בן-גוריון ניצל בנס

ב-11 במארס לפני הצהריים החדירו הערבים מכונית-תופת לחצר בנייני המוסדות הלאומיים שבשכונת רחביה בירושלים. הם התכוננו לפוצץ את חדרי מפקדת ההגנה ולהרוג את דוד שאלתיאל ואת אנשי מטהו: המכונית התפוצצה ליד אגף קרן-היסוד מתחת לחדרו של מנהיג הישוב היהודי, דוד בן-גוריון, שניצל בנס. אם היה בן-גוריון נהרג בפיצוץ, לא בלתי סביר היה שמדינת ישראל לא הייתה קמה. בנייני המוסדות בירושלים היו יעד-פיגוע קודם. לפיכך, כבר ב-30 בנובמבר 1947, הורתה ראש המחלקה המדינית בירושלים, גולדה מאיר, למפקד-המחוז ישראל עמיר, להפעיל סידורי-שמירה מיוחדים באזור רגיש זה.¹ הש"י קיבל כמה התראות. ב-4 בפברואר הודיע מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות, ליאו כהן, לוויוויאן פוקס-סטרנגווייס, ראש המחלקה המדינית במזכירות ממשלת-המנדט, שהערבים זוממים לשלוח מכונית-תופת דרך מובלעת-הביטחון הבריטית, להצמידה לקיר החיצוני של בית-הסוכנות ולפוצץ את משרדי הוועד-הלאומי וקרן-היסוד. פוקס-סטרנגווייס הורה בטלפון למפקדי הצבא והמשטרה להגביר את השמירה ולהביא בחשבון פיגוע כזה. והבטיח לכהן לעשות הכול להבטחת מרכז-העצבים של היהודים.² ב-10בפברואר הזהיר מטכ"ל-ההגנה את מפקדת מחוז-ירושלים: הערבים עומדים לפוצץ בנייני-ציבור, "כמו משרדי הסוכנות היהודית."³ פרץ כרמלי. האיש שהופקד על שמירת בנייני המוסדות הלאומיים, קיבל אזהרה ב-4 במארס: "מכונית עם חומר-נפץ עומדת לפרוץ לחצר המוסדות".⁴ ב-10 במארס קיבל הש"י בירושלים ידיעה: הערבים ינסו לבצע פיצוץ באזור היהודי.⁵ למחרת אירע הפיצוץ בבנייני המוסדות הלאומיים.⁶ השמירה על "מרכז-העצבים" היהודי הייתה רשלנית, על-אף האזהרות. מסקנה זו מתבקשת מעדויותיהם של כל אנשי-הביטחון לפני ועדת-החקירה, בראשות עורך הדין דב יוסף, שהוקמה לאחר הפיצוץ. האחראי לביטחון במוסדות הלאומיים, ירקוני, אמר: "אין איתי בכתב הוראות של נוהגי השמירה בחצר-המוסדות. לא הוצאו על-ידי, וגם לא נתקבלו, כל הוראות בקשר עם כניסת מכוניות זרות לחצר." שמואל אייזנמן, אחד האחראים לשמירה, אמר: "בהתחלת ה'מאורעות' דרשתי שער וגדר-תיל, והעיקר, שמכוניות לא יכנסו לחצר. בקשר עם זה ענו לי מהמטה שזה בלתי-אפשרי." אייזנמן סיפר שהייתה בידו רשימת מכוניות שיש להן רשות להיכנס לחצר המוסדות הלאומיים, אך מכוניות רבות נוספות נכנסו אליה, ולנהגיהן היו היתרים מיוחדים. ימים אחדים לפני האסון ביקש אייזנמן להתפטר מתפקידו עקב מחדל זה. מפקדו, פרץ כרמלי, אישר את עדותו, וסיפר על מכתב ששלח למנהלת בנייני המוסדות, ביום שלפני הפיצוץ. הוא כתב: "מאחר שכל הצעותיי בדבר אי-הכנסת – או סילוק, או הוצאת – המכוניות מהחצר, לא נתקבלו, אני מודיע כי אהיה נאלץ לתת הוראה לשומרים, על דעת עצמי, שלא להכניס לחצר כל מכונית." כרמלי לא