עושים בכותל כבשלהם

יש השואפים להשתחרר מעבדות, לצאת לחורין, לחיים חדשים. אך דעו לכם, שאין זה קל כלל ועיקר. זוכרים אתם את חטא העגל? משה ״נעלם״ לו לארבעים יום וארבעים לילה, איש, ואהרון בתוכנו, לא יודע מה קרה לו, והדרך הנכונה - לפיה היינו רגילים להראות את רגשותינו - היא על-ידי איסוף תכשיטי זהב והתכתם לעגל אלוהי-מסכה לו ניתן לסגוד. קראנו לאהרון: ״עשה לנו אלוהים, אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו״ [שמות ל״ב, 23]. עגל דבר מוחשי הוא, ניתן לפנות אליו, להסתכל בו במבט מעריץ, להסתנוור מהמראה ולקרוא לעזרתו. מחליף הוא את משה, שמיומו הראשון ניסה לשלוט. ״מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי?״ [שם ב׳, 14], אחר כך התגרה ללא צורך בפרעה, דבר שגרם להרעת תנאי העם כולו - פרעה הבין שאנחנו ״נרפים״ ו״על כן הם צועקים לאמור נלכה נזבחה לאלוהינו״. לכן הוא החליט: ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר״ [שׁם ה׳, 8-9]. תקופת עשר המכות הייתה תקופה נוראה, ומשה התעקש - פעם אחר פעם - על ״שלח את עמי ויעבדוני במדבר״ (ועוד אומרים עלינו שאנחנו ״עם קשה עורף!״). אך גרוע מכל, אחרי אותה מכת בכורות שפסחה עלינו, עת היציאה (או הבריחה) הגדולה, עת הגענו לים סוף ושם עמדנו, פעם ראשונה, לפני ים מסתורי וגועש, היינו בין הפטיש לסדן: בלי אפשרות לנוס על עקבותינו מחד-גיסא (לעבר המצרים, חיל גדול מאוד השועט לעברנו) או למות בים מאידך-גיסא (שכן לא ידענו לשחות, אנחנו, זקנינו וטפנו). ברע לנו, התלוננו: ״המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?״ [שם י״ד, 11] טוב שקפץ לו אז אותו בחור פזיז, נחשון, והים נחצה. גם לאחר חציית ים סוף - דבר מרשים ביותר, ללא כל ספק - סבלנו קשות. מאין יבוא המזון, ומאין יבואו המים? ״מי יתן מותנו ביד ה׳ בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר, באוכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב?״ [שם ט״ז, 3] התרגלנו לשבת במצרים, ולמרות כל הקשיים, החיים היו סבילים - על סיר הבשר. צלי למנה עיקרית. אבטיחים, פיצוחים, אוכל, משפחה, הסתדרנו! קשה מאוד היה להתנתק מהחיים אליהם התרגלנו, ואנחנו התרפקנו על הזכרונות שכה היו טבועים בנו: ״מי יאכילנו בשר? זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם, את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת החציר, ואת הבצלים ואת השומים!״ [במדבר י״א, 4-5]. תלונות מרות התלוננו, אכזבה כה רבה, כגודל התאווה, וכך גם הצחוק והעליזות כשמשאלות לבנו התגשמו. מבירא עמיקתא להר רם, וחזרה מגבהים רמים לתהום, כמו רכבת הרים, הסתחרר ראשנו. כמו ילדים צעקנו בקול, בבהלה או בשמחה-זוטא. כשהיה לנו קשה, כשהיינו עייפים, רעבים או צמאים, התגברה תחושת חוסר האונים. היצר הרע התגבר, לעג לנו וקרא תיגר על כל שהשגנו עד אותה עת. יש הקוראים לאותו יצר רע ״עמלק״, שזינב בנחשלים בינינו. העמלקים עשו זאת פיזית, אך היצר הרע עשה זאת משך כל שנות נדודינו, עד שנחלש וכמעט נעלם. כמעט, אך לא לגמרי. תמיד - עד ימינו אלו - קיימת הסכנה שיגבר כוחו והוא יופיע מחדש. לכן היה צורך בארבעים שנות נדודים במדבר, עד שהדור כולו הלך לעולמו, לפני שזכינו להיכנס לארץ המובטחת. נראה לי שהצלחנו, סוף-סוף, להתנתק, להפסיק להתגעגע, ועל כך, מדי שנה בשנה, אנחנו שותים ארבע כוסיות, שואלים ארבע קושיות ומרבים בסיפורים ובשירים. ראו איזה חלק נכבד מחמשת חומשי תורה מוקדש ליציאת מצרים ולנפלאות ה׳. קל בוודאי לא היה לנו באותה תקופה! היו חיים קשים, סבלנו, שרדנו, והנה אנחנו מוכנים לאכול!

