גברת אירנה ה. גברת אירנה נולדה ביוגוסלביה. משלושת שכנותיי שניצלו ממאורעות השואה, הכי אהבתי להיות במחיצתה. היא הייתה אישה יפה ובריאת גוף, עיניה אפורות, אפה קטן ושפתיה "המצוירות" היו בשרניות ואדומות כשל נערה. את שמלותיה נהגה לתפור במו ידיה.
מניקוריסטית-פדיקוריסטית פקדה את ביתה באופן קבוע מדי חודש ל"טיפול יופי", כפי שקראה לזה. שערה היה גלי בצבע אפור זוהר שהגיע עד לכתפיה. טובת לב הייתה וצעירה בנפשה.
היינו יושבות יחדיו, שותות קפה בדירתה שבקומה הראשונה או אוכלות ארוחת ערב קלה בדירתי בקומה השנייה, והיינו מספרות אחת לשנייה גם את הדברים הכי אינטימיים שלנו. פעם שאלתי אותה אם יש לה ילדים? מבט עצוב כיסה את עיניה האפורות והיא סיפרה לי, שהייתה נשואה לגבר ביוגוסלביה, שאחרי העבודה היה הולך לבית המרזח, שותה את עצמו לדעת, וכשהיה חוזר הביתה באישון לילה, היה מפליא בה מכותיו בלי כל סיבה.
לא העזתי לשאול אותה אם היה גוי, וכשנגדשה סאת ייסוריה, ברחה ממנו ארצה והכירה גבר ממוצא ספרדי. הם חיו כזוג עשרים שנה באחת השכונות היוקרתיות בירושלים. בעלת הבית כנראה קנאה ביופייה והייתה ממררת לה את החיים. יום אחד אמרה גברת אירנה לבן זוגה, שהיא רוצה לעזוב את הדירה ושירכשו דירה ב"מושבה הגרמנית". בן זוגה סירב וכך נפרדו דרכיהם. הם היו ידידים טובים עד יום מותם. זכורני, כשהיה חולה, היה בא לביתה והיא הייתה מטפלת בו במסירות אין קץ עד שהחלים וחזר לדירתו. מעולם לא נישאו ולא נולדו להם ילדים.
גברת אירנה הלכה והזדקנה עם השנים ופסקה לתפור את שמלותיה. היא חלתה וחור נפער בשוק רגלה שסירב להירפא. בקושי גררה את גופה המלא לשירותים ונזקקה למטפלת. עם כל זאת, רוחה הצעירה והחיונית וחוש ההומור שלה לא עזבוה.
בשבתנו יחדיו בימי שבת, הייתה מספרת לי על חייה ביוגוסלביה ועל בני משפחתה. על חייה במחנה ההשמדה אושוויץ הייתה מספרת רק בימים הסמוכים ל"יום הזיכרון לשואה ולגבורה". אף פעם לא דיברה על מחלותיה וכשהייתי שואלת לשלומה הייתה אומרת: "על מחלות לא צריכים לדבר, רק על דברים שמחים, כי הם כה נדירים בחיינו. נו, שמחה, מה שלום החבר שלך?", כך הייתה מסיטה את שיחתנו מה"דברים העצובים" כדבריה.
ארוחת שבת
היה זה ביום שבת אחד, יום אביבי ויפה שלט בכל. ירדתי בבוקר לזרוק את הזבל ובטרם עליתי לדירתי בקומה השנייה, נקשתי על דלת ביתה של גברת אירנה לשאול לשלומה. ראיתיה עצובה, בודדה וכואבת. רגלה החולה הייתה נפוחה ומוגבהת על כרית שהונחה על שרפרף קטן מעץ. הסומק הטבעי שכיסה את לחייה פינה מקומו לחיוורון שהעכיר את יופייה. כשראיתיה כה בודדה וסובלת, החלטתי לעשות מעשה:
"גברת אירנה, שבת שלום".
"הו, שבת שלום", השיבה לי בחיוך וניצוץ שמחה קטן האיר את עיניה הכבויות.
"רציתי ממך טובה", אמרתי.
"ברצון", אמרה וניסתה ללא הצלחה להיטיב את ישיבתה.
