אנחנו משפחה אחת.
יש ביננו מזרחיים בני עדות המזרח שהם מקופחים, ואשכנזים שלא ידעו אף פעם שאפשר וכדאי להתלונן ולצאת בדרישות. יש אצלנו לבנים ובעלי עור חום, וכמובן שצריכה שתהיה אצלנו אפליה. יש סופר-עשירים שחיים בבידוד מוחלט משאר העם, ויש חלקים שונים של האוכלוסייה שהם קשי-יום. ישנם "צפוניים" שמלמדים אותנו כל היום וכל הלילה אך מסרבים לשרת (מטעמי נוחות או מצפון) וקופצים מהבריכה ברגע שמישהו בצבע עור שחור נכנס. יש אצלנו דתיים ופרסים עבורם אורח החיים והתפיסה המקובלת לא עומדים בקנה אחד עם החוק, אז יושב לו "דרעי" בכלא ויוצא מיד חזרה להנהיג את המדינה. ויושב לו "קצב" בכלא, ודורש ומצפה ומאיים בהתאבדות אם לא ישוחרר ומיד, אך להתנצל ולהכיר בעובדה שאנס ופגע בנשים הוא מסרב. וכן, יושב לו ראש ממשלה לשעבר שסרח גם הוא, וכנראה גם הוא טוען שהוא יושב על לא עוול בכפו. ישנו גם "ליברמן" אחד, בו משתמשים כשק אגרוף, ומוזר הדבר, שכן דווקא הוא מבין דבר ודובר ערבית!
ראו איזו מדינה נפלאה יש לנו, עם אנשים מכל קצוות הקשת. מדינה בה אנחנו צוחקים זה על זה, על התימנים והעירקים, ה"שכנוזים" והבוכרים, צוחקים גם על עצמנו ובוכים ומתרפקים זה על זה כשקשה, מר או בלתי נסבל. מדינה שהיא בית. מדינה שהיא עצם הקיום וההוויה. אנחנו משפחה עם המון ניגודים, וחייבים אנחנו לזכור את השיעור הרביעי, אנחנו משפחה אחת, ולא ניתן להפרידנו, לטוב ולרע. יהיה מה שיהיה, אנחנו יהודים, וכך רואה אותנו העולם.
לישראלים, לאירופים ולכל בר מינן אחר שמחלק אותנו לקבוצות, "ימין" ו"שמאל", ומאוד מעניין אותם אם אנחנו בעד "שתי מדינות לשני עמים" או נגד, יש להקפיד להגיד את האמת. לנו - הישראלים - אין "ימין" ו"שמאל". לֹא בגלל שהשמאל של פעם מת כבר מזמן, והימין הוא זה שעשה את כל הוויתורים הכואבים ביותר של "שטחים עבור שלום". כולנו כאחד רוצים שלום, לחיות את חיינו בשלוה, להתפרנס בכבוד, לגדל את הילדים, ולא לדאוג או להילחם כל הזמן.
אין ימין ושמאל, שכן כולנו עם אחד. כשהטילים באוויר, התל אביבים הם אחים של קריית שמונה, שדרות, באר שבע, חיפה וראשון לציון. כשהמלחמה נפתחת מצפון, יוצאים אלו מהדרום ומהמרכז לעזור ולהתנדב, עוברים ממקלט למקלט, מגיעים למושבים, עושים כל מה שנדרש. כשהמלחמה מגיעה למרכז, יוצאים בפריפריה ופותחים את הבתים - בנגב, ביהודה ושומרון, בגליל. כשהדרום בסכנה, מגיעים מהמרכז לעשות קניות לשבת כדי לעזור לכלכלה, ופותחים הם את בתיהם.
כל כך הרבה טוב ויפה ואכפתיות ומעלות יש אצלנו, בלב פנימה. נכון שחבל שכל זה מתגלה רק בשעת צרה וצוקה, אך דווקא אז הגרעין הטוב, המאחד ומלכד, מתגלה במלוא יופיו ומקרין רבבות מונים, עשרות אלפי פעמים.
נזכור גם שכשמנסים להחרים אותנו, עושים זאת כי כל הישראלים הם דבר רע שצריך למגרו, כמו מחלה ארורה. כשאוטובוסים מתפוצצים, כשמחבלים מפעילים חגורות או מטעני נפץ, כשילדים ובני נוער רצים עם סכין ביד כדי "אטבח-אל-יהוד", האם נראה למישהו (שפוי) שבאמת אכפת להם אם אנחנו שותים יין מה"שטחים" או מסרבים להופיע שם?
הימין והשמאל מיטשטשים כל כך מהר, כמו גם במהלך השואה, עת הפרידו את העומדים בתור לימין ולשמאל, לחיים (לזמן קצר נוסף בסבל ועבודת פרך ובייסורים איומים) או למוות מיידי. אך גם את הלקח הזה הספקנו לשכוח.
משפחה אחת, גוף אחד. יד ימין ויד שמאל, שתי ריאות, שתי כליות, שתי אונות למוח, רגל ימין ורגל שמאל, ועשרים אצבעות (שונות גם הן). הרשימה ממשיכה, אך גוף האדם, בצלם אלוהים נברא, גוף אחד הוא על כל אבריו. כך גם עם ישראל. עם אחד, שאלוהים בחר בו - בנו - להיות לו לעם.