תבוסה סורית בהתקפה על טירת צבי

ב-14 בפברואר בלילה יצאו אנשי "גדוד הירמוך" הראשון ל"תרגיל", הגיעו לכפר סמריה,¹ שם התמקם מטה המבצע, והסתתרו בו כל היום. בליל 15 בפברואר תפסו עמדות סביב טירת-צבי ושהו בהן עד האשמורת השלישית, אור ל-16 בפברואר.² קודם לכן, בערב 15 בפברואר, ראו אנשי-התצפית משדה-אליהו שש מכוניות ערביות מדרום לסמריה, ואנשי עין-הנצי"ב הודיעו להם שמכוניות אלה לא המשיכו את דרכן לבית-שאן. בו בערב סיפר מודיע ערבי לחברי טירת-צבי שמאות ערבים עברו את גשר דמיה, ושכנראה "יהיה שמח הלילה." חברי טירת-צבי ואנשי מפקדת הנפה הסיקו: תיתכן פעולה ערבית הלילה.³ בתשע וחצי בערב הודיע אחד השומרים למא"ז, משה שור, כי ראה סימני-אור. אולי איתות, ממעוז-חיים. שור שלח צופה אל גג מגדל-המים והורה לו לצפות. המאותתים ממעוז-חיים הודיעו: יש סבירות רבה להתקפה במרחב הלילה. שור התייעץ עם משה חורין, חבר הקיבוץ ומפקד ותיק ב"הגנה". החברים ישבו בעמדות כל הלילה הקודם והיו עייפים מאוד, היה מקום לשער שזאת אזעקת-שווא, אך שני המפקדים החליטו להורות ליחידות-הכוננות להתייצב בעמדות.⁴ חוליית ההאזנה שישבה במרכזיית-הטלפונים בעפולה קלטה שיחות טלפון בחצות הלילה. מג'נין לבית-שאן: "השייח' יצא לדרך, הכול מוכן." ומג'נין לשכם: "הלילה ירד גשם חם ליד בית-שאן."⁵ ראש החוליה טלפן לאפרים בן-נתן, קצין מודיעין מגדוד החי"ש⁶ של עמק יזרעאל ורמת-מנשה. המאזינים מעפולה חיברו את הקווים; בן-נתן שמע את השיחות מג'נין והבין: הלילה תהיה התקפה. מיד נסע לקיבוץ שער-העמקים לביתו של מפקד הגדוד, יעקב דרור. השניים הגיעו למסקנה ש"צבא ההצלה" יתקוף הלילה את טירת-צבי, ודרור התקשר בטלפון עם מפקדת נפת הגלבוע בעין-חרוד והורה לקצין התורן, יונה (הג'ינג'י) רבניצקי (ירחי), להכריז על כוננות עליונה ביישוביי עמק בית-שאן ועמק יזרעאל המזרחי, ובייחוד בטירת-צבי. ירחי הזעיק למפקדה את מפקד הנפה, אברהם איתן,, וזה הורה לאלחוטאית לשדר בבהילות את הכרזת הכוננות. הידיעה נקלטה ברוב הקיבוצים, אבל בתחנת-האלחוט שבטירת-צבי לא היה איש והידיעה המשודרת לא נקלטה. איתן ניסה להתקשר עם טירת-צבי בטלפון, דרך מרכזיית בית-שאן שהייתה בהפעלת הבריטים; המרכזן טען שהוא רוצה לישון וניתק את השיחה. כשניסה איתן שוב, אמר לו המרכזן שהטלפון של טירת צבי מנותק. איתן הורה אפוא לאלחוטאית לשדר את הידיעה למעוז-חיים. בשעה 1 אחרי-חצות נתקבלה הידיעה במעוז-חיים, ומפקד-הפלוגה, בנימין גפני, הורה לאתת, אברהם כהן, לאותת אותה באמצעות הבזקים לטירת-צבי, לעין הנצי"ב ולשדה-אליהו. בטירת-צבי נקלט האיתות הודות לערנותו של אחד השומרים, יהודה טירמן. האתת ממעוז-חיים הודיע: "אני רוצה את יעל (הכינוי הסודי של מכשיר-הקשר)." טירמן העיר את האלחוטאי, יוסף הוכברגר, והוא קיבל מהאלחוטאי של מעוז-חיים, חנן שלוכואר (שילוח), את הידיעה על ההתקפה הממשמשת ובאה. מיד נשלחו הילדים אל המקלטים, וכל החברים והחברות איישו את העמדות.⁷ ב-02.45 אחרי חצות ירו הערבים יריות-הסחה על עין-הנצי"ב ופוצצו גשרים על הכבישים שבסביבה כדי להפריע לתגבורת להגיע לקיבוץ המותקף. בשעה 3.45 לפנות-בוקר נורתה אש ממרגמות 60 מ"מ על שדה-אליהו, ושלוש דקות לפני שעה 4 לפנות-בוקר נורתה אש מקלעים ורובים על טירת-צבי, ממרחק חמש-מאות מטרים. חברי הקיבוץ לא השיבו אש עד שהתקרבו הערבים לעמדותיהם, ואז ירו בהם מכל הכלים. היעיל מכל הביצורים שהקיפו את טירת-צבי היה גדר חדשה סביב שטח של מרעה-בקר. הערבים, שלמדו היטב את מפת הקיבוץ וביצוריו, לא ידעו על קיומה של הגדר הזאת, שהוקמה ימים אחדים לפני ההתקפה, וכשנתקלו בה ופרצו אותה סברו שכבר חדרו לחצר-הקיבוץ. הם הסתערו, נתקלו בגדר של חצר-המשק ובברד-כדורים, ורוחם נשברה.