השחרור מעבדות בא לידי ביטוי בדרכים רבות. העבדות היא לא רק עבודת הפרך, כי אם גם ההשתעבדות לשגרה, עד כמה שהיא איומה ונוראה; על אחת כמה וכמה כשהיא על מי מנוחות. מחבלי שיעבוד זה קשה ביותר להתנתק. כך הוא הטבע האנושי. לפני למעלה ממאה שנה, תנאי החיים היו גרועים ביותר, עד שבאה המהפכה התעשייתית ושינתה את צורת החיים שלנו. שינוי שלא ניתן לחזור ממנו לדרך שפעם היו הדברים, כמו שלא ניתן לייצר ביצה בשלמותה מחביתה. התהליך, כשהחל, הוביל אותנו קדימה, למרות כל העקשנות, הנסיונות הנואשים לעוצרו והמאמצים הכבירים נגד הקידמה. כך קרה יובל שנים אחר כך עם המהפכה הטכנולוגית והמצאתו של המחשב, וכך קורה כחמישים שנה אחר כך עם מהפכת המידע והמכשירים החכמים שמתחילים לשלוט בחיינו. קל יותר. פשוט יותר. אך גם מסובך ומסוכן יותר. הנה, בארה״ב ״התקדמנו״ כל כך, שאין לנו תעשיה. זו עברה ליפן, קוריאה, סין, הודו ועוד, היא ממשיכה לנדוד, כמו גל שוטפת היא את העולם. כבר אין אנו מסוגלים להכפיל או לחלק, שכן אנו זקוקים למחשבון לעשות זאת. בלי מחשב או מכשיר חכם, אנחנו מרגישים חסרי אונים. הקשר לאינטרנט מנותק בשל הפסקת חשמל או נפילת שרת? אנחנו אובדי עצות לחלוטין, מורטים את השערות ועומדים להשתגע, חד וחלק! ובימינו, ללא ״חברים״ ו״לייקים״, אנחנו לא יודעים להתקיים. המכשיר החכם אומר לנו מה הטמפרטורה ומה מזג האוויר. הוא מכוון אותנו להגיע למחוז חפצנו, וכבר אין צורך במפות של נייר או בשיקול דעת עצמי. הרשתות החברתיות אומרות לנו מה כל אחד עושה וחושב, ושם חוקי משחק - חוקי ג׳ונגל - אחרים לגמרי. יושבים להם חברים ליד שולחן, וכל אחד עסוק עם הטלפון שלו. כך בני זוג, כך אחים ואחיות, כך ילדים והורים: נראה שאנחנו חיים שם בתוך אותו עולם וירטואלי המשיק לעולם החיצון אך מתעלם ממנו. אי-אפשר להימנע מקידמה, תהליך שהוכיח פעם אחר פעם במאה וחמישים השנים האחרונות שהוא בלתי הפיך, אך זו כאמור אינה בהכרח חיובית, ויש אפילו שיטענו שזו קללה לשמה.

כיוון שאנחנו עוסקים בתהליכים בלתי הפיכים, וכיוון שאנחנו מצווים ״שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה׳ אלוהי ישראל״ [שמות ל״ד, 23], רוצה אני דווקא לעסוק בכותל המערבי, הנתון עתה במתקפה רבתי, ויש המנסים בכל כוחם לשנות את סדרי עולם. אלו מבית, בהם אעסוק, ובאויבינו, דווקא לא הפעם. יודעים אנו שהזמן בו אנו חיים אינו אחרית הימים. מדוע? שכן נאמר ״כי אוריש גויים מפניך, והרחבתי את גבולך, ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה׳ אלוהיך שלוש פעמים בשנה״ [שם 24]. בימינו, כולם חומדים את ארצנו, וזו נראית כמי שמצטמקת והולכת ונעלמת נגד עינינו ממש. אלו מחלקים, אחרים מחזירים, והמהדרין טוענים ש״דה פקטו, העיר מחולקת״. כולם, כאחד, מזלזלים במתנה ובפיקדון שקיבלנו - ארץ ציון וירושלים - ומקבלים בזרועות פתוחות את האויב האכזר. שוכחים אנחנו, בקלות כה רבה, את שהצטווינו: ״אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך. לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלוהיהם כי יהיה לך למוקש״ [שם כ״ג, 31-33] ובשנית: ״השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה, פן יהיה למוקש בקרבך! כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון, ואת אשריו תכרותון. כי לא תשתחווה לאל אחר, כי ה׳ קנא שמו, אל קנא הוא. פן תכרות ברית ליושב הארץ, וזנו אחרי אלוהיהם וזבחו