הספיק לתת את ההוראה. השומר דוד שטרנפלד עמד בשער בנייני המוסדות הלאומיים כשנכנסה מכונית-התופת לחצר. "אי-אפשר להגיד שיש הוראות מדויקות בעניין הכנסת מכוניות," אמר שטרנפלד בעדותו. "יש רשימות, ויש שמביאים חומר, אז אנחנו בודקים את החומר, ויש שבאים לקחת דואר. אבל אין נוהג קבוע. לא פותחים כל חבילה, כי אין יכולת טכנית. אחד השומרים עולה על האוטו עם החומר, ונכנס אתו לחצר."⁷ מלכה קינן, חברת המחלקה המדינית של הש"י, סיפרה שחודש לפני הפיצוץ הוטרדה מנוחתה בשל המכוניות של תושבי חוץ-לארץ, שנסעו ללא ביקורת בסביבות בנייני-הסוכנות. היא הציעה לשוערי הבניין להציב מחסומי-בלוקים על הכבישים הסמוכים ולהרחיק מהם נהגים זרים. יחזקאל סהר⁸ "שטף" אותה, על שנתנה הוראות על דעת עצמה, והורה לשוערים להסיר את המחסומים.⁹

"גיבור" הפיצוץ היה אנטון דאוד קמיליו, נהג מונית ובן למשפחה ארמנית-ירושלמית, שנולד בארצות-הברית. כינויו היה אבו-יוסוף. בתחילת שנת 1947 מכר את המונית שלו לחייל יהודי משוחרר, במחיר נמוך, וסייע לו להשיג לקוחות; נהגי-המוניות היהודים הבינו שהוא ידיד.¹⁰ כשפרצה המלחמה עבד דאוד קמיליו כנהג בקונסוליה האמריקנית בירושלים, ואחד מתפקידיו היה להסיע את הכתבניות היהודיות מבתיהן אל בית-הקונסוליה. בימי המחסור ביקשו ממנו הכתבניות לקנות למענן ביצים ופירות בשוק הערבי, והוא סיפק להן את המצרכים הנדירים הללו בכסף מלא. לכל מי שהיה מוכן לשמוע היה מספר שהוא יכול לקנות מהערבים כל דבר, אפילו נשק ותחמושת.¹¹ כשבועיים לפני הפיצוץ התקשר דאוד קמיליו עם יוסף פוליאקוב, נהג בתחנת-המוניות "נשר" וחבר-"הגנה" ותיק, ואמר לו: "אני רוצה שתיתן לי פגישה עם הגדולים שלך. יש לי למסור ידיעות. אני רוצה לעשות ביזנס ולנסוע לאמריקה." פוליאקוב דיווח על ההצעה לראש הש"י הערבי בעיר, יצחק נבון,¹² ולמפקדו של נבון, יצחק לוי, ביקש ממנו להיפגש עם אבו-יוסוף.¹³ פוליאקוב הציע לנבון שהפגישה תתקיים בבית-הסוכנות. אך נבון סירב, והזמין את קמיליו לחדרו שברחוב שץ.¹⁴ יצחק לוי סיפר שקצין-המבצעים המחוזי, ציון אלדד, המליץ על דאוד קמיליו. אלדד ידע שדודו של הארמני נרצח בידי ערבים חברונים ושהוא מעוניין לנקום את דמו. הדוד אומנם נרצח, ואף-על-פי-כן עבד בן-האח למען עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עבור כסף, או מפני שחשש לחייו, כמשתף-פעולה עם היהודים.¹⁵ עשרה ימים לפני הפיצוץ נפגש אנטון דאוד קמיליו, ברחוב שץ, עם יצחק נבון ועם איש המחלקה-הערבית בש"י, יהודה פיאמנטה, והנהגים יוסף פוליאקוב ודניאל סודנסקי. "איזה דברים ממשיים בפיך?" שאל נבון את קמיליו. הארמני ביקש נייר ועיפרון, שירטט מפה של דרכי-גישה למפקדת כנופיה חברונית ברחוב ממילא, והציע לפוצץ את המפקדה בחומר-נפץ שיובא למקום במכונית-דואר. מתשובותיו לשאלות