הפיקוד-העליון עדיין לא גמר לדון בהקמת התעש החדש, האמור להשתמש במכונות החדשות של סלבין, וסלבין כבר נקרא בבהילות להשלים את פריטי הנשק והתחמושת שהתעש הישן התחיל בייצורם. באוגוסט 1947 קיבל רשמית את המינוי ותקציב של עשרים וחמישה אלף לא"י. אחרי הכנה שנמשכה זמן רב, הקים, בלילה אחד, מפעל תת-קרקעי, "שומרה", בקיבוץ יקום שבשרון, להרכבת סטנים ולאיפוסם. הסטנים הובאו מן הסליקים שבחולות חולון, וייצורם הושלם בקצב רצחני ובתנאי עבודה קשים ביותר. ב-6 באוקטובר הודיע בן-גוריון לסלבין: "הזמן מיד כל מה שנחוץ לך. הכסף עומד לרשותך." סלבין ביקש שני מיליון לא"י.
3
בהקמת התעש החדש החל סלבין בלי החלטה רשמית של המוסדות המוסמכים. לשם כך הקים חברת-דמה: " פאלאינדנט". מאחר שסבר כי יהיה עליו לעבוד עוד זמן רב במחתרת, תחת שלטון הבריטים, וכי יש לו פנאי ואפשרות להקים את המפעלים החדשים על-פי טעמו, הכין תוכנית-עבודה לחמש שנים. אחת מהמשימות שהציב לעצמו הייתה לאייש את התעש בעובדים חדשים ולהשאיר בו רק עשרים וחמישה מהעובדים הוותיקים. העובדים שנעלבו הכריזו על מאבק מקצועי, המפקדה הארצית של ה"הגנה" מינתה ועדה לנושא זה, המלחמה פרצה, והמפעלים החדשים שהקים סלבין היו רק תוספת למערכת-הייצור הישנה של התעש.
4
משימתו הראשונה של סלבין הייתה להחזיר לתעש את מרכיבי-המכונות, שפרשו ממנו בעקבותיו, בשנת 1944. בהחזרת המכונאי זבולון ובר סייע לו ישראל גלילי. "קיבלתי פקודה להרכיב את המכונות לייצור כדורים, לרובים ולמקלעים," העיד ובר. " אפילו לא ידעתי באיזה צד של המכונה עלי לעמוד. סלבין סיפק לי רק צילומים של המכונות, וכמה מהן היו אוטומטיות ומסובכות. לפני כן לא עבדתי בתעשיית-כדורים, ותוכניות של המכונות לא היו בנמצא." בכרטסת שהביא סלבין מארצות-הברית מצא ובר את תיאור מקומו של כל חלק במכונה. הוא העתיק את מגוריו לבית-החרושת שבנחלת-יצחק ועבד יומם ולילה, עם פועליו. עם ילדיו נפגש רק בלילות-שבת. הוא סיפר: " אחרי מאמצים רבים יצאו הכדורים הראשונים, שלא הצטיינו בטיבם. יום יום היה בא אוטו, ואנחנו שפכנו אליו כדורים בתפזורת, שנשלחו ישר לחזית. על כל כדור היו רשומות האותיות מ.י. (מדינת ישראל)."
5
יעקב ליאור היה אחד מאנשי צוות-ההרכבה של ובר. כשפרש מתעש, עם חברו, איסר סנפירי, בשנת 1940, הקימו שניהם מפעל-מתכת, " המכין", וייצרו בו סליקים מתוחכמים למען ה"הגנה". סלבין בא ל"המכין" בלי אזהרה מוקדמת והודיע שהוא זקוק לאחד מהם. "צרף את כל המפעל לתעש, יחד עם העובדים," הציעו לו השניים, אבל סלבין לא רצה אוסף של בתי-מלאכה. הוא רצה לבנות תעשיה. על כן הצטרף ליאור לתעש, וסנפירי המשיך לנהל את "המכין".
6
"יום אחד הרכבתי מכבש, בבית-החרושת 'לודזיה' שבחולון, והרגשתי שמישהו מתבונן בעבודתי," סיפר אדיר הלוי. " מאחורי עמד חיים סלבין. הוא הזמין אותי לשיחה באותו ערב, וסיפר לי שיש להגנה חלקים של מכבשים לתעשיית כדורים, ושעלי להוציא אותם מהארגזים ולהרכיב את המכונות. היו אלה מכונות אוטומטיות, ואיש לא ידע איך הן פועלות. סלבין תיאר מה שהבין ואמר: 'תתחיל לפרק אותם מהארגזים, תתחיל לחבר להם חשמל, תתחיל להניע." הלוי הרכיב את המכונות בבית-החרושת "פליז" שבחולון.
