתר איננו בבית. והציעו לו להתקשר למחרת. המא"ז משה שור הודיע על השיחה למפקד-הנפה, אברהם איתן (פופל). בישיבת מטה-הנפה הציע פלטיאל סלע להיענות לבקשת קצין-המחוז ולצרף אל שני האורחים איש מהקיבוץ שלא ישאיר אותם לבדם אף לרגע אחד. פארוקי, אורחו, והנהג שלהם, באו לטירת-צבי במכונית המפוארת של נימר אורסן, שייח' השבט אל-סאגר. שלושתם נשלחו אל בריכות שאין מהן תצפית על המשק. אך פארוקי התעקש לצוד את צדו בבריכות שליד בתי הקיבוץ וליד בית-הקברות. "אינכם יכולים להגיע אליהן," אמר לו משה שור. "העובד עצבני מאוד, הוא יורה בלי אזהרה." האורחים צדו כמה אגמיות וברווזים, וכשניסו לחרוג מהשטח שהותר להם בא לקראתם שומר עם כלב גדול, "לא ידע" מי הם וגירש אותם. השלושה חזרו אל המשק והתכבדו בקפה מר: את הסוכר – אמר להם המא"ז – מקבלים רק הילדים. פארוקי הציע לחברי טירת-צבי את שללו, אך הם השיבו לו באדיבות שאסור להם לאכול מבשר זה. מטעמי-דת. השלושה נפרדו מחברי הקיבוץ. וזרקו את צידם במרחק כשבע מאות מטרים מן השער. לא היה ספק: לא הציד היה מטרת הסיור.²⁹ "האורח" של קצין-המחוז היה קצין מ"גדוד הירמוך" הראשון. ליהודים גם נודע שמפקד הפלוגה הנבחרת של הגדוד הזה, גסאן ג'דיד, ביקר בטירת-צבי כנהג של מכונית-אספקה.³⁰ ב-2 בפברואר 1948 כתב יגאל ידין ליגאל אלון: "ידיעות שהגיעונו מגוש טירת-צבי מרמזות על אפשרות של התקפה גדולה... ביום רביעי, שבוע זה. בדוק את האפשרויות להעביר לאזור מחלקה לתגבורת. במקרה חיובי, תאם זאת עם לבנוני.³¹ ביום ג' וד' ייצאו סיורי-אוויר לשטח זה. הודיעני דבר."³² ב-5 בפברואר סייר מטוס הש"א מעל שכם, ג'נין ועמק בית-שאן. בדוח-הטיסה כתוב: "כוח ליד הכפר כופיר. נראו חמש משאיות, ובתוך הכפר נראה מִפקד של אנשים בתלבושת אחידה. בג'נין נראה ריכוז של כעשרים משאיות, וכשלוש מאות ושלושים איש בשוק. שיירת משאיות מכוסות בברזנט עברה את ג'נין ונסעה לכיוון שכם. גם בקלקיליה נראו כשלושים איש בתלבושת צבאית."³³ בשבועיים הראשונים של פברואר קיבל הש"י ידיעות רבות על תכונה להתקפה ב-15 בחודש, לרבות "מסע-תעמולה על הפחד התוקף את היהודים מן ההתקפה הממשמשת ובאה."³⁴ מודיע סיפר לפלטיאל סלע שמוחמד צפא מתכונן לתקוף ישוב יהודי בגזרה, ואמר לו כי צפא מבקש להיפגש אתו ב-15 בפברואר בבוקר, ליד בלפוריה. ביום המיועד חיכה איש הש"י למודיע ולמג"ד הערבי ליד בלפוריה. השניים לא באו. "זה רגע המבחן הצבאי, והמקום הוא טירת-צבי," אמר סלע למפקד-הנפה, אברהם איתן, ונסע ממטה-הנפה שבעין-חרוד לטירת-צבי.³⁵ יומיים לפני כן, ב-13 בפברואר, סיפר נהג ממרחביה כי בדרכו ממעוז-חיים לעין-חרוד, סמוך לתחנת-הרכבת של בית-שאן, אותתו לו כמה ערבים לעצור אך הוא הגביר את מהירות מכוניתו והם ירו בו ולא פגעו. המודיעים אמרו כי היורים לא היו תושבי הנפה. משמע שחיילי "צבא-ההצלה" התחילו בפעילות מבצעית.