על מנהיגים ומפקדים ערבים התרשם נבון שאין בידו מידע של ממש, או שיש לו ואין הוא רוצה למסור אותו. קמיליו התפאר בהיכרותו האישית עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני, והסביר שהוא מעוניין בכסף, כדי לנסוע אל משפחתו באמריקה. הוא גם ביקש שהיהודים ישתדלו לשחררו אם ייתפס בידי הבריטים. "התוכנית שלך יפה מאוד ואנחנו נבחן אותה," אמר לו נבון, "אבל אם לדבר על ענייני-כספים, בא בחשבון שתביא לנו נשק," ולחבריו אמר, בעברית: "חלש מאוד, אינו יודע פרטים, אבל בשביל נשק יכול להיות טוב." הצעתו לא הלהיבה את קמיליו, אבל הוא הבטיח לנסות. נאמר לו שפוליאקוב יהיה איש-הקשר שלו וידווח לנבון על הצעותיו.¹⁶ בעדותו לפני ועדת-החקירה, הודה נבון שעד אז לא היה לו ניסיון ברכישת-נשק. יצחק לוי אמר בעדותו: "נתתי לכל אנשי מחלקתי הוראה לנצל את כל הקשרים עם האנגלים ועם הערבים ולרכוש נשק." לימים סיפר יצחק לוי שראש הש"י הארצי איסר בארי פקד עליו לתת הוראה זאת, בגלל המחסור בנשק. נבון דיווח ליצחק לוי על כל מה שעשה בתחום זה.¹⁷ ההוראה הזאת הייתה אחת מסיבות האסון. איש-הרכש הירושלמי, ברוך קטינקא, כתב שלאחר הפיצוץ ברחוב בן-יהודה הזהיר מפקד המחוז את אנשי הרכש מפני ניסיונות הונאה. בדיקות הרכש ומקורותיו הוחמרו, ורכישות גדולות בוצעו רק מחוץ לעיר. נבון הזמין את קטינקא ואת ראש הרכש בירושלים, יעקב יניב ("יאשה"), למשרדו וביקש מהם כסף. הם סירבו ודרשו שיביא אליהם את המוכר; נבון "עמד על דעתו, ואמר כי המוכר הוא אדם חשוב, הרוצה בעילום שמו". קטינקא ויניב שוכנעו.¹⁸ נבון נתן לפוליאקוב מאה ועשרים לא"י, וב-8 במארס הביא פוליאקוב את הרכישה הראשונה של דאוד קמיליו – שלושה אקדחים, למשרד הש"י שבבניין הסוכנות היהודית. בשער חצר המוסדות הלאומיים עיכב אותו דוד שטרנפלד. "את פוליאקוב לא צריך לעכב," אמרו האחראים לשטרנפלד. פוליאקוב נתן את האקדחים לנבון. קטינקא סיפר שהוא בדק אחד מהם וראה שחוד הנוקר שלו שבור. הוא אמר לנבון שהמוכר שבר את הנוקר בכוונה, לפני שמסר את האקדח לשולחיו, וכי ראוי לבדוק את מהימנותו. אף-על-פי-כן נתן נבון לפוליאקוב עוד כסף, כדי שירכוש שני מקלעי ברן. "כדאי שהמקלעים יובאו לבית-הסוכנות, כדי לא לסכן את אבו-יוסוף," הציע פוליאקוב. "אין לי סמכות לכך", ענה נבון. יצחק לוי לא הגיב כשסיפר לו נבון על שיחה זאת. העברת הכסף התעכבה ופוליאקוב החליט לקצר את הדרך, פסח על נבון, פנה ישר ליניב וקיבל ממנו כסף לקניית נשק, מהנהג הארמני שאפשר לסמוך עליו. הוא דיווח לנבון על יוזמתו זאת. נבון גער בו, אך אחרי הרהור שני הרשה לו לקבל הוראות וכסף במישרין מיניב, שהרי כבר היה לו קשר אתו. ביום שדיווח נבון ליצחק לוי על ניתוק הקשר עם פוליאקוב, אירע הפיצוץ בבנייני-הסוכנות.