בן גוריון ויורשיו - גט כריתות

היום, כאשר אנשים כמו יוסי יונה ואחרים מדברים על ביטול חוק השבות וקבלה, כזו או אחרת, של 'שיבת הפליטים' הערביים ארצה, מעניין לראות מה הייתה עמדת בן-גוריון והשמאל של אז. אדגיש כי מאז הסכמי אוסלו, סעיפי הפליטות המודגשים בהחלטות האו"ם חדרו ונשתרגו אל תוך רוב גדול של ההסכמים המדיניים עליהם חתמה ישראל, ובמקום אחר דובר על כך בהרחבה. לעניינינו, מעניינת החלטת הכנסת מ-1961 בסופה, הקובעת, על סמך דברי בן-גוריון כי: "...הכנסת רושמת לפניה עמדת הממשלה בעניין הפליטים הערביים, כפי שהיא באה בהכרזת ראש הממשלה, ביום 11 באוקטובר 1961, ובדברי שרת החוץ בדיון בכנסת ביום 6 בנוב', ואשר ישמשו יסוד וקו מנחה למשלחת ישראל באו"ם בדיון בבעיית הפליטים הערביים. הכנסת קובעת כי אין להחזיר את הפליטים הערביים לשטחה של ישראל, וכי הפתרון היחיד לבעייתם הוא – ישובם במדינות ערב. מאז דיון זה, המשיכה שרת החוץ, לא חל לצערנו שום שינוי בענייני היסוד. נהפוך הוא – איומי ההשמדה גוברים, כשהם מלווים זרם של נשק תוקפני..." (דוד בן-גוריון, מדינת ישראל המתחדשת, ח"ב עמ' 706-707). שרת החוץ כנראה לא שמה לב שדבריה נאמרו לפני 1967. היינו לפני 'הכיבוש' המדומיין, שמחנה שלם בישראל, תולה בו את כל מעשי התוקפנות והרצח של הערבים. ומאי קא משמע לן? – שאין שום קשר בין סיבה לתוצאה בנראטיב השמאלני המצוי. אין קשר בין מה שמכונה 'הכיבוש' או 'ההתנחלויות' לבין הרצחנות הערבית. הרי כאן מדובר על רצחנות ערבית שהייתה מנת חלקנו לפני 67. מעניין שיערי וחברי מק"י ושאר המרקסיסטים דאז, היינו השמאל הקיצוני של אז, ניסה להסביר את הרצחנות הטיפוסית של עמי ערב ב'דיכוי הפרולטריון', וכהיום גם אז תמכו בערבים בגין היותם 'פרולטריון מדוכא' המנסה להשתחרר מעול 'הקפיטליזם החזירי' של 'המשטר הציוני' ושל 'הקואליציה הציונית הקלאריקאלית' שהקים דוד בן-גוריון. כדאי לקרוא את הפרוטוקולים הללו, הם מלמדים איך תופעה קיימת יכולה לקבל כל הזמן צידוקים והסברים, בלי לשים לב שאף אחד מההסברים האלו המוצע על-ידי מחנה אחד בלבד, לא עומד במבחן הזמן.

אין היום בשמאל נציג כלשהו המדבר על ירושלים השלימה, כפי שנקבעו גבולותיה בעקבות מלחמת ששת הימים. ספק רב, גם כאן, אם ימצא איש השמאל שיחתום על דברי דוד בן-גוריון בעניין זה, אשר אמר עם שחרור בירתנו הנצחית את הדברים הבאים: "עברו שבעה שבועות מנצחונו המופלא של צה"ל, נצחון שאין דומה לו בהיסטוריה היהודית ואולי גם לא בהיסטוריה האנושית. אין ספק שהשטח החשוב והיקר ביותר בין השטחים שגבורת צה"ל החזירה לרשותינו – הוא ירושלים העתיקה וסביבותיה, שעיני כל העולם ועיני היהדות העולמית במיוחד, צופות אליה. חבר הכנסת הדובר אליכם מעריך מפעל הגבורה והניצחון של צה"ל בשטח זה, לא פחות מכל יהודי אחר בארץ ובעולם, אבל אין הוא, כיהודי, המאמין במסורת המוסרית של עמו רואה בשלטון בלבד, הנובע מנצחון צבאי מוצדק ומקווה מאות בשנים, עובדה המשנה סופית, כשהיא לבדה פני המציאות. כשצבא הגנה לישראללפני כעשרים שנה, אחרי חידוש מדינת ישראל, השתלט על ערים בארצנו, שתושביהם היו לא יהודים – מוסלמים, דרוזים ונוצריים – לא פגענו בשום מקום בתושבים הבלתי יהודים, לא גירשנו ולא נישלנו ולא הולכנו בשבי אף תושב אחד בערים וכפרים אלה. הפליטים הערביים...