אווירת המוזאון ספוגה בנוכחותם אוספיהם של ז'ול ופול מרמוטן. אוספו של האב ז'ול מציג יצירות של ציירים איטלקים, גרמנים ופלמיים מהמאה ה-13 וה-14 (המכונים "ציירים פרימיטיביים" משום היותם מבשרי הרנסאנס), שטיחי קיר וויטראז'ים עתיקים. אוספו של הבן פול מציג רהיטים וחפצי אמנות מסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19, וכמו-כן יצירות של צייריהן הבולטים של מאות אלו, ביניהן סדרת דיוקנים מעבודותיו של לואי בויי שעל שמו נקרא הרחוב שבו נמצא המוזאון.

ב-1957 תרמה בתו של הנדיב ז'ורז' דה בליו, שהיה רופא ואספן אמנות, כ-20 יצירות אימפרסיוניסטיות למוזאון, ביניהן "התרשמות, זריחה" Impression, soleil levant שנתנה לתנועה האימפרסיוניסטית את שמה. ז'ורז' דה בליו (1828-1894), רופאם ההומאופת של מאנה, מונה, פיסארו, סיסלי ורנואר, היה מראשוני חובבי הציור האימפרסיוניסטי, שלא היו רבים בתקופתו. בתחילת דרכם סבלו הציירים האימפרסיוניסטים, ובמיוחד אדואר מאנה (1832 – 1883), מחציהם המושחזים של מבקרי האמנות שלא השכילו לעמוד על גדולתם. המבקרים הנכבדים האשימו את האימפרסיוניסטים בטעם רע, פגיעה במסורת, בורות, חובבנות, חוסר כישרון, יומרנות, טירוף, ומה לא... וגם הקהל הרחב לא טמן ידו בצלחת. אנשים היו מגיעים לתערוכות כדי ללעוג, להשתעשע, לצחוק. המהפכה האמנותית שחוללו האימפרסיוניסטים, שהעזו למרוד בכללי הציור האקדמי-רשמי ובחוקיו, השיגה הכרה מלאה רק אחרי מותו של מאנה שנאבק כל חייו כדי לזכות בה. לואי לֶרוּאָה (1812 - 1885) שהיה מחזאי, צייר נוף ומבקר אמנות, אינו ידוע כיום בשל עשייתו האמנותית אלא משום שטבע את המושג "אימפרסיוניזם" כשלעג לציורו של מונה "התרשמות, זריחה". התמונה, המראה את נמל לה אבר בנורמנדי כשהוא אפוף ערפילי שחר, הוצגה בתערוכה שארגנה ב-1874 חבורת אמנים שיצירותיהם נדחו על-ידי הסלון הרשמי. וכך כתב לֶרוּאָה במאמרו בעיתון הסאטירי המצוייר "לה שאריבארי" (הראשון מסוגו בעולם) שלו קרא "תערוכת האימפרסיוניסטים": "מה מציג הציור הזה? התרשמות! התרשמות, לא היה לי שום ספק בכך. גם אמרתי לעצמי שאם אני כל כך מתרשם, הרי שיש כנראה התרשמות בגו. ...אפילו טפטים לקירות מושקעים יותר מתמונת נוף הים הזאת". וכך, צחוק הגורל, התהפך הגינוי לשבח. בא לקלל ונמצא מברך. לואי לרואה, מבקר אמנות שכוח, אויב האימפרסיוניזם, תרם לתנועה את שמה, וכך נשאר בהיסטוריה בזכות הציירים שאותם טרח כל כך לגנות. מישל מונה, שהלך בעקבות בתו של דה בליו, הוריש את אוספו של אביו למוזאון ובכך מנע את פיזורו. מישל חשוך הילדים היה יורשו היחיד של אביו. ב-1966 קיפח מישל מונה, בן ה-87, חובב מכוניות נלהב, את חייו בתאונת מכונית על גשר קלמנסו בנורמנדי, לא רחוק מז'יברני. לאחר מותו של מישל, הועבר האוסף למוזאון. גם חפצים אישיים של הצייר, לוחות צבעים, מכתבים, צילומים, פנקסי רישומים, ניתנו למוזאון. ב-1970 נחנך האולם שהוסף במיוחד למוזאון כדי להציג בו את תמונותיו של מונה. אולם זה נבנה בהשראת שני האולמות הסגלגלים שבהם מוצגות "חבצלות המים" של מונה במוזאון האורנז'רי. כך, במקום אחד, ניתן להתחקות אחר התפתחותו האסתטית והטכנית של האמן, מהקריקטורות של נכבדי לה אבר ופריז שצייר בצעירותו, ועד לציורי גנו בז'יברני. באוסף הגדול שתרם מישל מונה למוזאון נמצאות גם תמונות של אימפרסיוניסטים רבים אחרים, שברובם היו מקורבים לצייר, כגון רנואר, פיסארו, סיסלי, דגה, בת-מוריזו, ועוד.