⁸ בשבועיים שקדמו לקרב שרר יובש בעמק בית-שאן, ללא טיפת-גשם אחת. כשעה וחצי אחרי פרוץ הקרב, כשהתכוננו אנשי "צבא-ההצלה" להתקפה המכרעת, נפתחו ארובות השמים. מי הגשם העז הרטיבו את כלי-הנשק והבוץ חדר לתוכם. חברות טירת-צבי ניקו את הרובים שנעצרו והחזירום לגברים במצב תקין. לערבים לא היה כוח-עזר כזה. האש הנגדית של היהודים הייתה חזקה ומבוקרת. משה שור, שניהל את קרב-ההגנה, קיבל דיווח מהעמדות, על-ידי רצים, ושלח תגבורות למקומות שבהם נדרשו. ליד המא"ז, בעמדת המפקדה, ישב השוחט של הקיבוץ, ורשם, בדייקנות של "יקה", את כל הפקודות והדיווחים. נודע על הרוג. "ברוך-דיין-אמת," אמר השוחט והוסיף לרשום. אחרי שעה נשברה ההתקפה. הגשם והבוץ שיתקו את נשקם של התוקפים, הם פגעו זה בזה בתוך האנדרלמוסיה, ומרגמותיהם עשו בהם שמות.⁹ כשהתחילה ההתקפה יצאה לעזרת טירת-צבי מחלקת מפקדי-הכיתות משדה-אליהו, בפיקוד יהודה נהרי. "יצאנו משדה-אליהו," סיפר אריק נחמקין. "בדרך תקפנו גבעה שהפיקוד של הכוח הערבי ישב עליה... נתקלנו בהם והם נפוצו לכל רוח. אחר-כך אמרו לנו שזאת הייתה אחת מסיבות התמוטטות ההתקפה."¹⁰ מחלקה מעורבת, שהורכבה מאנשי חי"ש, מהקורס הנפתי של מפקדי-הכיתות וממפקדי-עמדות, יצאה מן הקיבוץ המותקף בשעה 8.30 בבוקר, "לביעור האויב, לאיסוף פצועים, לחקירה ולאיסוף שלל אויב." לכדה ערבי פצוע והביאה אותו אל פלטיאל סלע. רבים מאנשי "צבא-ההצלה" עדיין שוטטו באזור, ואחד מאנשי המחלקה נפצע בחילופי-יריות. בדוח שהגיש מפקד-המחלקה כתוב: (הערבים) אוספי הפצועים, שגילו אותנו, לא הראו שום סימני-פחד או תכונה להסתלקות, למרות האש מצדנו. הם חיפשו בעקשנות בשטח, והייתה לי הרגשה שהם מרגישים את עצמם כבעלי-בתים ושולטים בשטחים שהם פועלים בהם."¹¹ הערבי הפצוע, עזתי בן שמונה-עשרה, הובא אל המקלחת של הקיבוץ. החובשת היססה אם לטפל בו, אך סלע פקד עליה להתייחס אליו כאל פצוע. השבוי סיפר שהוריו לא הרשו לו להתנדב ל"צבא-ההצלה" אך הוא התגייס, "למען המולדת", התאמן בקאטאנה והשתייך ל"פלוגת הרובים האנגליים" בפיקוד עאדיף עלי.¹² כשנורו היריות הראשונות על עין-הנצי"ב ועל שדה-אליהו, בשעה 2.45 בלילה, שלח אברהם איתן לטירת-צבי את מחלקת-הכוננות שישבה בעין-חרוד. מפקד-המחלקה לא נמצא במיטתו, פנאי לחפשו לא היה, ואיתן העמיד בראש המחלקה שנשלחה את יונה ירחי. מחלקת-הכוננות צירפה אליה מחלקת-פלמ"ח מבית-השיטה, בפיקוד יצחק חופי (חקה). שתי המחלקות נסעו לקיבוץ מסילות, ומשם הלכו ברגל לעין-הנצי"ב, לתקוף את הערבים התוקפים, בהתקפה מקבילה או התקפת-נגד מאוחרת. בהתארגנות ובמסע ברגל היו כמה תקלות. וכשהגיע הכוח ליעדו, כבר תם הקרב; הכוח זינב בנסוגים.¹³ כוח אחר של החי"ש, בפיקוד בנימין גפני, ירד ממעוז-חיים דרך כפר-רופין, התקדם לאורך הירדן, פגש ערבים רבים שהלכו בעקבות הלוחמים, בתקווה לשלל, הבריח אותם ופגע בכמה מהם. כשהתקרבו אנשי הכוח הזה לטירת-צבי, אחרי הקרב, חשבו אותם חברי הקיבוץ לערבים וירו בהם. אנשי-הכוח נופפו בגופיות לבנות, והאש פסקה.¹⁴