³⁶ בעלון של גוש-חרוד מאותו יום כתוב: "הגיעו שיירות נוספות של מתנדבים סורים ועירקים באותה הדרך שהגיעו השיירות הקודמות, אולם מספרם קטן יותר. ישנה סברה שפאוזי קאוקג'י עומד בקרוב להגיע ארצה והוא יקבל עליו את הפיקוד על הכוחות שאינם כפופים לחוסיינים."³⁷ מפקדי הפלמ"ח והחי"ש והמא"זים של עמק בית-שאן ועמק-יזרעאל המזרחי קיבלו התראות. בנימין גפני, מפקד פלוגת החי"ש שחנתה בעמק בית-שאן, סיפר כי במטהו שבמעוז-חיים התקבלו ידיעות רצופות על חיילים העוברים את גשר דמיה, וצועדים לכיוון שכם. מטה-הנפה בעין-חרוד ומפקדת-החטיבה בחיפה הודיעו שההתקפה מתקרבת, ושייתכנו התקפות על ישובים אחדים.³⁸ מפקד הנפה אברהם איתן תגבר את טירת-צבי בחניכי קורס נפתי למפקדי-עמדות ומפקדי-כיתות, שמפקדו היה חבר הקיבוץ, משה פרנק ("אלן"),³⁹ ומשה כרמל העביר את קורס מפקדי-הכיתות של חטיבתו לקיבוץ שדה-אליהו, הסמוך לטירת-צבי.⁴⁰ חניכי שני הקורסים יצאו בלילות למארבים והיו בכוננות מלאה. שבועיים חיכו חברי טירת-צבי להתקפה, וארבע פעמים הוזעקו לעמדות בשבועיים האלה. האימונים הוגברו והביצורים חוזקו.⁴¹ המודיעים אמרו שתיתכן התקפה על תל-עמל או על בית-אלפא, וגם חברי קיבוצים אלה יצאו בלילות למארבים בהרי-הגלבוע.⁴² בישיבת ועד-הביטחון הארצי, ב-10 בפברואר, שאל איש הציונים הכלליים, יוסף ספיר, מה האמת בשמועות "על התקפה ערבית רבתי," ואיך מתכוננים היהודים לקראתה. ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, השיב: "אין לומר שיש תמונה ברורה איפה תהיה ההתקפה. ייתכן שהיא תהיה במקומות שונים."⁴³

כדי להפריע לחדירת חיילי "צבא-ההצלה" מעבר-הירדן לארץ-ישראל, החליט המטה הכללי לפוצץ את הגשרים שייח'-חוסיין⁴⁴ ודמיה,⁴⁵ והמשימה הוטלה על הפלמ"ח. ב-2 בפברואר הודיע יגאל ידין למפקד חטיבת-הצפון משה כרמל: "פעולת הגשרים נדחתה, מטעמים טכניים, למוצאי-שבת, 14 בפברואר. הבולגרים⁴⁶ יפעלו באותו לילה נגד הגשרים ונגד סעסע."⁴⁷ אחר-כך נדחתה הפעולה שוב, ויחידות מהגדוד הראשון ומהגדוד השלישי של הפלמ"ח יצאו לפוצץ את גשר שייח'-חוסיין שממזרח למעוז-חיים ושלושה גשרים בגבול לבנון, בלילה שבין 15 ל-16 בפברואר. גם הבריטים וגם אנשי עבדאללה ידעו שסכנת פיצוץ נשקפת לגשר שייח'-חוסיין. מדרום-מזרח לו הוצבו עשרים אוהלים של חיילי הלגיון, עם משוריין; ממערב הוקמה עמדת-שקים וזקיפים ישבו בה. במרחק חמישים מטרים ממערב לגשר, ליד בית-המכס, הוצב מחסום. הציוד של המחלקה שיצאה לפוצץ את הגשר היה שלושה מקלעים בינוניים, מרגמה 2 אינטש, אחד-עשר סטנים, מכונית-נוסעים "פורד" ישנה, משוריינת בחזיתה, של מפקד-הפלוגה ישעיהו גביש, ושלוש מאות קילוגרם חומר-נפץ. במושגי הימים ההם היו אלה כמויות אדירות. חוליית הרובאים התקרבה לבית-המכס, הציבה מצפון לו מכונת-ירייה ומקלע אחד לחיפוי, וכיוונה אותם אל