"אני מרגישה מאוד עצובה היום, אולי תסכימי שאביא לכאן את האוכל שלי ונאכל ביחד ארוחת שבת? אם תסכימי, אהיה מאוד שמחה".
"הו, שמחה'לה, ברצון, בואי אליי ואני אכין לנו משהו לאכול"..., אמרה וניסתה שוב לקום מהכורסה.
"לא הבנת אותי, גברת אירנה, א נ י אביא בצהריים את כל הארוחה לדירה שלך עבור שתינו ונאכל יחדיו, אַת מבינה? אין צורך שתכיני דבר, רק לא רציתי לאכול לבד בשבת. אם אוכל בחברתך, לא אהיה עצובה יותר אלא שמחה. מה אַת אומרת?"
"הו, הבנתי. בואי, בואי אליי, לא תהיי לבד, יש לך אותי", אמרה ולחצה את כף ידי בחמימות.
בשעה היעודה התחלתי להוריד לדירתה את כל ארוחת השבת שהכנתי: סיר מרק עוף תימני, סיר עם ירקות מאודים עם רסק עגבניות ונתחי חזה עוף וסיר נוסף עם אורז לבן, קערת סלט ירקות, חלה קלועה, בקבוק יין אדום חצי יבש, בקבוק מים קרים ובקבוק משקה קל, קציפת לימון ועוגת תפוזים.
כמו-כן הבאתי: מפת שולחן חגיגית, את כל הצלחות לכל המנות, כולל את הצלחות הקטנות לעוגה, את הסכו"ם, הכוסיות ליין והכוסות למשקאות חמים וקרים ומפיות נייר.
הרגשתי שאני עולה ויורדת במדרגות כמו המלאכים שעלו וירדו בסולם בחלום יעקב. כל אותה עת, הייתה גברת אירנה מביטה בי בעיניים זוהרות באפור צוחקת ואומרת: "כמה כלים ואוכל אַת מביאה? אנחנו רק שתיים, שכחת? עשית אוכל עבור כל החיילים בצבא".
"נכון מאד, אנו רק שתיים, אך נותנות המון צֵל...", עניתי ושתינו פרצנו בצחוק עליז.
סופסוף, אחרי שלושת רבעי שעה של הכנות, ישבנו ליד השולחן. קשה היה להאמין שזה אותו שולחן, שהיה לפני זמן מה, שהיה מכוסה במפת שעוונית משובצת ישנה שראתה ימים טובים יותר.
השולחן נראה כשולחן מלכים עם המפה הלבנה והמגוהצת, הכלים היפים, הכוסות, המפיות ושאר כלים שהכניסו אותנו לאווירת שבת, אווירה קדושה וצחה.
תחילה הגשתי את המרק התימני לשולחן. אכלנו אותו בשקיקה, טובלים בו את בשר חלת השבת שבצענו בידינו, כדרכם של בני עמי התימנים. גברת אירנה אהבה את המרק הזה ובמיוחד את דרך בציעת החלה. בפעם הראשונה שראתה אותי בוצעת חלה, נחרדה קלות והעירה לי, שלא אוכלים כך חלה אלא פורסים אותה בסכין, פרוסה פרוסה. אמרתי לה, שיהודי תימן בוצעים את החלה בידיהם. ומשניסתה לבצוע אותה כמוני, נהנתה מעצם הפעולה ולא הוסיפה עוד לפרוס את החלה בסכין.
אחר כך הוגשה המנה העיקרית. ריח החווייג' והקינמון שעלו ממנה גרם לנו להטיף ריר והסלט הטרי, העשיר את טעם האורז הלבן. היין נשתה כמים וכמעט חיסלנו בקבוק יין שלם! קציפת הלימון הייתה אוורירית וטעימה להפליא. לקראת עוגת השבת עשינו אתנחתה קלה והתחלתי לפנות את הכלים מעל השולחן.