ב-1980 תרם דניאל וילדנשטיין, בן למשפחת סוחרי האמנות המפורסמת, את אוסף כתבי היד המאוירים של אביו, ז'ורז', למעלה מ-100 מוצגים ממחישים את אמנות האיור מימי הביניים ועד לרנסאנס. האולם האפלולי בקומה הראשונה של המוזאון מציג את האוסף הנדיר, אחת מהגדולים בעולם, שבו יצירות מהאסכולות האנגליות, הצרפתיות, האיטלקיות והפלמיות מהמאה ה-13 עד למאה ה-16. על חלק מהאיורים חתומים ציירים מפורסמים כגון ז'אן פוקה, ז'אן בורדישון, סאנו די פייטרו, ג'ירולמו דה קרמונה, ג'וליו קלוביו, ועוד.

ב-1985, תרמה בתו המאומצת של הצייר, מבקר האמנות והסופר אנרי דואם Henri Duhem למוזאון את אוספם של אביה ואשתו מארי, ציירת גם היא. האוסף מכיל למעלה מ-100 תמונות, אקוורלים ופסלי ברונזה, בעיקרם מהמאה ה-19 ומהמאה ה-20, ביניהם יצירות של בודן, ברטון, קרייר, קורו, גוגן, ועוד. אנרי דואם, נצר למשפחה פלמית עתיקה, נולד ב-1860 בעיר דוּאֵה בצפון צרפת. ב-1890 נשא לאשה את מארי סֶרְזָ'ן ובשנה שלאחר מכן נולד בנם, רֶמי. בכפר שבו בילו כל קיץ, קַמְיֵיה, היו נפגשים, החל מ-1889, עם חבורת אמנים שנודעה בשם "אסכולת ויסָן", שבאים כולם לצייר את נופי הצפון. דואם עזב את משרתו כעורך דין והתמסר לאמנותו. בעידודו של חברו הקרוב פיסארו, מוצגות יצירותיו בחו"ל, בין היתר בשיקגו, פראג ומדריד. אנרי ומארי היו עורכים נסיעות תכופות לפריז, לונדון, איטליה, בלגיה, הולנד ולצפון אפריקה. את תקופות הקיץ המשיכו לבלות בביתם האהוב לחוף אגם, בחברת ידידיהם הציירים והפסלים. תקופת האושר מסתיימת כשבנם היחיד, רמי, צייר גם הוא, נהרג ב-20 ביוני 1915, במלחמת העולם הראשונה, בקרבות העקובים מדם על השליטה ברכס אֶפָּארְז'. מארי שקעה בדיכאון כבד ונפטרה 3 שנים לאחר מכן בעיר דואה, תחת הכיבוש הגרמני, בתנאים קשים. אנרי מוצא את הכוח הנפשי להמשיך בפעילות ציבורית למען עירו בזמן שחרורה ופועל גם למען המוזאון המקומי. ב-1922 פרסם את ספרו האוטוביוגרפי המספר על אבלו הכפול, "מותו של הבית". בין שתי מלחמות העולם התמיד אנרי בפעילות אמנותית ענפה וחילק את זמנו בין פריז לדואה. לנוכח איומי המלחמה, בחר לעזוב את הצפון האהוב שלמענו עשה כה רבות ולעבור לדרום צרפת, לווילה בז'ואן-לה-פן יחד עם אוסף האמנות הגדול שלו כדי להבטיח שלא ייפגע. בריאותו התדרדרה, וב-1941, 4 שנים לאחר המעבר – נפטר. את אוספו החשוב, אימפרסיוניסטי ופוסט-אימפרסיוניסטי, שנצבר במשך כיובל שנים, הוריש לאחייניתה של אשתו, נלי סרז'ן-דואם, שטיפלה בו בזמן חוליו ושאותה אימץ לבת. נלי המשיכה לגור בווילה בעיר ז'ואן-לה-פן עד ל-1980, שנה שבה עברה לגור בבית מרגוע בקאן. לאחר פריצה לווילה כמה שנים לאחר מכן, החליטה לתרום את האוסף לאקדמיה לאמנויות היפות, שמוזאון מרמוטן הוא אחד ממוסדותיה.