העמדה המבוצרת שמדרום-מזרח לגשר ואל המשטרה. המרגמה ומקלע אחר הוצבו במרחק מאה מטרים ממחנה הלגיון והמשטרה. המכונית המשוריינת חיכתה ליד קיבוץ מעוז-חיים. עם חומר-הנפץ. בפקודת-המבצע כתוב: "לפני שעת-האפס תפרוץ חוליית-רובאים את המחסום. אם אפשר בשקט, והטקסי ינוע במלוא המהירות, עם הנהג והחבלן, אל הגשר. בהגיעם לשם יופעל המטען. שני האנשים קופצים מהגשר ומצטרפים למחלקה אל הכוח המחפה על הנסיגה. נקבע מפגש-הנסיגה לשלושת הכוחות, ומשם נסוגים לבית-השיטה." הביצוע לא תאם את התוכנית. המכונית עם חומר-הנפץ נסעה אל הגשר, אך נתקלה במחסום בלתי-צפוי סמוך למעקה שלו. השומרים ירו עליה, והחבלן, צבי פרוצל, הפעיל את חומר-הנפץ בו במקום ונפצע. הנהג, עמיקם אלון, קפץ לתוך הירדן והתחמק בשחייה מעיני השומרים ; הפצוע נשאר בשטח. הגשר יצא מכלל שימוש ושלושה שומרים נפצעו. אחר-כך נמצאה גופתו של צבי פרוצל ממזרח לגשר.⁴⁸ בשעה 10 בלילה הודיע ישראל גלילי לבן-גוריון: "הותקפו גשר שייח'-חוסיין, גשר מצפון-מערב למטולה, גשר מצפון-מזרח למטולה, וגשר ליד הכפר תרביחה,⁴⁹ ונתקף הכפר סעסע."⁵⁰ פיצוץ גשר שייח'-חוסיין נועד לשבש את ההתקפה הגדולה של "צבא-ההצלה". יעד זה לא הושג; "גדוד הירמוך" הראשון כבר יצא להתקפה, ושוב עמדו חברי טירת-צבי, עם תגבורת מעטה, כמעט לבדם במערכה. ____ [בשבוע הבא: חדירת גדוד הירמוך הראשון, הסורי, דרך עבר הירדן לארץ-ישראל; מידע מודיעיני שמשימת גדוד הירמוך הראשון היא להרוס את קיבוץ טירת צבי הנמצא בעמק בית שאן; קרב טירת צבי; הסתיים שלב במלחמת העצמאות והתחיל שלב חדש הנמשך בגלגולים שונים עד טרור הסכינים היום: להקיז את דמם של היהודים-ישראלים, כדי שייחלשו מאוד וכך למנוע את הקמת המדינה, ולימים לחסל את מדינת ישראל.]

1. עתה יזרעאל ונורית. 2. ארכיון צה"ל, עבודת מחקר פנימית על צבא ההצלה. 3. ארכיון צה"ל, יומן טהא אל-האשמי. 4. ראה בסדרה הראשונה על ההכנות הלקויות למלחמת העצמאות. 5. זיכרונות קאוקג'י. 6. זיכרונות עבדאללה אל-תל. 7. דוח של מייג'ור-ג'נראל ס.ד. פקארד למשרד החויו הבריטי מיום 5 במארס 1948, 371/68369 FO. 8. Alec Kirkbride, From the Wings – Aman Memories 1947-1951, London, 1976, p. 7. 9. ראיון עם פלטיאל סלע ב-14 ביולי 1979. 10. א"צ, תאמ"ע 41/2, תיק "נס גדול". מלבנוני לכנסת. 11. תעודות מדיניות, שיחת ב. לוקר-ג'.מ. מארטין בלונדון, 23 בפברואר 1948. 12. ספרו הנ"ל של דן קורצמן. עמ' 86. 13. גנזך מדינה הבריטי, דוחות המודיעין הבריטי. 14. ארכיון צה"ל, מחקר על צבא ההצלה. 15. על שם הקרב ליד קרני-חיטין, שבו הביס צלאח א-דין את הצלבנים. 16. ארכיון צה"ל, מחקר על צבא ההצלה. 17. Alec Kirkbride, From the Wings, pp. 6-7. 18. ארכון תולדות ההגנה, תיק מס. 358, דוח על ההתקפה על טירת-צבי; טירת-צבי לתקופת שנה. תרצ"ח. 19. אליהו גולומב בישיבת מרכז מפא"י ב-14 במארס 1938, הדברים נדפסו בחביון עוז ב'. עיינות, עמ' 171. 