לאלוהיהם, וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו לבניך, וזנו בנותיו אחרי אלוהיהן והזנו את בניך אחרי אלוהיהן. אלוהי מסכה לא תעשה לך. את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות אשר ציויתיך למודע חודש האביב, כי בחודש האביב יצאת ממצרים״ [שם ל״ד, 12-18]. מזה ארבעים ותשע שנים הזכות והיכולת לבוא להתפלל בכותל המערבי הן בידינו, בעיר בירתנו, ירושלים המאוחדת לנצח. קרי, אנחנו יכולים לממש את אותה ברית נושנה, ולנסוע שלוש פעמים בשנה לעיר הבירה. עד כמה כואב שכה רבים מבני הנוער בארץ לא היו בירושלים פעם אחת בימי חייהם. בושה, שלא נשמעה כמותה. הכותל, ואותה רחבה מפורסמת לפניו ומולה מיתמר התורן ועליו דגל כחול-לבן, מתנופף באוויר בגאון; הכותל - אזוב ועצבת, הכותל - עופרת ודם. ״הכותל״, כתב יוסי גמזו והלחין דובי זלצר: עמד מול הכותל עמנו הרב הישיש בתפילה. אמר לי: ״אשרי שזכינו כולנו״ ושב, ונזכר, לא כולם. עמד בדמעה מנצנצת יחיד בין עשרות טוראים. אמר לי: ״מתחת לחאקי, בעצם, כולכם כוהנים ולווים״

משך חמישים שנה מנוהל הכותל על-ידי רב הכותל וזה מסמכות ״חוק השמירה על המקומות הקדושים״ שחוקק לאחר מלחמת ששת הימים. קיימת רחבת גברים גדולה ומרשימה ולצידה רחבת נשים, קטנה יותר, אך לא קטנה בכל קנה מידה. השתיים נפרדות. הגישה - בלבוש הולם - חופשית לכולם, יהודים וגויים כאחד, דתיים וחילוניים. אך הכל נעשה לפי הכללים של המקום, ואלו לפי כללי מדינת ישראל - בה הדת היא לפי הזרם האורתודוקסי. ברית משה וישראל, חתונה, גירושים, קבורה, הכל נעשה בארץ לפי הזרם האורתודוקסי. כך גם התפילות בכותל. כך גם איסור פתיחת בתי עסק בתשעה באב או ביום כיפורים, או, להבדיל, בשבת. מכירת חמץ בפסח. ושאר צורות התנהלות שאינן בכפייה כי אם לפי הנוהג. ואולי הן דווקא בכפייה, כך מרגישים ישראלים רבים ומתמרדים, ממורמרים. בשנים האחרונות מתגברת הרגשת אי-הצדק והצורך לשינוי. מדוע? שכן הדת התפשטה והשתלטה, ואין אנו אוהבים את מראה עינינו ואת הרגשת העול על גבנו. השוט מצליף ואנחנו נאנקים. פעם אחר פעם, עד שהוגדשה הסאה, ואנו צועקים ״די!״ ממש כמסופר לגבי העבודה במצרים: ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוהים מן העבודה. וישמע אלוהים את נאקתם... וירא אלוהים את בני ישראל, וידע אלוהים״ [שם ב׳, 23-25]. מדוע שמי שלומד תורה יתנתק מהעולם, והמדינה חייבת לדאוג לכלכלתו (ואשתו לטיפול בבית ובילדים המרובים)? מדוע הפטור משירות בצבא? מדוע הקשיים בגיור, בנישואים ובגירושים? מדוע המסחר של חברת קדישא בחלקות קבורה, והמיליונים שהם עושים דרך קבע על גבי מתינו? נראה שהגיעו מים עד נפש, והגיע זמן של תיקון. גם נמאסה השחיתות, שהיא "דרך ארץ" אצל רבים מהדתיים. קחו לדוגמה את אריה דרעי. סרח, ישב בכלא, וכנראה שאין מעצורים, קלון, כלימה או בושה במה שעשה, שכן הוא בשנית שר בכיר בממשלה. הוא גם משוכנע שוודאי התנכלו לו (שכן הוא ״מזרחי״ ו״דתי״) ולא עשה דבר רע בעבר (או בהווה). דרך ארץ היא אצלם. רבים מהחילוניים בארץ מרגישים שבויים בידי הדת שהפכה מדבר יפה ומיוחד לדבר מעיק ומאוס. אלא שהדתיים מתמרדים. לא יהיה! רק לפי דרכם, ולא, אחד דינם של הכופרים כולם! מישהו צריך לדאוג להם, לפרנסתם ולאורח החיים אליו התרגלו. חייבים לשמור ולשמר! כך החתול השומר על כד השמנת, כך השיכור השרוע על הארץ ולידו מתגלגל בקבוק שיכר ריק למחצה. אפילו מתוך הזרם הדתי יצא פלג שטוען שכך לא היה מעולם, וכך גם לא דרכו של