בשעה 4.30 לפנות-בוקר טלפן אברהם איתן אל בסיס הצבא הבריטי שבאזור, הציג את עצמו כמזכיר המועצה האזורית, הודיע שהישובים היהודיים בעמק בית-שאן מותקפים ושאל אם הבריטים יבואו לעזרתם. הקצין התורן השיב: כוח ייצא לעזרת היהודים אחרי ארוחת-הבוקר.¹⁵ על-פי הרשומות של הבריטים קיבלה מפקדת הצבא את הידיעה הראשונה על ההתקפה ממשטרת בית-שאן רק בשש וחצי בבוקר. ואז נשלחה מחלקה ברכב משוריין למקום הקרב, ואש חזקה נורתה עליה ליד הכפר סמריה. באמצעות מוכתר-הכפר ביקש המפקד הבריטי ממוחמד צפא לסלק את כוחותיו מעמק בית-שאן. צפא, שקיבל הוראה לא להתנגש עם הבריטים, שמח להזדמנות, אבל ביקש מהמפקד לביים התקפה על צבאו, במרגמות ומכונות-ירייה, כדי שגם מפקדיו וגם היהודים יאמינו שהוא נסוג רק בלחץ הבריטים. בקשתו נענתה. בשעה 11.30 לפני-הצהריים נסוג "צבא-ההצלה" מהאזור.¹⁶ בשעה 13.30 בצהריים באו לטירת-צבי יחידות-צבא בריטיות ממחנה הג'יפטליק שבבקעת-הירדן וירו במרגמות ובמכונות-ירייה לעבר סמריה. המפקד הבריטי שאל את משה שור מה דרוש לו. המא"ז ביקש ממנו לאסוף את גוויות הערבים הפזורות סביב הקיבוץ, ולהעביר פצוע לבית-החולים. לאסוף את ה"נפלים"¹⁷ הפזורים בשטח ולספק ליהודים פגזי-מרגמה 2 אינטש. פקודיו של הקצין אספו את ה"נפלים" ופוצצו אותם, אבל על פינוי ההרוגים התנהל משא-ומתן. הקצין סירב לאסוף את הגוויות והציע ליהודים לעבור עליהן בבולדוזרים. לבסוף העלו חברי טירת-צבי את הגוויות, שישים במספר, על עגלות רתומות לטרקטורים ומסרו אותן לחיילים הבריטים.¹⁸ את הנשק, התחמושת והציוד הצבאי, שהשאירו התוקפים בשדה לקחו אנשי החי"ש והפלמ"ח שהגיעו לטירת-צבי אחרי הקרב. באותו יום, ב-08.55 בבוקר, קיבל הרמטכ"ל יעקב דורי מברק מנפת-הגלבוע ובו דיווח: קרב מתנהל ליד גדרות טירת-צבי, הבריטים הבטיחו לשלוח עזרה, והמא"ז מבקש תחמושת.¹⁹ בדוח היומי – סיכום אירועים, מידע והערכות מודיעיניות – שקיבל בן-גוריון בבוקר ההוא (16 בפברואר) כתוב: "'צבא השחרור'²⁰ החל עתה לחדור ארצה בקבוצות קטנות יותר (מאשר קודם). חוזרות השמועות על מציאות תותחים בידיהם. הם עוסקים לפי שעה בביצור הכפרים ובאימון אנשיהם. אומדים את מספרם בהרי שכם באלפיים עד אלפיים וחמש מאות איש. לפני צאת קבוצה אחת לארץ-ישראל נאם לפניהם קאוקג'י בזו הלשון: 'אתם נכנסים למערכה לארץ-ישראל מול אויב חזק ומאורגן היטב, המונה ארבעים ושניים אלף בחורים צעירים ונועזים נושאי נשק ממין משובח, לכן הנני מוצא לנכון להתרות בכם למען תראו את אשר לפניכם, תהיו זהירים ולא תזלזלו בכוח האויב'." אחרי שקרא את הדוח המדאיג הזה נפגש בן-גוריון עם אליהו ששון²¹ ושוחח אתו על האסטרטגיה הרצויה כלפי "צבא ההצלה"; שניהם עדיין לא ידעו מה מתרחש באותה שעה בעמק בית-שאן. ששון אמר: "אין אנו מעוניינים בהחשת כניסתם של הפולשים לפעולה. הם מטיילים בג'יפים ומוציאים כסף, וגם מונעים אימונים חדשים, כי סומכים עליהם. אם הם יוכו, יישלחו כוחות נוספים. בעיקר סומכים על כוחות המלך²² ולעת עתה לא פועלים. כוח זה של המלך לא יפעל לפני צאת האנגלים. אם בינתיים ייכנסו הרבה כוחות (של האויב לארץ) לא יזדקקו לעבדאללה, ואם בינתיים כוחותינו וכוחות הפולשים יתעייפו. יהיה כוחו של עבדאללה טרי לעבודה." בן-גוריון העיר למומחה לענייני ערבים שטענותיו סותרות זו את זו, אך ששון טען שאין בהן