20. ראיון עם משה (מקס) שור ב-30 באוגוסט 1978. 21. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 22. א"צ, "קטטות חריש. מרעה ומים; דוח על שודדים ומופקרים שנהרגו". 23. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 24. א"צ, ידיעות טנא, 25 בדצמבר 1947. 25. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 26. הראיון הנ"ל עם פלטיאל סלע. 27. א"צ עבודת המחקר הנ"ל. 28. תעודות מדיניות, 80, ג. מאירסון אל מ. שרתוק (ניו-יורק) ואל א. קפלן (לונדון), 26 בדצמבר 1947. 29. הראיונות הנ"ל עם משה שור ועם פלטיאל סלע: "פאוזי אל-קאוקג'י ועמק בית-שאן". בבקעה, מס' 61. עמ' 36. 30. א"צ, עבודת המחקר על צבא ההצלה. 31. משה כרמל, מפקד חטיבת "לבנוני". 32. א"צ, מאת אג"ם אל המועצה. 33. א"צ, דוח סיור אווירי מ-5 בפברואר 1948. 34. א"צ, במחנה הערבי, סיכומי ידיעות, 22 בפברואר 1948. 35. הראיון הנ"ל עם פלטיאל סלע. 36. שם, שם. 37. פאוזי אל-קאוקג'י ועמק בית-שאן". שם. 38. ראיון עם בנימין גפני באוגוסט 1978. 39. ראיון עם אברהם איתן ב-19 באוקטובר 1979. 40. ראיון עם אריה נחמקין ב-2 ביולי 1979. 41. א"צ, דוח על ההתקפה על טירת-צבי מגולני לברוך. חטיבת גולני הוקמה בסוף פברואר, ועמק בית-שאן נכלל בשטח אחריותה. לפיכך כתב גולני (המח"ט משה מן - מונטג) את הדוח המסכם. 42. הראיון הנ"ל עם יצחק בטיסט. 43. ארכיון ציוני מרכזי, 25/9346 S, ישיבת ועד הביטחון ב-10 בפברואר 1948. 44. גשר שייח' חוסיין (או גשר מעוז) הינו גשר הרוס על נהר הירדן, בעמק בית שאן ליד הקיבוץ מעוז חיים ומכאן שמו בעברית. לכל אורך ההיסטוריה שימש הגשר כנתיב תנועה חשוב אל תוך ארץ ישראל. כיום ניצב במקום גשר ביילי גשר כפול מבטון אשר נבנה בצדו הישראלי על-ידי מע"צ ובצדו הירדני בידי הירדנים בסיועה של ממשלת יפן. (ויקיפדיה) 45. גשר אדם (ג'סר א דאמיה) הוא אחד מן הגשרים הגדולים בבקעת הירדן, אשר היווה עורק תחבורה חשוב בארץ ישראל ההיסטורית, עקב קרבתו לשכם, רבת-עמון, יריחו ובית שאן. בשנת 1970 הוקמה ההתנחלות משואה בקרבת הגשר. באמצע שנות ה-90 הועברה הפעילות המסחרית מירדן לגשר אלנבי. גשר אדם והמסוף הסמוך אליו נסגרו והושבתו לחלוטין. המעבר נמצא באחריות צה"ל, שלא כמו שאר מעברי הגבול לישראל ולירדן שהינם באחריות רשות שדות התעופה‏[19]. אזור הגשר נמצא מעבר לגדר הגבול, ואין לאזרחים גישה אליו. לפי דיווחים בעיתונות מ-2007 הייתה תוכנית להקים מחדש את הגשר למעבר סחורות, בשיתוף ממשלת יפן. (ויקיפדיה) 46. הפלמ"ח. 47. א"צ, אל לבנוני מאת ידין. 48. א"צ, עמיקם אלון. תוכנית טלוויזיה ב-22 ביוני 1981: ראיון עם ישעיהו גביש ב-12 במאי 1981. 49. כיום המושב שומרה. 50. יומן דב"ג, 15 בפברואר 1948.