מימי "היציאה מהגדר" (בשנות "המאורעות") עד 1947 סברו רוב המפקדים הקרביים של ה"הגנה" שההתקפה היא ה"הגנה" הטובה ביותר, ושהסייר והחבלן המגיעים אל היעד בלילה שקולים כנגד התותח, המטוס והטנק. ב-1947 חדלה תפיסה זו להיות המובילה, ולקראת אפשרות השתתפותן של מדינות ערב במלחמה, עם נשק כבד, הקדיש הפיקוד-העליון תשומת-לב רבה לביצורים ולכלי-נשק מגננתיים. מפעלי-הנשק ייצרו מוקשים, והמתכננים חשבו על נשק נייד – נגד רכב משוריין ונגד טנקים.
משוחררי הצבא הבריטי סיפרו על הפיאט, שיורה פגזים על-פי עקרון המטען החלול, ושפגזיו חודרים שריון עבה. בכל העולם לא היה אז ידע תיאורטי רב על מטען חלול. בארץ-ישראל חקר את הנושא פרופ' יואל רקח, וראשי חמ"ד ביקשו ממנו ליישם את הידע שלו ולייצר פגזים,
6 אבל מאחר שהחשש מפני המלחמה גבר, לא יכול היה הפיקוד-העליון לחכות לתוצאות המחקרים. לא הייתה ברירה אלא להגיע אל הפיאט בדרך הקצרה. ימים אחדים לפני פרוץ המלחמה דנו בייצור הנשק בישיבה רבת-משתתפים, בלשכתו של בן-גוריון, במשרד-הסוכנות שברחוב נחלת-בנימין בתל אביב. בן-גוריון ביטא את דעת הפיקוד-העליון: לקראת המלחמה זקוקה ה"הגנה" לנשק אנטי-טנקי, והאפשרות היחידה היא לייצר פיאט. "מה אתה אומר?" שאל את סלבין.
- "אני עושה עכשיו הרבה דברים חשובים. ראיתי פיאט ופגז. אם תחליט שכל שאר הנשק יורד למדרגה שניה, ושאפשר לדחות את ייצורו, אקדיש את כל התעש לייצור פיאט, וזה יימשך עד שמונה חודשים. אם תגיד שאי-אפשר לחכות שישה חודשים, אני אומר שלא יעזור. לייצור פגז של פיאט דרושים שישים שטנצים, ודרושים ניסויים בחומר-נפץ מיוחד. אם תיתן לי פקודה אמלא אותה. אבל אינני מבטיח פחות מחצי-שנה."
ז'נקה רטנר: "סלבין הוא פרפקציוניסט. אם הפגז דרוש למלחמה, אני ארכיב אותו באזמל ובפטיש."
סלבין קפץ על רגליו, כיבד את ז'נקה בכינוי "רמאי" וזעק: "אם אני אסיים את הייצור בחצי-שנה, הוא לא יעשה את זה בשנתיים!"
- "ומה יהיה אם יבוא הלגיון העבר-ירדני עם משוריינים?" שאל
שלמה גור.
- "ניקח את הילדים ונלך לים," השיב סלבין הנרגז.
הוויכוח התחמם ולווה בקללות רוסיות עסיסיות. סלבין, שהיה במיעוט, פרץ מן החדר בריצה, בן-גוריון רץ אחריו להחזירו, אך הוא נעלם. משימת פיתוח הפיאט הוטלה על ז'נקה רטנר, והייצור הוטל על תעש-חוץ, אחרי שיתארגן.
7
ז'נקה רטנר לא טיפל בפיאט מימיו, ואלכסנדר גולדברג לא היה יכול לסייע לו בעניין זה. אנשי-הרכש קיבלו הוראה להשיג מטול לפגז פיאט ויהי-מה. שני מומחים לנשק מהצבא הבריטי נכנסו בימים ההם למנגנון ה"הגנה" – ישראל טל ויוחנן גולדברג (דובז'ה). שניהם סיימו את קורם מפקדי-המחלקות הגדול בסוף שנת 1947 וצורפו למחלקת-ההדרכה של המטכ"ל. טל כמדריך למקלעים כבדים
8 ודובז'ה כמדריך לנשק קל, למפקדי-כיתות. טל הכין שרטוט של מטול הפיאט, על-פי הזיכרון, וז'נקה ניגש למלאכה. בפתרון הבעיות עזר לו דובז'ה, שסיים קורס-חבלה מתקדם באיטליה, והדריך את חיילי הבריגדה בשימוש בפיאט. דובז'ה היה היועץ של רטנר, ואחר-כך של יצרני המטול.