סתירה. והמשיך "אחרי ארבעה חודשים של פעילות הם הכניסו (לארץ-ישראל) רק שלושת אלפים או ארבעת אלפים איש. לא כולם מאומנים. גומרים אימונם פה. אם נתגרה בהם עכשיו יהיו מוכרחים להוסיף רזרבה ולהכריז על גיוסים חדשים. עד לפני שבוע היו מגייסים מכל הבא ליד. שלשום פרסמו בסוריה הודעה רשמית, שהמתגייסים החדשים צריכים להביא תעודת-רופא, שאין להם לא משפחה (הורים, נשים וילדים) ולא חובות. הנימוק: רובץ עליהם עול כבד של תמיכה במשפחות. חוסר פעולה מצדנו ירגיע את הממשלות הערביות, ולא ישלחו אנשים." "מניין הביטחון שאם נשקוט ונשתוק לא יוסיפו לשלוח כנופיות, ויום אחד יתנו לנו מכה קשה?" שאל בן-גוריון. "חייל שאינו לוחם עולה להם הרבה כסף." השיב ששון. "כשהוא לוחם, לא. קודם לא היו זרים בירושלים. לאחר שהרבצנו, הביאו זרים לירושלים. הזרים מביאים פריחה לערבים." אדרבה, זה נימוק נגד אפס-מעשה, הרהר בן-גוריון. ושאל: "נניח שאתה עושה כל מה שאתה רוצה, כיצד אתה רואה (את) העניינים עד הסוף?" ששון: "יש להם כארבעת אלפים איש, מטיילים בארץ. חילקו ביניהם (את) האזורים. כשהאנגלים ייצאו, יערכו התקפה. נתכונן ליום ההוא וניתן להם מכה. אז יצטרכו שוב ארבעה חודשים, למען התכונן." בן-גוריון: "האמנם?" ששון: "ייתכן שאז ישלחו את הצבא שלהם."²³ באותו יום בשש לפנות ערב קיבל בן-גוריון על-ידי ישראל גלילי ידיעה מטירת-צבי: "לאויב ארבעים (עד) שישים הרוגים ומספר רב של פצועים. נפל לידינו שלל רב בנשק, תחמושת. חומרי-נפץ ורימונים. לאנשינו שלום." דוח מפורט יותר קיבל בן-גוריון, למחרת, מחבר מעוז-חיים, אורי יפה, שבא לתל אביב לקבל את הפיקוד על הגליל העליון המזרחי.²⁴ דיווחים אלה סיפקו לבן-גוריון עילה להרהורים על תבונתם הצבאית והאסטרטגית של אנשי-המודיעין ושל המומחים לענייני ערבים.

אחרי הקרב כתב חייל ערבי ביומנו: "צעקנו 'אללה אכבר !' והוא חילץ אותנו מצרה. בשעה 10 בלילה חזרנו לסמריה. וב-5 חזרנו לעקרבה... נשארנו ארבע שעות במים. עשרה ימים שכבתי ולא יכולתי לזוז."²⁵ מפקד-הפלוגה, גסאן ג'דיד, סיכם את תוצאות הקרב, מנקודת-הראות שלו, בפקודת-יום שהוציא עשרה ימים אחרי התבוסה: "הקרב שהפלוגה הראשונה השתתפה בו היה מבחן לכל אנשיה, ובו נודע מי גיבור ואמיץ ומי פחדן ומוג-לב. בקרב זה נתגלה מיהו חייל בעל סגולות צבאיות אמתיות, ומי מזלזל בפקודות מפקדיו וכל צבאיותו מתבטאת במדים מהודרים בלבד. מפקד-הגדוד ציין את הפלוגה לשבח, על עמידתה הנאה בקרב ועל מילוי התפקיד שהוטל עליה בשלמות. "הפלוגה לא פתחה באש לפני השעה היעודה, ולא עזבה את מקומה לפני שנסוג כל הגדוד. היא נלחמה בשטח חשוף, בלי מחסה טבעי... מפני תצפית ומפני אש. שעות רבות עמדה הפלוגה מול האש המדויקת של האויב, ואף-על-פי-כן סבלה אבדות מעטות, יחסית למצבה המסוכן. "אולם מפקד-הפלוגה אינו יכול לעבור בשתיקה על כמה שגיאות שעשו החיילים בקרב ואחריו: כמה מהם חשבו שהם בתרגיל פשוט, על-כן לא הקפידו על ביצוע הוראות המפקדים ולא ניצלו נכון את פני-הקרקע להתקדמות. חיילים אחדים רעדו מאימה ופחד וחשבו שהמוות יקצור בהם עם כל צעד קדימה, ושבכל כדור שיורה האויב אורב להם מוות בטוח. על כן ירו לא במטרות, מאחורי מחסות שהסתירו אותם. לכל החיילים האלה אני מייעץ לשים לב לדברים אלה:

• "1. אין מנוס מהמוות, הוא מנת-חלקו של כל אדם וישיגנו בכל מקום ובכל עת. על כן אין לפחוד ממנו.