המים רתחו בקומקום החשמלי, הקפה הוכן ועוגת השוקולד הוגשה לשולחן. אין לתאר את מראה פניה של גברת אירנה כשנגסה מעדנות מעוגת השוקולד. היא עצמה את עיניה ולעסה לאט את החוּם הפריך הזה, כאילו ביקשה לחרות בזיכרונה את טעמו. היא כל כך הזכירה לי את מראה פניה המעונגות של אמי המנוחה, חנה סיאני ז"ל, כשהייתה מעשנת סיגריה ושותה כוס קפה בתום ארוחה דשנה. כאילו כל העולם נעלם סביבה ורק היא, הסיגריה וכוס הקפה קיימים! אחרי שראיתי את אמי כל כך נהנית, החלטתי לא להעיר לה יותר שתפסיק לעשן.
השיחה ליד השולחן עם אירנה קלחה על דא ועל הא: רכילות קטנה ומרעננת על השכנים, על הדיירים הרוסים החדשים שהגיעו לבניין, שלמרות היותם מבוגרים ובקושי יודעים לדבר עברית, הם מאוד יפים למראה ומנומסים. דיברנו גם על ילדיהם שקנו דירה נוספת בקומה השלישית ומטפלים בהוריהם במסירות אין קץ. במיוחד הייתה גברת אירנה סקרנית לגבי יחסי החברוּת שלי עם בן זוגי. השאלה, מדוע אני לא מסכימה להינשא לו, למרות עשר שנות חברותנו הטובה, עלתה שוב ושוב בשיחותינו. תשובתי הייתה תמיד אותה תשובה: "מאותה סיבה שאַת לא נישאת לבן זוגך עמו חיית עשרים שנה, כי מי שננכש על-ידי נחש, נזהר מחבל".
חברה צעירה
שלוש שעות תמימות ערכה סעודת השבת שלנו! לכל אורך הארוחה, הבחנתי שגברת אירנה רוצה לשאול אותי שאלה, אך לא מעזה. עשיתי עצמי כלא מבחינה בדבר והמשכתי לרחוץ את הכלים. פתאום פנתה אליי ושאלה:
"שמחה'לה, תגידי לי את האמת,, מדוע אַת אוהבת אותנו כל כך?"
"למי כוונתך 'אותנו'?", שאלתי.
"אה, את שכנותייך הזקנות?"
הפסקתי את מלאכת רחיצת הכלים, השענתי את כפות ידיי הרטובות על שפת הכיור והבטתי בפניה היפים. "אירנה, אני אוהבת אתכן, כי לא זכיתי לראות את הסבתות והסבים שלי מעודי, הם נפטרו מאוד צעירים. אתן משמשות לי כסבתות שלא היו לי. גם מהוריי לא נהניתי דיי: אבי חלה ונפטר בגיל ארבעים וחמש בהיותי בת חמש וחצי, ואמי נדרסה בתאונת דרכים בהיותה בת חמישים בלבד! זו הסיבה שאני אוהבת אנשים מבוגרים", עניתי ופניתי לסיים את מלאכת רחיצת הכלים.
"הו, אני מאוד מצטערת..., לא התכוונתי להיות חטטנית, אך לא הבנת את שאלתי", העמידה אותי אירנה על טעותי, "התכוונתי, שטרחת לשבת אתי לארוחה כה נהדרת ולא הזמנת לארוחה חברה צעירה כמוך או את החבר שלך... במקום זאת העדפת לשבת ולסעוד עם זקנה וחולה כמוני בשבת".
הפסקתי שוב את מלאכת רחיצת הכלים, ניגבתי ידיי במגבת המטבח, ישבתי על כיסאי והבטתי בה. "גברת אירנה, אני רוצה להזכיר לך סיפור שסיפרת לי לפני שלוש שנים. את זוכרת את הסיפור הנוגע לאושוויץ?".
היא פלבלה בעיניה, מנסה לזכור את הסיפור ואחר פנתה אליי ואמרה לי: "סליחה, אבל אני לא זוכרת איזה סיפור סיפרתי לך, יש לי הרבה סיפורים מהתקופה ה... ההיא".
"טוב, אז אני ארענן את זיכרונך. יום אחד לפני "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", ישבנו במרפסת שלי ואז פתאום אמרת לי: 'את יודעת, הנה שוב בא היום הזה שמזכיר לי את התקופה הכי ארורה בחיים שלי. תמיד אני נזכרת איך היו החיים שלי במחנה ההשמדה. אני זוכרת את הגופות של האנשים שהיו זרוקים בצדי הדרכים במחנה, איך היו אוספים אותם בעגלות..., אה, מה אספר לך, ואם גם אספר לא תאמיני שבני אדם מסוגלים לעשות לנו דברים כאלה איומים.