נטשו את הארץ בימי המשטר המנדטורי, על-פי הוראת המנהיגות הערבית העליונה בימים ההם, מתוך הבטחה שבקרוב יפלשו צבאות ערב למדינת ישראל העתידה לקום בהסכמת האו"ם, ולא רק בתיהם ורכושם יוחזרו לנוטשים – אלא הם יירשו כל רכוש היהודים, בתיהם ושדותיהם, והיהודים ייזרקו הימה... אבל, כשכוחות הלגיון הערבי התגברו על מיעוט הישוב היהודי בירושלים העתיקה, לא השאירו בה אף יהודי אחד. בתי הכנסיות העבריים נהרסו ונחרבו, כל הגברים היהודים הוצאו כשבויי מלחמה, והנשים והילדים שנשארו בחיים, הוצאו מחוץ לירושלים העתיקה ונשלחו לירושלים המערבית...ליישוב היהודי בירושלים לא ניתנה דריסת רגל למקומות הקדושים הישראלים, שקדמו לכל המקומות הקדושים של הנוצרים והמוסלמים ולעצם אמונת הנוצרים והמוסלמים, ושום יהודי לא הורשה לגשת לכותל המערבי ולשום מקום אחר בירושלים העתיקה, עד שצבא הגנה לישראל, גאל עיר זו ופתח שעריה לרווחה לכל אחד, יהודי ולא יהודי, הצמא לראות עיר עולמים של המלך דוד... ניצחון צבאי בלבד אינו משנה מציאות חיה. יש רק דרך אחת להבטיח למעשה ולנצח נצחים, את יהודיותה וישראליותה של ירושלים וסביבותיה, ממזרח העיר עד מורד הר הצופים, מצפונה עד אחרי שדה התעופה בעטרות, קלנדיה בלע"ז, ומדרומה עד קבר רחל אמנו... שומה עלינו ליישב לשקם ולאכלס בהקדם האפשרי, את הרובע היהודי בתוך ירושלים שנחרב ונהרס לפני עשרים שנה על-ידי הערבים, ואת סביבותיה של ירושלים, בכל השטחים הריקים והבלתי מיושבים ממזרח, מצפון ומדרום באלפים ורבבות משפחות יהודיות מתושבי ירושלים החדשה ושאר חלקי הארץ וממתנדבים יהודים מהתפוצות. רק עובדה מחדשת, משלימה וניצחת זו, תביא לידי הבטחה סופית ובלתי מעורערת את מפעלו הגואל של צבאנו המפואר במלחמת ששת הימים, ויפסיק הויכוח המתנהל מאז 29 בנובמבר 1947 באו"ם על אפיה, דמותה ומשטרה של ירושלים, בירת הנצח של עם עולם, מימי דוד המלך ועד סוף כל הדורות, אם יש סוף כזה... יש להעביר בזמן הקרוב ביותר כמחצית הפקולטות (באוניברסיטה העברית) ממערב למזרח, כלומר להר הצופים... ויש לבנות בתי מגורים לסטודנטים ולפרופיסורים בסביבת הר הצופים, שלא יצטרכו לנסוע יום יום ממערב למזרח... עלינו להרחיב את שדה התעופה בעטרות, שידמה לשדה תעופה מודרני ורחב ידיים... עלינו לתכנן ולהקים יישובים יהודיים בצפונה, במזרחה ובדרומה של ירושלים... רק מפעל התיישבות זה, בתוך ירושלים העתיקה ובסביבותיה, יחזיר לעולמים את ירושלים, לעם שיצר בעיר זו ערכים בני אלמוות, ועשה עיר זו למשוש תבל, גם בחורבנה ודלותה, ויגדיל שמה וכבודה מתוך הפרחתה והעלאתה למרכז רוחני ומדעי, מהגדולים והחשובים בעולמנו המתחדש ומתעלה, ותתקיים אולי בימינו הנבואה: מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". מאז נאמרו דברים אלה בכנסת עברה יותר משנה, וראש הממשלה – שעליו הטילה הממשלה לטפל בבניין ירושלים וסביבותיה – לא נקף אצבע להבטיח ולבצר מפעלו הגואל של צבא הגנה לישראל, שטובי חייליו ומפקדיו מסרו נפשם במלחמת ששת הימים. זה היה המחדל האומלל ביותר של השנה לאחר מלחמת ששת הימים". (שם עמ' 833 – 835).