9
ב-17 בדצמבר 1947, כשחזר שמחה בלאס מניו-יורק ארצה (עם המשלחת של הסוכנות לעצרת או"ם), ביקש מבן-גוריון שישתף אותו בייצור הנשק. ובן-גוריון הטיל עליו לארגן את כל התעשיה של היהודים למען המאמץ המלחמתי. פנחס ספיר עשה לו הכרה עם סלבין; סלבין לא רצה בו והוא הצטרף לתעש-חוץ. אחרי כשלושה שבועות סיפר לו וילנצ'וק שה"הגנה" הזמינה מאתיים וחמישים פיאטים, שבעל בית-חרושת גדול אמר לו שדרושים לו שישה חודשים לייצור, ושעד עתה לא היה סיפק בידו להביא את הבעיה לפני הוועדה המנהלת, בגלל עומס העבודה.
"בלב הולם שאלתי, אולי ימסור לי את הנושא, הרי אינני עסוק למדי, והוא הסכים," סיפר בלאס: "העזתי ושאלתי אם ייתן לי את הכלי, להסתכלות, והוא ענה: 'אפילו היום.' כשחזרנו מהסיור בבתי-המלאכה עצר את מכוניתו ליד ביתו, הוציא ממנו שק, שבתוכו היה פיאט, והביאני למשרדי. ליבי חזר לדפיקותיו הנורמליות."
בלאס ועוזרו עמנואל טריטש הוציאו את הכלי מהשק וראו פיאט בפעם הראשונה בחייהם. הם מיששו את הכלי המסתורי ובלאס ביקש מווילנצ'וק שישלח אליו אדם היודע להפעילו. דובז'ה בא, דרך את הפיאט. נצר אותו. שיחרר את הנצרה וירה פעמים אחדות, וכל מהנדסי משרדו של בלאס ומהנדסי "מקורות", שידעו לשרטט חלקי מכונות, קיבלו הוראה לבוא למשרד ולהתחיל בעבודה. כל התרשימים הקודמים נזרקו לפח.
10
אחד העובדים המוכשרים של סלבין היה שמעון רון, חרט במפעל "אס" שבנחלת-יצחק. רון, שכיבד את סלבין, לא נכנע לשיגעונותיו. יום אחד התנהלו חילופי-אש באזור המפעל. העובדים ירדו למקלט וסלבין צעק שאין הם מתאמצים די ושעליהם לעבוד כאילו נכבשו בתיהם וילדיהם נדקרים בסכינים. כשחזרו הפועלים לעבודה אמר לו רון: "אנשים אינם עובדים כאשר ילדיהם נדקרים בסכינים. לא איומים מסוג זה יגבירו את ההספק, אלא שכלול הארגון."
- "לולא היית נחוץ לי הייתי מגרש אותך כמו כלב! " צרח סלבין בתשובה, ורון החליט לעבור לתעש-חוץ. יום אחד פגש בו בלאס, נתן לו שרטוט של מיתקן לבדיקת-עומק של פיקות לכדורים, ושאל: "אתה יכול לעשות דבר כזה?"
- "כן," ענה רון, אף שסבר כי השרטוט מגושם ומיושן. בלאס נתן לו עשר לא"י, לקנות חומרים, ורון החליט לבנות מהחומרים הללו מכשיר אחר, יעיל יותר, שישמש לאותה מטרה. "אם יקבל בלאס את המכשיר הזה, סימן שאני יכול לעבוד אתו, ואם יתעקש, מוטב שאחזור אל סלבין." אמר בליבו.
ביום שישי קצר בנה רון את המיתקן בכמה בתי-מלאכה של ידידיו, ובערב דפק על דלת דירתו של בלאס ברחוב בן-זכאי. בדירה דלקו נרות-שבת והמשפחה הסבה אל השולחן.
- "כן, בחורצ'יק, יש בעיות?" שאל בלאס.
- "אין בעיות," השיב רון, והוציא מתיקו את המכשיר. בלאס התבונן בו, העביר את מבטו אל רון, הניח את ידו על כתפו ואמר: "אתה חבר'מן."
עם האיש הזה אעבוד, החליט רון.