  "2. המפקד אחראי לביצוע התוכנית. אך אם פקודותיו לא יהיו קדושות לחייליו תיכשל התוכנית. יהיו אבדות וכל הפלוגה תסתכן.
  "3. יש להעניק פרס למצטיינים ולמצליחים במילוי התפקידים שהוטלו עליהם, על-כן ימליץ מפקד הגדוד לפני המפקדה להעניק העלאות בדרגה לחיילים אלה... (רשימה של עשרים וארבעה אנשים).
  "4. הומלץ על מתן הענקה כספית שאת שיעורה תקבע המפקדה ושתשולם בסוף החודש, לחיילים אלה... (רשימה של שלושים איש).
  מפקד הפלוגה הראשונה
  גסאן ג'דיד"²⁶

קרב טירת-צבי הוריד את המורל לערביי ארץ-ישראל ושל "צבא-ההצלה". למחרת הקרב, ב-17 בפברואר, נפוצו שמועות בחיפה: ארבעים ושניים ערבים נהרגו בקרב, מאה ועשרים נפצעו, שלושים מהם קשה: בתי-החולים בג'נין מלאים, ושיירות מובילות את הפצועים לבתי-חולים בסוריה. הש"י החיפאי דיווח: "דעת הערבים, שאלמלא התערבות הצבא הבריטי הייתה מפלתם גדולה עוד יותר." מכל הארץ דיווחו מודיעים לש"י: חיילי "צבא ההצלה" מבינים עתה ששירותם בארץ-ישראל יעלה להם בדם ובייסורים; רבים מהם כבר ערקו וחזרו לבתיהם.²⁷

קרב טירת-צבי היה נושא לדיונים רבים בקרב הערבים. בסדרת מאמרים על "צבא-ההצלה", שפרסם ואצפי אל-תל בעיתונים ערביים בשנת 1955, כתוב שהיה זה "ראש כישלונותיו של 'צבא-ההצלה' בפלשתין, בו נתגלו כל נקודות-התורפה שלו. מטרת ההתקפה לא הייתה כיבוש אלא הרס הקיבוץ ונסיגה לבסיסי-המוצא. מוחמד צפא התכוון לנסות בקרב הזה את הכוח שעמד לרשותו, ללמוד את שיטות-הלחימה של היהודים ולהוכיח לממונים עליו שהגדוד לא קיבל די אימונים. לפני כן לא שם איש לב לטענותיו בנושא זה." לדעת ואצפי אל-תל, ידע צפא מראש מה יהיו תוצאות הקרב. ההתקפה תוכננה כראוי. ולא היה פגם בחלוקת הכוח, בארגון השטח, בעיתוי ובחלוקת התפקידים. גם תנאי מזג-האוויר הובאו בחשבון. ארבעים ושמונה שעות לפני הקרב נדונה התוכנית באסיפת קציני-הגדוד. כל תושבי חבל ג'נין ידעו על המבצע. לכן נודע עליו ליהודים. הפלוגות תעו בדרך אל היעדים, הגשם השוטף ירד בניגוד לתחזית, ולהתקפה הגיע פחות מחצי הכוח המתוכנן. כמה יחידות לא תפסו את העמדות שנועדו להן, וכשבעים אחוזים מכלי-הנשק לא פעלו כראוי. דוחות המודיעין לא היו אמינים. הנסיגה נהפכה למנוסה, ומספר ההרוגים במנוסה היה גדול ממספר ההרוגים בהתקפה. לא הייתה משמעת, וקצינים לא שלטו בפקודיהם. היהודים לא ניצלו כראוי את הכישלון: הם לא שלחו את הפלמ"ח לרדוף אחרי היחידות המובסות ולהשמידן.²⁸ תבוסת "צבא-ההצלה" בטירת-צבי שימחה את השלטונות הבריטיים: הם כעסו על קאוקג'י שהפר את ההסכם ותקף את היהודים. חולשת "צבא-ההצלה" הביאה רווחים לבעל-בריתו, המלך עבדאללה. בדוח מ-27 בפברואר כתב ראש המודיעין הצבאי הבריטי בארץ-ישראל: עוד מפלה אחת כזאת, ו"צבא-ההצלה" יתפורר, וחלקו של עבדאללה בארץ-ישראל המערבית יהיה מובטח.²⁹