¹⁹ ב-10 במארס קיבל פוליאקוב חמש-מאות לא"י מאנשי-הרכש, יעקב יניב וברוך קטינקא, לקניית ברנים. יניב הציע שהמקלעים יועברו מיד ליד בבית הקונסוליה האמריקנית, או שיובאו לדירת-הרכש. אך פוליאקוב טען שאין לסכן את קמיליו, שהוא גם מקור-מידע, ולא הסכים שיניב יהיה נוכח בפגישה אתו. פוליאקוב – סיפר קטינקא – הציע שהמקלעים יובאו לבית-הסוכנות: יניב וקטינקא דרשו שהם ימסרו למשרד-הרכש שליד תחנת-המוניות "נשר".²⁰

ב-11 במארס בבוקר יצא אנטון דאוד קמיליו לעבודה כרגיל, בשעה 07, במכונית הפורד האפורה-ירוקה של הקונסוליה האמריקנית, והביא את הכתבניות היהודיות אל בית-הקונסוליה. אחר-כך התקשר בטלפון לתחנת-המוניות והשאיר הודעה לפוליאקוב: בוא מהר. פוליאקוב נסע לבית הקונסוליה האמריקנית "להביא דואר". הוא נפגש עם קמיליו ושניהם סיכמו: המקלעים יימסרו מיד ליד בבית-הסוכנות. בשעה 09.30, בדרכו חזרה, אסף פוליאקוב במונית את השומר, דוד שטרנפלד, וסיפר לו על עסקת-הנשק הגדולה. בשעה 08.30 בבוקר הטמין החבלן פאוזי אל-כותוב מאה קילוגרם טי.אן.טי בארגז-המכונית של אנטון דאוד קמיליו, והרכיב את מנגנון-ההפעלה. ב-09.15 נכנס פוליאקוב במונית שלו לחצר המוסדות הלאומיים, וביקש מהשומרים לא לעכב את אבו-יוסוף כשיבוא עם מקלעי הברן. בחצר פגש את ראש הש"י הירושלמי, יצחק לוי, וביקש ממנו (ככתוב בדוח ועדת החקירה) "להעמיד את המכונית (שלו) בחוץ על-יד בית גולדשמיט, אשר היה מקום רגיל להעברת נשק מחוץ לחצר... יצחק לוי העמיד את המכונית (שלו) שם, עם דלתות פתוחות (כדי שיהיה אפשר להעביר אליה את המקלעים)." בשעה היעודה, 09.30, נכנסה המכונית של הקונסוליה האמריקנית לחצר, ואחרי שנבדקה בשטחיות בשער, העמיד אותה דאוד ליד בית קרן-היסוד, הוציא ממנה חבילה, נכנס עם החבילה למונית של פוליאקוב ואמר: "אני בא מהדואר. יש לי חבילות. ניסע מהר." פוליאקוב נבוך. "לאן?" שאל. "לאזור הבריטי. שם מחכה לי בן-דודי עם מכונית מלאה נשק," ענה לו דאוד. "ומכונית הקונסוליה?" שאל פוליאקוב. "אתה יודע שאני בא מהדואר, ראית את החבילות במכונית," השיב קמיליו, "זה התירוץ שלי להסתלק מהקונסוליה." פוליאקוב הסיע את קמיליו לרחוב המלך ג'ורג'. ליד המחסום, בכניסה לאזור הבריטי, התעכבו זמן-מה, ודאוד הבטיח לפוליאקוב להשיג לו אקדח. שוב ושוב שאל מה השעה. אחרי דקות אחדות יצא מהמכונית, "לחפש את בן-דודו", והבטיח לחזור לפגישה ליד בית טרה-סנטה.²¹ האחראי למשמר ליד שער בנייני הסוכנות, חיים גור-אריה, ניגש אל מכונית הקונסוליה, התבונן בה מקרוב, הבחין בחוטים שהשתלשלו ממנה, התיישב בתוכה והתניעה. ארגז המכונית נפתח, ואחד השומרים ניגש אליו, ראה בו חבילות עטופות בנייר לבן וסגר אותו. ליד השער אמר גור-אריה לדוד שטרנפלד: "משהו לא בסדר במכונית, אני יוצא לעשות סיבוב." הוא נסע לתחנת "נשר" ושאל על פוליאקוב. פוליאקוב