המוזאון כולל גם למעלה מ-80 מיצירותיה של בת-מוריזו Berthe Morisot שהיא דמות מרכזית בתנועת האימפרסיוניזם ואחת הנשים שהבקיעו את דרכן באומץ, בנחישות ובהתמדה בעולם שהיה שמור זמן רב לגברים בלבד. בת-מוריזו (1841 – 1895) נולדה, חייתה ונשמה כדי לצייר. "מטרת קיומי היחידה היא הציור", כתבה לאחותה האהובה, אֵדְמָה ב-1871, כשהאירועים הפוליטיים הקשים, מלחמה נגד אויב חיצוני, פרוסיה, שגררה אחריה מלחמה פנימית – הקומונה הפריזאית – מנעו ממנה לאחוז במכחול. רוב היצירות הגיעו למוזאון ב-1993 מעזבון נכדה של הציירת, דֶני רואר, אחד משלושת בניה של בתה ז'ולי מאנה ובעלה ארנסט רואר. 3 שנים לאחר מכן יגיע למוזאון עזבונו של אחיו של דני, ז'וליאן רואר, הכולל 3 ציורים נוספים ורהיטים מהסלון של סבתו. המוזאון מרכז אם כן יצירות רבות של בת-מוריזו. ברת טיפחה יחסי ידידות קרובים עם מאנה, מונה, פוביס דה שאבאן, רנואר, פיסארו, פַנְטַן-לַטוּר, דגה, ועוד. יחד היו מחליפים מודלים ודעות, מציגים בתערוכות, נפגשים תכופות לארוחות ערב ויוצאים לחופשות. כל חבריה הציירים של מוריזו העריכו אותה מאוד והתייחסו אליה כאמנית שוות-ערך, ואם היא הושפעה מהם, הם גם הושפעו ממנה. בת-הייתה קרובה במיוחד לאדואר מאנה ופעמים רבות שימשה לו מודל. ידוע במיוחד ציורו "המרפסת" (1868) שבו נראית בת-מוריזו יושבת בצד שמאל וכן "ברת מוריזו עם זר סיגליות" (1872) שבו תופס מקום נכבד הצבע השחור החביב על מאנה (שתי תמונות אלה מוצגות במוזאון אוֹרְסֶה). פטירתו של מאנה בגיל 51 ממחלת העגבת, שבה לקה בצעירותו בברזיל, הייתה מכה קשה לחברתו הנאמנה שהפכה לגיסתו. בת-ובעלה אז'ן מאנה, אחיו של אדואר מאנה, קבורים באחוזה המשפחתית בפאסי יחד עם אדואר ואשתו סוזאן. אז'ן מאנה, שהיה צייר חובב, הבין לליבה של בת-ותמך בקריירה שלה בדבקות ובמסירות אין קץ. אז'ן שימש סוכן של אשתו ובכך פטר אותה מכל הטרחות המעשיות, המנהליות והארגוניות. לזוג נולדה בת יחידה, ז'ולי (1878 - 1966), שמופיעה בלמעלה מ-70 מעבודותיה של ברת. הולדתה של ז'ולי מילאה בשמחה ובאושר את ליבה של ברת, שגילתה את האימהות בגיל מאוחר יחסית. עד למותה של בת-מדלקת ריאות בגיל 54, כשז'ולי לא הייתה אלא בת 17 בלבד, האם והבת לא נפרדו אף לרגע אחד. הופעתה של ז'ולי בחייה של בת-פתחה בפניה שערים חדשים באמנותה שנעשתה בוגרת יותר ואישית יותר. בשנות חייה האחרונות הטשטשו עוד ועוד קווי המתאר בעבודותיה של ברת, ובכך פתחה דרך לציור האבסטרקטי.