יום אחרי קרב טירת-צבי דיווח אורי יפה לבן-גוריון: מפקד טירת צבי "ידע לכבוש את יצרו. לא נורתה אף ירייה אחת על-ידי אנשינו, אם כי מרגמות ומקלעים ירקו אש במשך שעות, עד שהתקרבו הערבים. אז נפתחה אש ונפלו ארבעים תוקפים. נתפסו שני מקלעים, כשלושים רובים ועשרת אלפים כדורים. הרושם בסביבה – גם (על) היהודים וגם (על) הערבים – כביר."³⁰ שישה ימים אחרי הקרב קיבלו מפקדי-ה"הגנה" הבכירים את ההערכה הראשונה: "הפעולה בטירת-צבי צריכה כנראה לשמש, מבחינה צבאית, כהתקפת-ניסיון. אין ספק שהיה והווה בדעתם של הערבים לעבור לשלב נמרץ יותר במערכתם, אולם לא מן הנמנע שקביעת לוח-העיתים לפעולות גדולות עודנה מותנית בראש ובראשונה בשיקולים מדיניים, בהיסוסים כיצד יש לנהוג לקראת הדיונים במועצת הביטחון, באיזו מידה אפשר להשתמש בצבא 'המצילים' בלי להתנגש בצבא הבריטי. אם ומתי יש להפעיל את הצבאות הסדירים וכו', ואולי אף במצב אספקת התחמושת וגודל החומר האנושי. "נראה כאילו אחת הסיבות להתקפת טירת-צבי הייתה הצורך לעודד את דעת-הקהל הערבית, הזקוקה מאוד להישגים צבאיים ניכרים. דבר זה יכולנו לראות יפה במסע השקרים והתעמולה המתנהל מזה כמה שבועות, ואשר בו מעניקה העיתונות הערבית ניצחונות רבים לעצמה. גם אין לשכוח שאלפי מתנדבים כבר יושבים בהרי שומרון והגליל, באפס מעשה. כדי להקל על ניצחון מהיר נבחר הגוש היהודי הסמוך ביותר לבסיסים הערביים."³¹ נראה שגם היהודים, באותו זמן, היו זקוקים מאוד לניצחון בשדה-הקרב. על כך מעידה פקודת-היום של הרמטכ"ל יעקב דורי לחיילי ההגנה: "אור ליום 16 בפברואר התקיפו כוחות אויב, יחידות סדירות מצוידות היטב בעוצמה של גדוד בערך, את טירת-צבי. ההתקפה הראשונה נהדפה תוך גרימת אבדות קשות לאויב על-ידי מגני טירת-צבי. ההתקפה נהדפה על-ידי מחלקות מן הפלמ"ח ומן החי"ש, אשר חשו מבסיסיהן להתקפת-נגד על האויב. המגנים האמיצים הרגו ופצעו רבים מן המתקיפים ואילצום לסגת. גבורת אלה שהשתתפו בפעולה זו ונכונות-הקרבתם בשעת מילוי תפקידם ישמשו דוגמה לכל כוחותינו ומקור-השראה לכל יהודי."³² שבועיים אחרי הקרב, בישיבת מפקדת-ה"הגנה", סיכם ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, את סיבות תבוסת הערבים בטירת-צבי: "היעדר מפקדים לכיתות ולמחלקות, רמה ירודה באימונים ובמשמעת קרב, אפס-יצר ואפס-כושר של הסתערות, סכמטיות של הביצוע, שלא הייתה בו גמישות כלשהי. (מכאן ואלך מדובר על היהודים): הסיפורים המוגזמים על עוצמתו וכושרו של 'צבא-ההצלה' הילכו אימים בשורות.³³ במשך שבועות היו משוטטות שמועות המבשרות התקפה גדולה של כוחות אלה, ובשורות ובציבור גדלה המתיחות והיו סימני חרדה. תבוסת ההתקפה על טירת-צבי הסבה רוח של עידוד בשורות."³⁴ שבועיים אחרי הקרב העריך אותו ראש המודיעין הצבאי הבריטי בארץ-ישראל קולונל נורמן: "זאת הייתה ההתקפה הגדולה הראשונה של 'צבא ההצלה'. יהיו הסברי הערבים אשר יהיו, כישלונם היה טוטאלי. נראה שהיהודים היו מוכנים להתקפה."³⁵ אחרי מלחמת העצמאות כתב יצחק שדה על המערכה בטירת-צבי: "האויב לא השיג את מטרתו בגלל היעדר כושר-הסתערות של אנשיו ובשל כוח-אש של המגנים, שגרם לערבים אבדות. הגשם החזק והבוץ... האטו את תנועת האויב, ואנשי הישוב יכלו לירות בו זמן רב יותר. הכוחות המגנים שהופיעו בעורפו של האויב אילצוהו לסגת, הואיל ומנעו ממנו את האפשרות להתארגן מחדש להתקפה. האבדות שנגרמו לאויב הגיעו לפחות לשישים הרוגים, עשרות פצועים ושלושה שבויים, שלא לדבר על ציוד שנעזב בשדה. הישוב הצליח להגן על עצמו, ונגרם לו נזק חומרי קל בלבד. אבדותיו היו בסך-הכול הרוג אחד ופצוע אחד. בנסיבות הקרב העז, שנערך בטווח קצר למדי, לא הוציאו אנשי המגן אלא כמות תחמושת מעטה."