לא היה בתחנה. גור-אריה החזיר את מכונית הקונסוליה לחצר המוסדות הלאומיים. ואף שאמר לאחד השומרים שעמדו בשער, "עוד נשלם ביוקר," העמיד את המכונית בחצר, מול אגף קרן-היסוד. בקומה השנייה מעל המכונית הייתה ממוקמת לשכתו של מנהיג היישוב, דוד בן-גוריון, שבדרך נס נמצא אז בתל אביב. השעה הייתה 09.46. גור-אריה משך בידית הבלמים והמטען התפוצץ. הקיר החיצוני של שתיים מקומות הבית נהרס, וחלק מהאגף התמוטט. אש אחזה בבניין. גור-אריה, מנהל קרן-היסוד, לייב יפה, ועוד אחד עשר אנשים נהרגו, וכמאה אנשים נפצעו.²² רחל מכבי מוצרי, שהייתה מזכירתו של חיים הרצוג, שכיהן כראש אגף הביטחון של הסוכנות, ספרה: "הלכתי לחדר הראשון, הכי קרוב לוועד הלאומי. הדלת נקרעה מעוצמת הפיצוץ, והייתה אפשרות לעבור. במבט אחד ראיתי שיש שם משהו מוטל על הארץ. התברר שזה היה לייב יפה... פגשתי את חיים הרצוג נושא את אשתו בזרועותיו, היא הייתה מעולפת וחיוורת מאוד וזבה דם... הבניין הזה, שהיה כל כך מסודר, כל כך מטופח, כל כך מצוחצח, היה עכשיו כולו תוהו ובוהו ואנדרלמוסיה מוחלטת של תיקים ושל דם ושל זכוכית."²³ כשנבדקה החבילה שהניח דאוד קמיליו במונית של פוליאקוב נמצא בה מנוף להרמת מכוניות (ג'ק). איש הנהלת הסוכנות הודיע לקונסול האמריקני, ויליאם פורטר, על השימוש-לרעה שנעשה במכונית של הקונסוליה, ופורטר בא לבית-הסוכנות עם רשימה של שאלות. השאלה הראשונה הייתה: מדוע קיבל הנהג רשות להיכנס לחצר המוסדות הלאומיים בלי בדיקה, אף שבדרך כלל נבדקת המכונית, אפילו כאשר הקונסול יושב בה? על שאלה זו לא קיבל פורטר תשובה. אחרי ימים אחדים הוא אמר שכנראה לא ידעו אנשי המחלקה המדינית של הסוכנות שמכונית-הקונסוליה שימשה את הרכש והמודיעין של היהודים, וכאשר נודע להם הדבר העדיפו לשתוק.²⁴ מיד לאחר הפיצוץ הורו המושל הכללי של ירושלים מטעם ה"הגנה", דב יוסף, ומפקד המחוז, דוד שאלתיאל, על הקמת ועדת חקירה סודית. הוועדה התכנסה כבר שעות אחדות לאחר האירוע, ישבה יומיים ברציפות והגישה את מסקנותיה. הוועדה ביקרה מאוד את סדרי השמירה במתחם בנייני המוסדות הלאומיים: "לרשויות רבות, למחלקות של ה"הגנה", למחלקה המדינית ולאדמיניסטרציה של הסוכנות, ניתנה האפשרות להכניס לחצר ולהוציא ממנה אנשים ומכוניות (גם ערבים). (היה שם) חוסר כתובת פיקודית ברורה האחראית לביטחון הבניין. הוראות לקויות בחסר בכל אשר נוגע לטיפול במכוניות ובבדיקתן". ביחס לממונים על רכש הנשק נאמר בדוח: "האחראי במחלקה זו זלזל בחובתו לדאוג לסדרים ברורים של קבלת נשק, ונתן יד חופשית לאנשים בלתי מנוסים להחליט בשטח זה. כן תמוה הדבר איך המחלקה הזו הרשתה לאנשים אחרים, לדוגמה לאנשי הש"י, לעסוק בפועל ברכישה, על-אף שהאחריות חלה עליה." ביחס לשירות הידיעות, שאיש שלה, יצחק נבון, היה האשם העיקרי במחדל, קבעה