עולם. אלו חובשי הכיפות הסרוגות המאמינים באמונה שלמה באלוהים ובמדינה, בזכותם לעבוד את השם כרצונם, אך לא לכפות על אחרים אלא בדרכי נועם ובדוגמה אישית. הם משרתים בצבא. הם משתכרים למחייתם. וכך הם מראים לנו שניתן גם אחרת, מדגישים הלכה למעשה את הפן היפה של דת משה וישראל. לא קל, אותו איזון שברירי בין דת ומדינה, בין חילוניים לבין דתיים. אך מסגרת אחת לכולנו, מדינת ישראל שהיא מדינת הלאום היהודי, בה כל יהודי צריך להרגיש בבית, בבטחה. יהדות זו מה היא? שכן אני כחילוני מרגיש לא פחות ״דתי״ מחובשי מגבעות שחורות מגונדרות או מהכיפות הסרוגות, ואני רוצה לחיות את חיי, לנסוע לים בשבת, לקנות ג׳חנון בשולי הדרך, או להדרים לראות את הפריחה וזרמי המים שלאחר הגשם, בלי שימנעו זאת ממני בשם הדת. למלא דלק בשבת או לקפוץ למסעדה בתל אביב? גם על זה איני מוכן לוותר. לטוס בערב שבת, בטיסת לילה, לסוף שבוע לקפריסין או לטורקיה, ליוון או לארץ אוהבת תייריה אחרת. כאמור, איזון דק, שברירי, המאפשר ליהודים בעלי דעות שונות לחיות ביחד, באותה המסגרת. מקפיד אני שלא לאכול בפרהסיה ביום הכיפורים, ובפסח - למעט חג אחד בקיבוץ יגור בנעוריי, עת ישבתי במרפסת הגינה ושתיתי בירה שחורה (בלא יודעין שהבירה ״חמץ״ היא, נעשה הדבר) - איני אוכל פיתות ושאר דברי בצק בחוץ. אפילו הגויים בינינו מכבדים זאת, ואבו לעפיה, המאפייה האהובה עלי בת״א-יפו, סגורה בפסח. הם דרך ארץ יודעים, ומכבדים הם אותנו. אנחנו את עצמנו? לא כל כך. מבינים אתם שאמנם קשה למצוא את המינון הנכון והאיזון, אך בדרך פלא מצליחים אנחנו. ישנן שכונות (בחיפה, ברחובות, בירושלים ובערים אחרות) שאסורה אליהן הכניסה בשבת, מפני הכבוד הניתן לתושבים. ההתמרדות היא נגד כפייה דתית, אך ההבנה העמוקה היא שכולנו רוחשים כבוד אמיתי, פנימי ועמוק לדת ולמדינה. כך מבית.

אם אין לנו מספיק בעיות משלנו והתמודדויות פנימיות, הנה באים להם יהודי ארה״ב ודורשים לעשות ברחבת הכותל כפי הנראה בעיניהם. רבים הם, ורגילים הם למנהגים שונים ומשונים. נשים הפועלות כ״רבנים״, עוטות טלית, מכסות את שיער ראשן בכיפה, ומובילות את התפילות. בתי כנסת בהם התפילות ״משעממות״ או ״לא רלוונטיות״ או ש״אינן מותאמות לימינו״, וכך לוקחים להם החברים לבנה מפה ולבנה משם, לפי מה שנראה להם, ומרכיבים יהדות חדשה (רפורמים - רקונסטורקשן, בנייה מחדש). הבעיה המרכזית של יהדות ארה״ב היא הפיכתה של הדת ושל מדינת ישראל למשניות, כשהאמריקניות תופסת מקום ראשון (כך שאם לא תהיה מדינת ישראל, לא נורא הדבר - כך הגישה הרווחת בדור הצעיר). התבוללות הפכה לנורמה. הילדים מתחתנים עם בני או בנות זוג לא-יהודיים, והילדים גדלים בבליל משונה, של חנוכה וקריסמס, סינים ויהודים, וכו׳. אך המפחיד מכל, שהיהודים סוגדים לאל חדש, לעגל זהב, אלוהי-מסכה, ושמו באמריקה ״ליברליזם״. תיאור זה מופיע כבר מזמן, בספר דברים [ד׳, 28]: ״ועבדתם שם אלוהים מעשה ידי אדם, עץ ואבן אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון״. מלבישים הם אותו במזמורים ובשירה בציבור, גברים ונשים יחדיו, עם מקהלה ממש כמו בכנסייה, ועובדים שם את עבודת השם. סיימו, יוצאים לאכול צהריים במסעדה לא כשרה, שכן בימינו מותר הכל, ויש להתגמש ולאפשר, שכן הדת לא אמורה להיות כפייתית או מגבילה בכל דרך שהיא. שאלו יהודי ארה״ב חצי שורה מהתפילה, ובה מופיע הביטוי ״תיקון עולם״, והם סוגדים לה. הפך מושג זה לאלוהים החדש, חלק מגישת ה״ליברליזם״. כמו