³⁶ בהתקפה על טירת-צבי נחלו הערבים כישלון חרוץ במלחמת יישוביי-הספר, והסתיים פרק במלחמת העצמאות. "צבא-ההצלה" הוצג ככלי ריק, והכול הבינו שבלי צבאות סדירים לא ישיגו הערבים את יעדיהם. שליטי ארצות-ערב לא העזו להחדיר את צבאותיהם לארץ-ישראל, לפני שייצאו הבריטים ממנה. נשארה להם אפשרות אחת ויחידה: לשנות את שיטת הלחימה. על כן שמו את הדגש על מלחמת-הדרכים. בהערכה שפרסם הש"י על "צבא-ההצלה", ב-27 בפברואר, כתוב: "אין לצפות בקרוב לפעולות בקנה-מידה גדול. המטרה העיקרית כעת היא ניתוק התחבורה."³⁷

כישלון שתי ההתקפות הראשונות של "צבא ההצלה" על הקיבוצים, יחיעם וטירת צבי, הייתה כתובת על הקיר גם לנו: שצבאות מדינות ערב אינם יעילים, וגם למדינות הערביות: שהיהודים ילחמו בעוז נגד כל ניסיון למנוע מהם להקים מדינה ריבונית, וכי אם ינסו למנוע זאת בכוח הם צפויים לכישלון, אך ודאי הוא שהניסיון יעלה להם במחיר כבד. כתובת זאת על הקיר הייתה יפה לא רק לתקופה שאחרי הכרזת העצמאות ופלישת צבאות ערב לארץ-ישראל, אלא גם לשאר מלחמות ישראל, עד היום. בשדות הקרב, ברמה הטקטית, הייתה ידנו על העליונה בכל המלחמות עד כה. מכיוון שהצלחות אלה לא היו מכריעות, כפי שהיה ניתן, פוטנציאלית, לו היינו עושים את ההכנות הראויות לפני המלחמה (ראה את פרקי הסדרה הראשונה במפעל תיעודי זה), אז כבר אחרי מלחמת העצמאות, צה"ל היה מתגבש בתודעה של הערבים כ"קיר ברזל" שאין להם סיכוי לקרקע אותו, כפי שניסח זאת זאב ז'בוטינסקי במאמרו המפורסם מ-1923. לֶקח הערבים, גם מכישלונם ביחיעם ובטירת צבי, וגם מכישלונם במלחמת העצמאות בכלל היה שהישראלים אכן חזקים מבחינה צבאית, אך לא כל יכולים כפי שהיו הטורקים לדוגמה במשך מאות בשנים, ושומה עליהם להקיז את דמם של יהודים במלחמת התשה ממושכת, כשגם המלחמות האחרות, כמו מלחמת יום הכיפורים, היו מיועדות בין היתר להקיז את דמם של הישראלים, לפגוע במוטיבציה הלאומית שלהם, ולהניע בישראל תהליכים של פוסט-לאומיות. הערבים אכן הצליחו בכך, כפי שהדברים נראים בעת כתיבת שורות אלה, בשיח הישראלי בעניין פרשת החייל מחברון, ונושאים אחרים. לקח מקבלי ההחלטות היהודיים, בישוב ובמדינה, היה בהתחלה שהשד אינו נורא כל כך, ואחרי כן, שאין שד כלל. מכיוון שהמציאות היא שהשד חי ובועט, הלקח המוטעה הזה שיחק לטובת הערבים וסייע להם להקיז את דמם של היהודים, עד אינתיפאדת הסכינים ועד בכלל. את הנעשה אומנם אין להשיב, אך עדיין לא מאוחר לעצור את ההידרדרות ולשנות את המגמה. תנאי ראשון הכרחי לכך הוא להבין את אבני היסוד של הווית הצבא והמלחמה, ולא להסתפק בשכל הישר, אף של האנשים המוכשרים ביותר. ____ [בשבוע הבא: פיצוץ מכונית תופת על-ידי יחידה של לח"י בבית ה"סראיה" ביפו ומיטוט רוח התושבים חודש אחרי פרוץ המלחמה; פיצוץ בית המלון הערבי "סמיראמיס" בשכונת קטמון בירושלים על יושביו, על-ידי יחידה של ארגון ההגנה.]