הוועדה: "הפקודה שניתנה לפני זמן מה לעובדי ש"י לעזור ולעסוק ברכישת נשק, סייעה במידה לא קטנה לזלזל בחוקי הזהירות האלמנטריים המחייבים לבדוק יפה את האיש שבאים אתו במגע כגון זה... הש"י נהג בקלות-ראש בתתו אמון באיש (פוליאקוב) שהכירו רק לפני שבוע ימים, בכך שהציג את פוליאקוב כאיש שלו בפני מחלקת הרכש... הסכמה על-ידי שתיקה לתוכנית של האויב אשר הובאה אליו באמצעות פוליאקוב. בלטו חוסר ההדרכה והפיקוח על סגל וחבריו. בענייני הרכישה מטעם הממונים עליהם."²⁵

הנהלת הסוכנות החליטה להרכיב בית-דין של שלושה. והנאשמים שהיו אמורים להידון לפני שלושת השופטים היו ארבעה. במברק ששלח לישראל גלילי, ציין דוד שאלתיאל את תפקידיהם: "א. ראש טנא כאן (יצחק לוי): ב. מנהל המחלקה הערבית של טנא כאן (יצחק נבון): ג. ישה מהרכש (יעקב יניב); ד. סגני לענייני משמר (מאיר שרביט)." באותו מברק כתב שאלתיאל: "אני מתנגד (לבית-הדין של הסוכנות) ומבקש בית-דין של הארגון. אם לא תקבלו את הצעתי, נא לצרף חבר הפיקוד העליון לבית-הדין הנ"ל. מבקש תשובה מיידית." יצחק לוי ויצחק נבון אמרו כי הם לא הועמדו לפני בית-דין כלשהו, לא של הסוכנות ולא של ה"הגנה".²⁶ מזכירתו של חיים הרצוג, רחל מכבי-סטרנין, סיפרה: פוליאקוב הועמד למשפט ה"הגנה" והתנצל, "חשבתי. קיוויתי, שאני הקטן אצליח להביא משהו גדול, דרוש מאוד, אהיה גואל, אעזור לעשות את הכמעט בלתי-אפשרי, לצייד את העיר המותקפת בכלי-נשק שכמוהו לא ראתה עין. לא רציתי להתחלק עם איש, רציתי את התהילה כולה. כל-כך הרבה שנים ב'שורה' ואפס כזה, והינה אביא את הכלי, וכולם ישבחוני. יגידו: 'מה תאמרו עליו? ככה, בשקט, הביא כזה דבר. חבר'מן." אב-בית-הדין אמר לו: "אדם קטן היית. ואף נשארת. פתי, מעורר חמלה ובושה, ולא עוד. החלטנו לא להטיל עליך עונש. אתה עף. אתה כבר לא חבר-ה"הגנה". חוץ מזה את פניך לא רוצים לראות כאן. בלי שהיות ובלי עניינים, עליך לצאת את ירושלים. אין ערעור ואין תחנונים. תולעת עלובה. רמש שאפתן. אנו מסלקים אותך ממחוז ירושלים."²⁷ הפיצוצים הדרמטיים בלב ירושלים העברית היו אחד מגורמי ההתפתחות המדינית והאסטרטגית, לטובת הערבים, בחודש מארס 1948. המורל הערבי עלה לשחקים: המורל היהודי, בייחוד בירושלים, שָפָל, ולמתנגדים להקמת המדינה היהודית במשרד-החוץ האמריקני נוספה טענה. אחרי הפיצוץ בבית "פלשתין פוסט" לא הייתה הצדקה אוביקטיבית לאי-מניעת הפיצוצים שבאו אחריו. הש"י קיבל ידיעות מוקדמות על כוונות האויב, ומפקדי-ה"הגנה" ידעו על תוכניות הפיצוצים וניסו לסכלן. כישלון היהודים בנושא זה מעיד על חולשת ה"הגנה" בירושלים בתחומי הפיקוד, המשמעת והמבצעים. כאמור, רק הנהג יוסף פוליאקוב, הועמד למשפט. אנשי ה"הגנה" בירושלים לא היו מסוגלים להפיק לקחים, להסיק מסקנות, ולבצע הדחות והורדות בדרגה, בהתאם לחומרת הכישלונות. את מחיר מחדליה אלה שילמה ירושלים בהמשך המלחמה.²⁸

