בערב ל"ג בעומר ה'תשט"ז (29 באפריל 1956) נועדו בנחל עוז ארבע חתונות. עשרות אורחים הציפו את הקיבוץ הקטנטן, שחיכה במתח רב לקצור את הדגנים, שגדלו בשפע בשדותיו, אך קרצו לערבים מעבר לגבול, שסומן בקו תלם ולא בגדר. לפיכך, באו כל הזמן לקצור דגן לא-להם, ורועי רוטברג, מפקד האזור (מא"ז) של הקיבוץ, יצא על סוסתו לגרשם, לפי הוראה "מלמעלה", לא בנשק.
ביום החתונה הגדולה, התברר, שארבו לרוטברג, ושני ערבים מעזה חטפוהו וחיסלוהו. ארונו הוחזר לקיבוץ, ונקבר במקום לשמוח בחופות. עקב האבל, נערכו טקסי החתונה בקיבוץ שכן, ללא האורחים. רב-אלוף משה דיין, הרמטכ"ל, הגיע לנחל עוז, וספד לרוטברג, המא"ז, שנפל בהיותו בן 21.
ל"ג בעומר היה אז בסוף אפריל; ועקב השנה המעוברת חל השנה פער גדול בין התאריך העברי לתאריך הנוצרי. לרגל יום הזיכרון, הקרב ובא, הבאתי את דברי דיין.
ההספד של דיין אופייני מאוד לתפיסה הציונית, והוא נכון גם עתה - למרות קיתונות של ביקורת, שיפי-נפש קשרו לו מאז. בסיכומו של דבר, לא חידש דיין בדבריו, אלא רק שכלל את מה שכתבו לפניו משה בילינסון, העורך המיתולוגי של דבר, בטאון ההסתדרות (למעשה, בטאון מפא"י) בדבריו על גבורת אנשי תל-חי מחד-גיסא וזאב ז'בוטינסקי ב"קיר הברזל" מאידך-גיסא.
מאות אלפי עיניים
כיוון שההספד קצר יחסית - אביאו
במלואו -
"אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על-מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.
"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי וגופו השסוע. על שאֶלֶף נָדַרנו כי דמנו לא ייגר לשווא - ואתמול שוב נתפתינו, האזנו והאמנו. את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מאות אלפי ערבים, היושבים ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו; זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב - וייכרתו חיינו.
"רועי רוטברג, הנער הבלונדיני אשר הלך מתל אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי - האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו וָיוכלו לו".
נראה, כי שום דבר לא השתנה מל"ג בעומר התשט"ז ועד הנה - אולי, פרט להכרה הגד̤לה של דעת-הקהל, כי "...
בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים..." [ההדגשות שלי - אב"ץ].
ים של שנאה
שלא כאנשי מפלגת העבודה דהיום, לא התבייש דיין לקבוע, "דור התנחלות אנו". יתר על כן, הוא הדגיש, כי רועי נפל בשל אשליית השקט. "השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם". לפיכך, אמר הרמטכ"ל, "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי.
איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? [ההדגשות שלי - אב"ץ]. דבריו הרגיזו רבים בארץ, אך יותר מזה מסקנתו החמורה: "... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו,
ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו..." [ההדגשות שלי - אב"ץ].
בשירו האחרון, "אז אמר השטן" - כעין צוואתו - הזהיר
נתן אלתרמן מפני קטרוגו של השטן:
"אז אמר השטן:
הנצוּר הזה, איך אוּכל לו.
אִתו האומץ וכישרון המעשה
וכלי מלחמה ותושייה עצה לו.
ואמר: לא איטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמִקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאִתו הצדק ...".
"אכהה את מוחו ושכח שאתו הצדק", חזה אלתרמן. כלומר, ברגע, שנשכח את האמת, את שליחות העם היהודי ואת בריתו עם הארץ, נאבד. סיפורו האישי של דיין מדגים היטב את אמיתות תוכחת אלתרמן.