הבנייה מחדש של הרפורמים, כך גם כאן: הם קיפדו את מחציתו השנייה של הפסוק (״במלכות שדי״), ויצאו לתקן את העולם כפי הנראה בעיניהם. בראש ובראשונה, יש לתקן את כל העוולות בארץ: לסיים את הכיבוש המשחית (כמה זה נשמע טוב ומרענן, מביאם לידי אורגזמה ממש; כאמור, הכל מותר!). להפסיק את האפליה נגד הערבים. לאפשר ל״נשות הכותל״ להתפלל כאוות נפשן ו״דווקא״ ברחבת הכותל המרכזית, כי להן, ורק להן, זכויות. לפעול נגד מדינת ישראל, לקרוא לחרם, להוציא דיבת הארץ רעה. להפעיל את ממשל אובמה נגד ישראל כדי לכפות הסכם ״שלום״. להפסיק את הסיוע הביטחוני והאזרחי למדינת ישראל. וכך הלאה וכך הלאה. חכו, לא רחוק היום בו הם ידרשו גם רחבה נפרדת בכותל למשתתפי מצעד הגאווה, שכן חלילה לפגוע ברגשותיהם, גם הם יהודים וגם להם מגיע חלק משלהם, כי הכותל הוא ״של כולנו!״. אולי מוטב שיהדות ארה״ב תשקוד על בעיות מבית, לפני שהם באים לשנות את צביונה של מדינת ישראל? בחרו הם לשבת בגולה, לראותה כבית, ייטיבו אם ישכילו להפנים שיש לשמור על בדק בית, ולא - יתמוטט הוא עליהם, מן המסד עד הטפחות, הרס רב ועצום.

מאוד דואגים הם, יהודי ארה״ב, לשלומה ולגורלה של מדינת ישראל, כך שעליהם לעשות כל הניתן נגד צורת החיים של הישראלים החיים בארץ. בעיצומה של מלחמה נמצאים הם, מלחמה קשה ועיקשת. מזרימים הם עשרות עד מאות מיליוני דולרים מדי שנה לעצב את המדינה כרצונם. הקרן לישראל החדשה, ליצור ארץ דמוקרטית של כל יושביה. שליחיו של הנשיא אובמה לסכל את בחירת נתניהו ולמזער את סיכוייו להקים ממשלה. פעילי הצדק כ״שוברים שתיקה״ ו״בצלם״ במטרה לכבול ולפגוע ביכולותיו של צבא ההגנה לישראל. וכך הלאה, מלוא הסיר מחלות רעות ומשונות. הם יחיו להם בארה״ב. ילדיהם יתבוללו ויתרחקו מישראל. כשילדיהם יגיעו לאוניברסיטאות, הפדרציות וראשיהן יעודדו אותם לנסוע ל״פלשתין״ ולישראל במסגרת תוכנית ״עץ הזית״ בה תמכו וטיפלו, כדי לחוות את כל העוולות להן אנו גורמים בעצם קיומנו. ובשלט רחוק יכתיבו איך, מה, כמה ולמה. יהדות ארצות הברית לא רק שעשתה מעט לעזור ליהדות אירופה מהלך השואה, אלא עשתה כל שביכולתה שלא לעזור. כך בימינו. יהדות ארצות הברית מובילה את המאבק נגד הישרדותה של מדינת ישראל. עם מאוד מעניין אנחנו, עם מזוכיסטי ממש, ועם כל החוכמה בנו, אנחנו עם חסר תבונה ודעת. זו היא אותה יהדות שקמה ודורשת להתפלל בכותל לפי המקובל אצלם - נשים בטלית ובכיפה, עם ספרי תורה, מזמרות ומפזזות. הן תכתבנה את המציאות שהן רוצות, וכשנצחונן נראה בשער, הן כבר מתפנות לתקן את שאר הבעיות בארץ. הן ורק הן יודעות מה טוב, ויהדות ארה״ב, בשלט רחוק, ורק היא, יודעת איזה סדר כדאי להשליט שם בין הירדן לים. לפי יהדות ארה״ב, צריך לחזור לגבולות 1967, ולאפשר לכל מי שרוצה לחזור לביתו משנת 1947 לעשות זאת - ביפו, בתל אביב, בחיפה, בעכו, בבאר שבע ובשאר חלקי מדינת ישראל. זכות שיבה מלאה. אויבינו דורשים מדינה נקייה מטינופת יהודית - רגל יהודית לא תדרוך שם - אך אנחנו צריכים שגבולותינו יהיו פתוחים ויקבלו בזרועות פתוחות כל מי שרוצה לבוא. ואיש בארה״ב לא מערער על כך. כך גם פליטים לא חוקיים שבאים להטיב את פרנסתם ואורח חייהם (אלו מסודן ומאריתריאה). גם זו חובתנו. יהדות ארה״ב מכתיבה גם זאת. בקיצור, הדרך לאבדון, או לגיהינום, נסללת על-ידי יהדות ארה״ב, ודרך זו רחבה ומהירה, אוטוסטרדה ממש סלולה במאות המיליונים מיהודי הגולה שם בארה״ב, האדים עוד מהבילים ועולים מהזפת.