אף שהפיגוע בבנייני המוסדות הלאומיים עלול היה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל, האחראים/אשמים לא רק שלא הועמדו למשפט ואף לא ננזפו, אלא התקדמו בדרגות ובקריירה: מפקד ירושלים, דוד שאלתיאל, שלפני שקיבל את הפיקוד על ירושלים היה ראש שירות הידיעות של ה"הגנה" וממנו ניתן היה לצפות שיקפיד על ביטחון בנייני המוסדות הלאומיים, לא נחקר וממילא לא נשפט, והיה בין המפקדים הראשונים בצה"ל שקיבל דרגת אלוף. אחרי המלחמה הקים את חיל הספר, שימש נספח צה"ל בצרפת, ואחר כך שגריר ישראל בברזיל, ונצואלה, מקסיקו והולנד. חיים הרצוג, ראש מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית, שגם ממנו ניתן היה לצפות שיבטיח את המקום – עם הכרזת העצמאות הוא מונה לקצין המודיעין של חטיבה 7 שהסתבכה בקרבות לטרון, השתתף בהקמת חיל המודיעין, ועמד בראש מחלקת המודיעין במטה הכללי. אחר כך היה נספח צבאי בארצות הברית, ממלא-מקום אלוף פיקוד הדרום, וראש אגף המודיעין, בדרגת אלוף. בתפקידיו האזרחיים היה שגריר ישראל באו"ם ונשיא המדינה. ראש שירות הידיעות של ירושלים, יצחק לוי (לוי), פיקד לאחר המחדל על מחוז ירושלים ועל חטיבת ירושלים ולאחר שחרורו שימש בתפקיד סגן מנהל כללי במשרד ראש הממשלה ומנהל מרכז ההסברה. אחרי שיצא לגמלאות שילב עצמו יצחק לוי כמתנדב בארכיון צה"ל ובמחלקת ההיסטוריה של צה"ל. את המפקדים והממונים הוא שכנע שבהשתלבותו הוא יסייע להם למיין את המסמכים הרבים הנוגעים לירושלים במלחמת העצמאות. השתלבות זאת עלתה במחיר יקר: הוא השמיד מסמכים שחשפו את ליקוייו והוא פרסם בהוצאת מערכות של צה"ל ספר על מלחמת העצמאות בירושלים בשם "תשעה קבין" המשמש מקור עיקרי ללימוד המלחמה בבירה. ראש הש"י הערבי יצחק נבון כיהן אחרי מלחמה כציר בשגרירויות ישראל באורוגואי ובארגנטינה, היה מזכיר פוליטי של שר החוץ משרת שרת ומנהל לשכת ראש הממשלה דוד בן-גוריון. מאוחר יותר כהן כיושב-ראש הוועד פועל הציוני ואחר כך נשיא המדינה החמישי ואחר כך סגן ראש ממשלה ושר החינוך. בתפקיד אחרון זה הייתה לו השפעה על הלימוד המעוות של מלחמת העצמאות במערכת החינוך באקדמיה בישראל. נוהג זה של חוסר אחריות, העדר אשמים, אי-חשיפת ליקויים ובעיקר אי-הפקת לקחים עברה מארגון ההגנה לצה"ל ומהנהגת היישוב לממשלת ישראל. לשני נשיאי המדינה, נבון והרצוג, שמלאו גם תפקידים רמים אחרים בממסד הישראלי היה עניין לשמר נוהג זה שאפשר להם להגיע לצמרת. את שניהם ראיינתי על מלחמת פעולות במלחמת העצמאות ושניהם התאמצו להסתיר את מחדליהם ולשכנע אותי לא לחשפם. ____ [בשבוע הבא: על "האיש הבלתי נסבל" חיים סלבין שהקים תוך כדי מלחמת העצמאות את התעשיה הצבאית הישראלית ושבזכותו ניצחנו.]