הדבר המדהים ביותר, לבד מנועזות המבע, מילים כמו 'גאולה', 'הנצחון המקווה מאות בשנים', 'צבאנו המפואר', 'מדינת ישראל המחודשת', 'לנצח נצחים', 'יהודיותה וישראליותה של ירושלים', 'התיישבות יהודית', 'הפרחת השממה' ועוד, הוא שהשמאל הישראלי דהיום ויתר ביודעין על כל הז'ארגון הציוני שאפיין את תקופת שפיותו, בתקומת הארץ ובשיבת בניה, אבל מתעקש לטעון שהוא היורש הבלתי מעורער של בן-גוריון, שלא אמר דבר מבלי להזדקק לאותו ז'ארגון מופלא. אנשים חשו אז את משק כנפי ההיסטוריה, הם חזו בחיוכו הנדיר של אלוהים, והם הרשו לעצמם להעריך את העובדה הזו, שהעם היהודי משתחרר מכבלי הגלות וזוכה למקום תחת השמש, במילים ובמונחים השמורים היום לכל מי שמוגדר כ'פאשיסט' בעיני המחנה השמאלי. למעשה אין היום רבים בליכוד אפילו, שיחתמו על כל מילה ומילה במניפסט המופלא הזה של דוד בן-גוריון. ירושה רוחנית מחייבת מורשת ועקביות, לצד נאמנות לדרך. בכל מה שנוגע למה שמכונה בשמאל 'מורשת רבין' זה קל. האיש לא השאיר מורשת כלשהי אחריו, ולכן ניתן להלביש עליו כל אידיאולוגיה. אצל בן-גוריון זה הרבה יותר קשה. האיש היה ציוני מאוד ולאומי מאוד. תמך בהתיישבות היהודית בתוככי העיר העתיקה ובסביבותיה הרחבות ביותר של ירושלים ושאף לביצור העיר על כל הפריפריה הרחבה שלה, כעיר הבירה של העם היהודי ושל 'מדינת ישראל המתחדשת' כלשונו לעד ולעולמי עולמים. הוא כתב בלי סוף, ותמיד רוחו העזה נסכה על פני מילותיו, רגש ברור של אהבה למולדת, תחושת אחריות לגורלו של העם היהודי כולו, ותודעת שליחות ממנה נגזרו הגדרות ייעודו של העם היהודי במה שהוא כינה 'דור התקומה'. כאמור, לא רק ז'ארגון שלם שהתאדה ממחוזות השמאל יש לפנינו, אלא גם מנהיג שהפך לפלקט. כדי שבוז'י וחבריו במפלגת העבודה ובשמאל הקיצוני יוכלו לסמן עצמם כממשיכי דרכו של דוד בן-גוריון, הם צריכים להעלים את כל כתביו, נאומיו ומאמריו שבכתב ושבעל פה, למחוק את כל התיעוד המוכר שלו, ולהשאיר רק את הדימוי והתדמית - את הפוסטר. היחידים שקוראים את כתבי הזקן ורווים מהם נחת, הם בוודאי לא מגיעים מהשמאל. במילים אחרות, אצל רבין, היו צריכים להמציא מורשת, שכן אין ולא הייתה לאיש מורשת. אצל בן-גוריון, היו צריכים להעלים מורשת שלימה כדי להיתדרדר למקום שאליו הגיע המחנה הרואה עצמו כיורשו הבלעדי. השאלה, כבר איננה שאלה. מדובר בסימן קריאה מהדהד! אם בן-גוריון היה קם לתחיה, הוא היה ודאי ממקם עצמו רחוק מכל מה שקשור בשמאל הישראלי. מאוד רחוק בשאלת ההתיישבות, הצבא, הזכות על הארץ, מעמד הפליטים וזכות השיבה, ירושלים חינוך ועוד. כעת נשאר לתהות אם ימצא בשמאל האדם או האנשים שיבינו זאת, ויחזירו עטרה ליושנה, לאמור: לא רק תלות בפוסטרים ובפלקטים של מנהיגי העבר נחוצה לשמאל הישראלי, אלא גם ובעיקר החייאת מורשתם של אותם מנהיגים, שנותרה מיותמת ונעה ונדה לה אל מחוזות מה שמכונה היום בשמאל בבוז ובזלזול 'הימין הקיצוני'...