ב-27 באוקטובר 1985 נכנסו חמישה אנשים חמושים וחבושי מסכות למוזאון מרמוטן מונה, כרבע שעה לאחר פתיחתו. היה זה בוקרו של יום ראשון שקט. לפי עדי ראייה, מכונית שתא מטענה נותר פתוח חנתה חנייה כפולה לפני המוזאון, ונוסעיה הצטרפו לשותפיהם שהיו כבר בתוכו. שלושה מהשודדים הכניסו באיומי אקדח את שמונת שומרי המוזאון ו-50 מבקריו לאחד החדרים ואילצו אותם לשכב על הרצפה. שניים אחרים הורידו מהקיר 7 ציורים והוציאו 2 אחרים מארגז זכוכית. השוד הנועז והמתוכנן היטב לא ארך אלא דקות מועטות בלבד. בין הציורים היה גולת הכותרת של המוזאון, מוקד משיכתו – "התרשמות, זריחה" של קלוד מונה. חקירת המשטרה העלתה כי חבר מאפיה יפנית שישב 5 שנים בכלא צרפתי בגין מכירת הרואין, ניצל את ההזדמנות כדי לקשור שם קשרים עם שודדי בנקים מקומיים. שיתוף הפעולה הבינלאומי לא נשא את הפירות המקווים למרות הצלחתו בשלב הראשון: הציורים, ששוויים הוערך ב-15 מיליון דולר, לא היו ברי רכישה. איזה סוחר אמנות היה מעז לקנות את יצירות המופת המפורסמות? בביתו של יזם השוד היפני, שאין לפקפק בטעמו האמנותי, נמצא קטלוג של מוזאון מרמוטן מונה כשהציורים הגנובים מוקפים בעיגול: 5 של מונה, 2 של רנואר, ביניהם דיוקן של מונה, דיוקן נוסף של מונה מאת צייר יפני, ועוד ציור של בת-מוריזו, המציג אישה צעירה עם מניפה. אף גנסטרים קשוחים התייחסו לציירת כשוות ערך לעמיתיה הידועים מונה ורנואר... אחרי כמה וכמה ניסיונות נפל של ממשלת צרפת לנהל משא-ומתן עם השודדים, נמצאו התמונות בדצמבר 1990 בחווילה בפורטו-וקיו בקורסיקה במצב טוב למדי. הנזקים שנגרמו להן תוקנו, וכך, אחרי 5 שנות היעלמות, חזרו מונה, רנואר ומוריזו לביתם.

סופו של הביקור מסתיים בחנות המוזאון הגדושה ומלאה בספרי אמנות למבוגרים ולילדים בשפות שונות, קטלוגים, מכשירי כתיבה ועוד. מקוריים במיוחד הם המוצרים הנלווים, חולצות, צעיפים, תכשיטים ושעונים בהשראת יצירותיו של קלוד מונה. אם לא לקנות, ליהנות.

• Musée Marmottan Monet, 2, Rue Louis Boilly, 75016 Paris