האם ניתן יהיה לעמוד בפני השינוי הנדרש ולעוצרו? ממשלת נתניהו עיצבה מתווה ״פשרה״, אך התברר שמתווה זה נוגד את החוק הקיים. כל כך הרבה מליצי יושר (בייחוד אלו התלויים בזרם התרומות מיהדות ארה״ב), שנתבלבלה הדעת ואפילו לא טרחו להתייעץ עם רב הכותל והרבנים הראשיים לישראל. כה רגילים יהודי ארה״ב להשליט את רצונם בכוח, בכיפוף הזרוע, שגם כאן הם נהגו באותה הדרך (ועד היום מאיימים הם לפנות לבית המשפט העליון, אם חלילה לא ימולא רצונם במלואו, כל פסיק וכל זרזיף). תזרים הכספים כה משמעותי, שנראה שאפילו נתניהו שכח לרגע שמדינת ישראל אינה חלק מארה״ב, ויהדות ארה״ב צריכה להיות כפופה לארץ ולא להפך. אומנם יש גרעין אמת בדברי יהדות ארה״ב. מכיר אני שהם מביעים רחשי לב שרבים בארץ (חילוניים) מרגישים גם הם. כך גם היה וקורה עם גירושים בארץ. אפילו הרבנים הראשיים התעוררו ומבינים סוף כל סוף שאם הם לא יביאו לשינוי מבפנים, שינוי ייכפה עליהם, שכן קצה נפש אחד וכולם בסטטוס-קוו. אך לא אלו ולא אלו מתאימים לשינוי המיוחל. לדתיים טוב בדרכם. התרגלו, כמו אותם העבדים העבריים במצרים, ומסרבים להתנתק. ליהדות ארה״ב ועושי דברה ומקבלי כספה בארץ מטרות ממטרות שונות, רובן לא טהורות. צריך שיקום דור חדש, דור שייכנס לארץ המובטחת, ושיוכל להביא לאיזון הנדרש. פלא, שבעה עשורים אנחנו מסתדרים, טוב יותר וטוב פחות, אך מסתדרים ושורדים. האם באמת נדרשת יהדות ארה״ב להראות לנו את הדרך? הם צעקו, והתלוננו, אך ממשיכים הם לשבת על סיר הבשר. הם עשו טוב, בכך שעוררו אותנו, שחייבים אנו להתייחס לבעיית הכפייה הדתית. אך בזאת הסתיים תפקידם. כמו גם האח והאחות שהסריטו סרט על הקשיים בקבלת גט (שלומי ורונית אלקבץ, ״גט״, 2014, המבוסס על נסיון אמם). הם גרמו לסערה, אך אין זה אומר שמגיע להם פרס ישראל או להיות חלק בדיון משמעותי של שינוי מבפנים. זכות עומדת להם, אך לא בלעדיות. וכיוון שמניעיהם לא טהורים, כך גם סייגים לכוח שהם חשים שיש בידם. הם שימשו כמתג, אך בזה הסתיים ייעודם, נגמר וחסל. לא עומדות להם זכויות ירוקות-עד. טלטלה עזה הם גרמו לממסד הדתי, ומוטב שזה יתעורר ויתעשת, שכן אם לא, ימצא עצמו כחביתה, ממנה את הביצים לא ניתן להרכיב מחדש.