1. יומן דב"ג, 1 בדצמבר 1947. 2. תעודות מדיניות, 177, שיחת ל. כהן. 3. ארכיון צה"ל, ידיעות טנא. 29 בפברואר 1948. 4. יד טבנקין, ארכיון ישראל גלילי, עדויות בוועדה שחקרה את פיצוץ בנייני המוסדות. עדות פרץ כרמלי. 5. שם, עדות של יצחק לוי. 6. ישים לב הקורא לדמיון בין ההתראות למחדל במקרה זה ב-1948, להתראות המודיעיניות ולמחדל לפני מלחמת יום הכיפורים ב-1973. אסמכתא נוספת, בצד רבות אחרות, שמערכת הביטחון לא חקרה עד הסוף את המחדל ולא הפיקה ממנו לקחים. 7. שם, עדויות ירקוני, שמואל אייזנמן, פרץ כרמלי ודוד שטרנפלד. 8. סהר היה מזכיר מחלקת הביטחון בסוכנות היהודית ואחד מאנשי הקשר עם הבריטים. 9. הראיון הנ"ל עם מלכה קינן. 10. יד טבנקין, ארכיון ישראל גלילי, עדויות בוועדת החקירה: עדות יוסף פוליאקוב. 11. דוח סי.איי.די. 13 במארס. 537/3856CO גרסת הקונסול האמריקני בירושלים שירטר, שנשלחה אל הציר הבריטי בדמשק והועברה ללונדון במארס. 12. לימים נשיא מדינת-ישראל. 13. יד טבנקין. ארכיון ישראל גלילי, עדויות בוועדת החקירה; עדות יוסף פוליאקוב. 14. סדרת ראיונות עם יצחק נבון ב-1979. 15. שיחה עם יצחק לוי (לוויצה) ב26- בפברואר 1980: סדרת הראיונות עם יהושע פלמון; 371/68630 FO. 16. יד טבנקין, ארכיון ישראל גלילי, עדויות בוועדת החקירה; עדויות יצחק נבון, יהודה פיאמנטה, יוסף פוליאקוב ודניאל סודנסקי. 17. שם, עדויות יצחק נבון ויצחק לוי; סדרת הראיונות הנ"ל עם יצחק נבון. 18. ברוך קטינקא, מאז ועד הנה. קריית-ספר, 1964, עמ' 316. 19. עדויות בוועדת החקירה, עדויות יצחק נכון, יצהר ויוסף פוליאקוב: ברוך קטינקא, מאז ועד הנה, עמ' 317. 20. עדויות בוועדת החקירה, עדויות יוסף פוליאקוב, יעקב יניב וברוך קטינקא; ברוך קטינקא, מאז ועד הנה. שם, עמ' 318-317. 21. קולג' טרה סנטה (לטינית Terra Sancta; איטלקית Terra Santa) הוא מתחם בלב ירושלים, בפינת הרחובות בן מימון וקרן היסוד אל מול כיכר צרפת, המשתרע על-פני שטח של 11 דונם. עיקר פרסומו נובע מכך ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית (ויקיפדיה). 22. יד טבנקין, ארכיון ישראל גלילי, עדויות בוועדת החקירה, עדויות יוסף פוליאקוב, יצחק לוי, דניאל סודנסקי, דוד שטרנפלד, אפרת, משה גרובר, אברהם ולדרסקי. אריה וינשטוק: סת"ה ג3/, 1976; 537/3856CO: ; ייסף וקסמן: "הקיר נעלם ושולחני כאילו עמד באוויר", מעריב, 14 במארס 1978. עדות של שמואל אייזנמן. 23. יגאל לוסין, עמוד האש, שקמונה, 1982 עמ' 513. 24. 371/68630. FO. 25. ארכיון צה"ל, 500/48/37, 25/2644/49/378. 26. המסמך נמצא בארכיון המחבר. 27. רחל מכבי סטרנין, לילות, שם, עמ' 194-193. 28. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל: הראיון הנ"ל עם בנימין ג'יבלי.