7
משה קלמנוביץ השתתף בעליה לחניתה, היה ממייסדי קיבוץ אילון שבגליל המערבי, ואחר-כך עסק ברכש נשק ל"הגנה" ממחנות-הצבא. הבריטים עלו על עקבותיו, והוא פרש מהרכש והצטרף לתעש כפועל בלתי-מקצועי. השכלה טכנית לא הייתה לו. "מה אתה יודע?" שאל אותו מנהל המכון של התעש, כשבא אליו. " שום דבר." השיב קלמנוביץ. הוטל עליו לסייע לרתך בעבודות פשוטות, אבל אחרי זמן קצר קיבל אחריות על מכונה. כשהובאו מכונות מבריטניה השאילה חברת-החשמל לתעש מהנדס-מכונות, להתקין את המכונות החדשות, וקלמנוביץ נתמנה לעוזרו. אחרי חודש חזר המהנדס לעבודתו בחברת-החשמל. "מי יגמור את העבודה?" שאלו אותו אנשי הנהלת תעש. הוא הצביע על קלמנוביץ והשיב: "הבחור הזה."
- "אבל הרי אינו בעל מקצוע!"
- "הוא יודע יותר ממני."
קלמנוביץ תכנן והרכיב סליקים מתוחכמים בבטן גבעה. בקרבת תחנת-הרכבת שברחובות, ייצר כדורי-סטן, ובנה מכונות לייצור סטנים, וכלי-חריטה לפגזים ולרימונים. בשנת 1947 גילו הבריטים את "הסניף" שבו עבד ועצרו אותו, ואחרי ששוחרר מהמעצר עבד במחלקת-הצילום של ה"הגנה". יום אחד אמר לו ראש אגף האפסנאות, יוסף אבידר: " המשוגע קורא לך. לך לנחלת-יצחק, הוא יחכה לך ליד שער המפעל שהוא מקים." קלמנוביץ כבר התאהב במלאכת הצילום, אך מחאותיו לא שכנעו את אבידר. לסלבין הייתה עדיפות גבוהה, וקלמנוביץ חונך בהגנה" ובתנועת "השומר-הצעיר" למלא כל שליחות שנדרשה ממנו.
סלבין הקים אז את "מפעל אס", לייצור קני סטנים, בנחלת-יצחק. " שמעתי שאתה מוכשר," אמר לקלמנוביץ. " יש לי הצעה בשבילך. הבאתי מכונות הידראוליות חדשות, ואין מי שירכיב אותן. אולי תנסה?"
– "יש בעלי-מקצוע בעלי השכלה טכנית גבוהה," ניסה קלמנוביץ להתחמק." לי אין ניסיון במכונות כאלה."
– "המפקדה שלחה אלי אנשים שעבדו במפעלי 'שקודה' ו'קרופ'. והם אינם מכירים את המכונות האמריקניות ופוחדים להתחיל."
– "המכונות עבדו פעם?"
– "כן. פירקתי אותן. יחד עם חברי 'השומר-הצעיר', בניו-יורק."
– "ספר-הפעלה יש?"
– "לא. אבל יש לי חוברות על קידוח ועל כידוד קנים."
קלמנוביץ היסס.
– "מתי אקבל תשובה?" דחק בו סלבין.
– "מחר בבוקר."
קלמנוביץ לקח את שתי החוברות לביתו. אף שקרא אנגלית רק בקושי פענח איכשהו את תפקוד המכונות ואת התמונות: הוא לא רצה לאכזב את סלבין. למחרת בשעה 7 בבוקר, כשהגיע לשער "מפעל אס", ראה שסלבין הקדים אותו ומחכה לו.
– "מה החלטת?" שאל סלבין.
– "אני מוכן," ענה קלמנוביץ.
סלבין נעץ בו את עיניו הכחולות-מימיות ושאל: "מאין לך החוצפה הזאת, לקבל על עצמך להרכיב מכונות שאינך מכיר?"
– "תראה, סלבין, זאת חוצפה, אבל יש בזה גם היגיון. לא אשים את המנוע במקום הגררה, ולא אבריג מסמרים."
– "זה מוצא-חן בעיני. מה נחוץ לך?"
– "עוזר, שינקה את החלקים."
כשהרכיב קלמנוביץ את המכונות ניסה להרים פלטה שמשקלה מאה ועשרים קילוגרם. עמוד-השדרה שלו נפגע, אבל המכונה הורכבה במהירות-שיא והוא עבר אל המכונה הבאה." כל גרם של משה קלמנוביץ שווה מיליון!" העיד אחר-כך חיים סלבין. "הוא עבד עשרים שעות ביממה. בסופו של דבר הרכיב, כמעט לבדו, שמונה מכונות, ובנה את כל המכשור המורכב בשבילן. קשה לשער איך היינו מצליחים ב-1947- 1948 לולא הוא."
8