כיוון שמניעי יהדות ארה״ב אינם טהורים, מוצא אני פסול גמור במעשיהם בארץ. רוצים לשנות? שיעלו ויחיו בארץ. עד שלא יעשו זאת, שיפסיקו להטיף ולדרוש שינוי. שום דבר טוב לא יוצא מהתערבותם הבוטה. רוצים הם לבוא לביקור בארץ ולהתפלל בצורה הנראית להם בכותל? לא. יצטרכו לכבד את המקום ואת הצורה שהיושבים בציון בחרו בה. לא נגדם הדבר, כי אם מכבוד המקום והמנהג. ״בארץ אהבתי מחכים לאורח״, אך התבלבל האורח ושכח שהוא לא האדון. שכח כלל בסיסי - התנהגות נאותה בבואך למקום זר, גם אם מנסים לאפשר לך להרגיש בבית. אין פירושו שאתה יכול לעשות ככל העולה על רוחך. אלו הם אותם יהודים ליברלים שכשהם מגיעים למדינה מוסלמית, הנשים מכסות את ראשן בצעיף, והגברים משילים נעליהם מרגליהם כשהם נכנסים לבקר במסגד. אולי גם שם הם יכריזו שלא כך הוא, יש לשנות, והם דורשים שתכף ומיד יותר להם לעשות כפי שנראה להם? אין דין הכותל שהוא חלק ממורשתם כדין ביקור במסגד או במקדש של דת אחרת. הכותל הוא חלק מדתם, אך דתם הפכה שולית בעיניהם, אז מדוע מתעקשים הם - דווקא ובכוונה תחילה - להמירו כדרכם? יבואו, ויכבדו את הנוהג בארץ, וזה - עדיין - אורתודוקסי! בדיוק כפי שהדת בארץ מכבדת כל מי שבא לכותל להתפלל, בין אם היא דתייה, חילונית, ישראלית-יהודייה או גויה. מוצא אני את עצמי, בניגוד לכל המצופה, עומד לצד הממסד ויוצא להגנתו. דברים יש לי בגנותו, אך כביסה נכבס בבית פנימה, לא בפרהסיה. תמיד ניתן לשפר, ולרוב גם רצוי. רב הכותל איש נבון מאוד הוא, וישכיל לראות, להפנים וליישם. אם לא הוא, ודאי הרבנים הראשיים לישראל. ואם לא הם, אז ישפיעו עליהם אנשים בעלי שיעור קומה, ועל אחד במיוחד חושב אני לדוגמא: בני גנץ, חברו הטוב של רב הכותל. עגל זהב, מסיכת-אלוהים, יצקו להם יהודי ארה״ב, והם עולזים וקופצים, מפזזים ומאושרים. הנה, הם יבואו, ויכתיבו ״תיקון עולם״ למדינת ישראל הקטנה. הם יכריחו אותה לנהוג לפי ראות עיניהם! בתחילת השואה, עת פרעות איומות, באו צעירים צמאי דם, רצחו את הגברים, ועשו בנשים ככל העולה ברוחם. כלי משחק היו הנשים בידיהם, וכאשר סיימו את זממם והרגישו פורקן, ניתן היה, פשוט, לרצוח את הנשים ההמומות, שקולותיהן לא יחרידו את מנוחת היגעים, השיכורים והמזיעים ממאמץ. אין הם ממש מתכוונים שנשים יכולות להוביל את עם ישראל. הלא כבר קמו נשים, נביאות ושופטות, ראשת ממשלה ונשיאת בית המשפט העליון, נשים מובילות, ואין מקומן פחות מזה של גברים (למעט בקווי המהדרין). כל שהם עושים הוא לאחוז באבן בריח אחר אבן בריח, עם אזמל ביד, ולשבור אותן לרסיסים, אחת אחרי השנייה, עד שכל הבניין יתמוטט. מטרתם להפוך את ארץ הלאום היהודי למדינת כל תושביה ותו לא, ולא בוחלים הם בשום אמצעי. ייטיב ראש הממשלה אם ישקול היטב את שהוא מנסה לעשות. שינוי הוא דבר טוב, נחוץ, דרוש. דווקא ראש הממשלה הנוכחי יודע ומבין ששינוי צריך לעשות בהדרגה, שלב קטן אחר שלב קטן. כך הוא ניסה לעשות עם העלאת אחוז החסימה. כך גם עם הדת. נשות הכותל ויהדות ארה״ב גרמו לטלטלה בקרב הממסד האורתודוקסי השולט בארץ, וטוב שכך. אך בזה הם מילאו את ייעודם. עתה טוב יהיה שגם בהם תאחז טלטלה, ושיבינו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאם הם אכן כל כך מודאגים מעצם קיומה של מדינת ישראל, ואם הם כל כך משולהבים ומדורבנים לעשותה מקום טוב יותר ליושביה, הם חייבים למלא דרישה מקדימה