1. כיום המושב שדה-תרומות. 2. ארכיון צה"ל, עבודת מחקר פנימית. 3. ארכיון תולדות ההגנה, ארכיון גלילי, תיק 21, כנס יועצים; הראיון הנ"ל עם פלטיאל סלע. 4. הראיון הנ"ל עם משה שור. 5. הראיון הנ"ל עם פלטיאל סלע; "פאוזי אל-קאוקג'י ועמק בית-שאן". שם; יעקב דרור בחוברת; יונה רבניצקי-ירחי, בית-השיטה, חשוון תשי"ח, עמ' 43; עדות של טוביה לישנסקי מ-4 באפריל 1983, עדות של אפרים בן-נתן מ-8 במארס 1983 ועדות של יעקב דרור מ-4 במארס 1983. 6. גדוד "דרור" שפעל בין הירדן לעמק-זבולון. 7. הראיונות הנ"ל עם אברהם איתן, משה שור ובנימין גפני: מכתב של אורי ברנר מ-5 בספטמבר 1981 ובו עדות של אברהם כהן: העדויות הנ"ל של אפרים בן-נתן ויעקב דרור. 8. הראיון הנ"ל עם משה שור. 9. א"צ. דוח ההתקפה על טירת-צבי מגולני לברוך: ארכיון טירת-צבי, יומן ההתקפה על טירת-צבי; הראיונות הנ"ל עם משה שור ועם פלטיאל סלע. 10. הראיון הנ"ל עם אריה נחמקין. 11. ארכיון טירת-צבי. אל בן-ציון מאת ישי, דוח יציאה מחוץ לאזור. 12. הראיון עם פלטיאל סלע. 13. ארכיון טירת-צבי, דוח תנועת הכוח ממסילות לטירת-צבי. מאת תלי, 3 במארס 1948: הראיון הנ"ל עם אברהם איתן: הראיון הנ"ל עם ישעיהו גביש; ראיון עם יצחק חופי ב-10 במארס 1981: ראיון עם אילון שרמן ב-11 באפריל 1980. 14. הראיון הנ"ל עם בנימין גפני: מכתב של אורי ברנר למחבר מ-8 בנובמבר 1980; "פאוזי אל-קאוקג'י ועמק בית-שאן", שם. 15. הראיון הנ"ל עם אברהם איתן. 16. גנזך המדינה הבריטי. 17. פצצות מרגמה או פגזי תותח שלא התפוצצו. 18. יומן סי.איי.די. יומן סי.איי.די. מיום 16 בפברואר 1948, 537/3856 CO; הראיון הנ"ל עם משה שור. מיום 16 בפברואר 1948, 537/3856 CO; הראיון הנ"ל עם משה שור. 19. א"צ, תיק "נס גדול", מברוך לירמיהו ודודי, 16 בפברואר 1948. שעה 08.55. 20. "צבא ההצלה". 21. ראש המדור הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. 22. עבדאללה. 23. יומן דב"ג, 16 בפברואר 1948; ארכיון מורשת בן-גוריון, דוח מודיעין מ-16 בפברואר 1948. 24. פירושו של פיקוד על נפה לא היה פיקוד על הפלמ"ח בנפה. ארכיון תולדות ההגנה, ארכיון גלילי, תיק 23. מהילל לאמתי, 16 בפברואר 1948; סדרת ראיונות עם אורי יפה ב-1980. 25. א"צ, עבודת המחקר לעיל. 26. אצ"צ יומן הפלוגה הראשונה של גדוד הירמוך הראשון, כתב גסאן ג'דיד. 27. א"צ, מסמ. 58/7, הנדון: דוח על הנעשה בחיפה, ביום חמישי, 19 בפברואר 1948; א"צ. מסמ. 69/7. מחוז חיפה, יומן, 18 בפברואר 1948; א"מ. המחקר הפנימי הנ"ל. 28. ארכיון צה"ל, תיק טירת צבי. 29. גנזך המדינה הבריטי. 30. יומן דב"ג. 17 בפברואר 1948;. סדרת עדויות של אורי יפה. 31. א"צ, כישלון ההתקפה על טירת-צבי. 32. ארכיון טירת-צבי; פקודת יום מטעם מפקד פלוגה א' בגדוד הארבעה-עשר של חיל-השדה בירושלים. 33. כלומר ב"הגנה". 34. ישראל גלילי, ספר הפלמ"ח ב'. "פגישות קרב". שם. עמ' ל"ג. 35. א"צ, ידיעות טנא, תקציר יומי, 17 במארס 1948; תקציר איגרת מודיעין דו-שבועית של המודיעין הצבאי הבריטי בארץ-ישראל. 36. יצחק שדה, מערכות מ"ח, עמ' 39. 37. א"צ, ידיעות טנא מ-27 בפברואר 1948.