בכל הגיהינום הזה, היה קצין גרמני אחד שאהב אותי מאד. הייתי אז אישה צעירה ויפהפייה עם גוף חטוב ורגליים ארוכות ויפות... כשבאתי למחנה, השערות שלי היו ארוכות עד המותניים. הקצין הזה, כמו שאמרתי לך, אהב אותי, למרות שגזרו לי את כל השערות ולא ניצל אותי..., את מבינה למה כוונתי..., הרבה נשים צעירות נוצלו על-ידי הגרמנים תמורת פרוסת לחם או חתיכת נקניק, אבל הוא היה ג'נטלמן והרשה לי לצאת מדי פעם מהמחנה כדי לבקש מזון מהמקומיים שהתגוררו בסביבות המחנה".
אירנה, כשהיית חוזרת לעת ערב ובידך שק עם כמה תפוחי אדמה ולחם יבש, למי בצריף שלך היית ניגשת תחילה ונותנת מהאוכל הזה? הרי בהשגתו הייתה סכנת לך סכנת חיים ממש"?
גברת אירנה החווירה, השפילה עיניה ושתקה.
"נו, מדוע אינך עונה לי? למי חילקת קודם מהמזון שהשגת מחוץ למחנה?"
היא הרימה ראשה, הביטה בי ועיניה האפורות מלאו דמעות: "קודם כל חילקתי את המזון לנשים הזקנות שחיו אתנו בצריף".
"מדוע לא נתת לחברותייך הצעירות את המזון הזה תחילה? הרי ידעת, שאת המבוגרות שמבינכם ייקחו באקציה הקרובה למשרפות ואין להן שום סיכוי להתקבל לעבודה. מבחינת הגרמנים הן היו למעשה מתות וגורלן נחרץ זה מכבר!"
גברת אירנה הביטה בי ואחר כך הרימה עיניה ומבטה כאילו נדד, לשם..., ואז אמרה לי בשקט ודמעות נצצו על לחייה: "נתתי להן מהמזון היקר הזה, כי רציתי להמתיק, ולו במעט, את זקנתן, את גורלן המר שנקבע מראש. תמיד היינו רעבות במחנה, אך רציתי שתהיינה פחות רעבות, שיהיה להן כוח ללכת זקופות לקרמטוריום, שלא תיראנה כמו 'סחבות הולכות', זו הסיבה!", אמרה ופרצה בבכי.
"אַת רואה, גברת אירנה", אמרתי וליטפתי את שיער ראשה, "גלגל החיים מסתובב. אז, כשהיית צעירה וחזקה דאגת לזקנות בצריף שלך במחנה ההשמדה. עכשיו, כשאַת זקנה, חולה ונטולת כוחות, אני דואגת לך. ככה זה בחיים, כל אחד מקבל ברבות הימים את הלחם ששלח על פני המים".
חיבקנו זו את זו ובכינו ללא קול, כששמחת ארוחת השבת ועצב החיים שזורים זה בזה.
אחרי חצי שנה נפטרה שכנתי האהובה, אירנה. אחייניה לא הודיעו לאף שכן בבניין על יום מותה וקבורתה. הבנו שהיא נפטרה רק כשראינו תכונה בתוך ומסביב לדירתה. שני האחיינים הזמינו פועלים ערבים וביקשו מהם שייקחו את כל מה שהיה בדירה, בתנאי שהתשלום עבור המשאית יהיה על חשבונם.
עד היום איני יודעת את מקום מגוריהם של אותם אחיינים וכן איני יודעת את מקום קבורתה של גברת אירנה. ת.נ.צ.ב.ה.
מדי שנה, ב"יום הזיכרון לשואה ולגבורה", אני מציבה שלושה נרות מסביב לנר הנשמה הגדול המוצב במקום עבודתי, ומדליקה אותם לזיכרן של שכנותיי האהובות: גברת שושנה ש., גברת אירנה ה. וגברת שושנה י. - היא גברת אלכסנדר.