אחת: לעלות ולהתיישב במדינה. כך גם אדם שרוצה לשרת כקצין בצה״ל, צריך להתחיל בטירונות. ומי שרוצה ללמוד לימודי תואר שני או שלישי, צריך שיהיה באמתחתו תואר ראשון. כך גם יהדות ארה״ב: אינכם יכולים לכפות את רצונכם, מסיבה פשוטה אחת: הכסף אינו הכל, והתלות של מדינת ישראל בארה״ב - כך התברר לנו מהלך שמונה השנים האחרונות - אינה דבר מוחלט, וטוב שיש עצמאות למדינת ישראל (שאינה המדינה ה-51 של ארה״ב). רוצים אתם בכל נפשכם לשנות? בבקשה רבה. זכות השיבה ליהודים עדיין קיימת ומעוגנת בחוק, ותתקבלו כעולים חדשים בזרועות פתוחות (פחות או יותר, או אולי פחות מאשר יותר, בתיאוריה תמיד יותר ובמציאות קצת פחות). תשבו, תלמדו, תתאקלמו, ואז תנסו לשנות מבפנים. אני מודע לכך שמי שעומדת בראש ״נשות הכותל״ היא ישראלית, ואף התרשמתי ממנה, מרותק וחרד כאחד, כמו אדם המתרשם מעקרב הנתון במחול, כשזנבו אל-על, ממתין לרגע המתאים לפגוע בקורבנו ולהטיל בו את ארסו. כך גם אלו שעומדים בראש הקרן לישראל החדשה בארץ, וכך גם בארגונים רבים אחרים. אך הם רק כסות, והכסף זורם מכאן, והכסף מטרתו נלוזה ולא טהורה. ובלי הכסף ותזרים המזומנים, מסופקני אם תהיו כל כך נלהבים לשנות כפי שאתם עכשיו. משחקים אתם באש, כל זמן שנראה לכם שאתם חסינים. אך מי שמשחק באש, צריך שיהיה זהיר שבעתיים - ואתם, מרוב הרגשת גדלות - אינכם. סופכם שתיכוו, וזאת מיוהרה ומפזיזות, ומחוסר כוונות אמת. ראו הוזהרנו בעבר הרחוק, אך טיב ההזהרה וחיותה כביום שנאמרה: ״״ורם לבבך... ואמרת בלבבך, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה!״ [דברים ח, 14, 17]. עומדים אנו בראשון לחודשי השנה, בערב פסח התשע״ו. מצווים אנחנו ״שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה׳ אלוהיך במקום אשר יבחר, בחג המצות, ובחג השבועות ובחג הסוכות, ולא יראה את פני ה׳ ריקם. איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלוהיך אשר נתן לך!״ [שם ט״ז, 16-17]. ״והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכוהן העומד לשרת שם את ה׳ אלוהיך או אל השופט, ומת האיש ההוא, וביערת הרע מישראל״ [שם י״ז, 12]. ״ושמחתם לפני ה׳ אלוהיכם, אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואימהותיכם, והלוי אשר בשעריכם, כי אין לו חלק ונחלה אתכם״ [שם י״ב, 12]. המקום - הכותל המערבי בעיר העתיקה בבירת ישראל. הכוהנים - רב הכותל. השופטים - ממשלת ישראל ובית המשפט העליון. יהדות ארה״ב - עושה בזדון, ורע זה לישראל. רק, כי במקום הקדוש ביותר לכולנו, עלינו לשמוח לפני ה׳ אלוהים, להביא לו מנחה - של מעשים טובים ורצון טוב, של יושרה ואמונה. באים ״זרים״ ורוצים להשליט סדר חדש. אך לא יהיה. בישראל עם אחד. עמדה נערה מול הכותל, עמד הצנחן מול הכותל, עמדה בשחורים מול הכותל - אמו של אחד מן החי״ר, עמד מול הכותל עמנו - הרב הישיש בתפילה. כולנו כאחד עומדים מול הכותל. הרב הישיש, הנערה המאוהבת והמתאבלת, האם הבוכייה, הלוחם הצעיר והאמיץ עם הכומתה האדומה, עם אחד אנחנו, משפחה אחת. ואין אנו זקוקים ליהדות ארה״ב, בשלט רחוק משם, מסיר הבשר, כשלפניהם עגל הזהב לו הם סוגדים שרוצה להפריד ולהזיק, שתבוא ותכתיב איך לבכות ואיך לעלוץ כשאנו ליד הכותל, קרובים ככל האפשר לקב״ה, יודעים שעדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, למרות שכבר עברנו כברת דרך נכבדה.