11
יום אחרי שקיבל בלאס את הפיאט התאספו במשרדו המהנדסים שלו, מהנדסי "מקורות" ומוזמנים אחרים. במטול-הפיאט יש מאה וארבעים פריטים: המהנדסים שירטטו תוכניות לכולם, ושמעון רון מונה לאחראי לייצור המטול. משימתו הראשונה הייתה פירוק הכלי לחלקיו. חלקים אחדים לא התפרקו, ומישהו הציע לעשות לכלי צילום רנטגן במרפאת-שיניים. לבסוף פתחו – על-אף הסכנה – "חלון" במטול היחיד שהיה לישוב העברי, וראו את קרביו, ואז הזמין רון חלקי-מטול בבתי-חרושת ובבתי-מלאכה שונים. לוי אשכול קרא לו לשיחה.
- "תגיד. בחור צעיר, כמה זמן נחוץ לך?" שאל.
- "חודש, אם לא יהיו תקלות מיוחדות," אמר רון. הוא לא ידע דבר על הוויכוח הקולני בלשכת בן-גוריון, וויכוח שאשכול עדיין זכר בחלחלה.
אשכול נדהם. "אתה בטוח?" שאל.
- "כן." ענה רון.
להרכבת קפיץ-הדריכה של המטול נדרש חוט בקוטר של רבע אינטש (קצת יותר משישה מילימטר), ובכל ארץ-ישראל לא נמצאה פלדה בקוטר כזה. אלכסנדר גולדברג ניצל את הדרכון הבריטי שלו והביא מבריטניה אלפיים קילוגרם קפיצים, אבל הקוטר שלהם היה 6 מ"מ בלבד, ורון שינה את מספר הסלילים ואת מבנה הפיאט. השינויים נעשו במפעל "טכנו-קפיץ".
רק בית-מלאכה תל אביבי אחד היה מסוגל לייצר את הצינור הראשי, בקוטר 80 מ"מ, שנועד למנגנון-הדריכה (עם הקפיץ) של הפיאט: בית-מלאכה להרכבת מיטות-ברזל מצינורות. בניו וחתניו של בעל המפעל, ששוחררו מהגיוס, כדי שיסייעו לו בייצור קנה-המטול, סיפקו את הצינורות טיפין-טיפין, כדי להאריך את משך הפטור, ובעל המפעל לא הרשה לרון לפקח על הייצור, בטענה: "זה סוד מקצועי." הוא לא היה היהודי היחיד שניצל את ה"הגנה". כמה בעלי מפעלים ביקשו מחירים מופקעים, ולמומחים, בלית ברירה, שילם וילנצ'וק את המחירים שביקשו.
12
לקראת ההרכבה רוכזו הפריטים מכל המפעלים במרתף תיאטרון "
הבימה". וחודש אחרי שהוחל בייצורם, כבר היו מטולי-הפיאט הראשונים, מתוצרת-הארץ, מוכנים לפעולה.
13
ייצור פגזי הפיאט היה בעייתי עוד יותר. פגז אחד ויחיד הובא מדרום-אפריקה וז'נקה רטנר ניתח אותו, כדי ללמוד את הרכבו, בבית-המלאכה של אריה ברנר (ברנר, מוותיקי התעש, פרש ממנו ב-1944, אחרי התפטרות סלבין, אבל סלבין לא קרא לו להצטרף לתעש לקראת מלחמת העצמאות, והוא עבד למען תעש-חוץ ולמען התעשיות הכימיות). תוצאות הניתוח שורטטו, במשרד של בלאס, ונשלחו אל המהנדס הראשי, זלמן שנקמן. פגזי פיאט ניתן למלא בטי.אן.טי בלבד. מאיטליה הובאו כמויות עצומות של גושי טי.אן.טי, שפורקו מפגזי תותחים ומרגמות. בתחילה פוררו עובדי תעש-חוץ את הגושים לאבקה, בפטישי-עץ, בתוך מיתקן-כתישה. הייתה זאת עבודה מסוכנת וגם לא יעילה, מפני שלפיאט נדרש חומר-נפץ יצוק. ניסיונות-היציקה הראשונים לא עלו יפה, ויותר מכול נכשלו שנקמן ואנשיו בהרכבת המטען החלול. את הפתרון מצא הכימאי סגרי, שעבד ביציקת חומרי-נפץ באיטליה, ארץ-מוצאו, לפני מלחמת העולם השנייה. סגרי שיחזר את התהליך מן הזיכרון, וסייע בבניית המיתקן ליציקת מטען חלול במפעל "אוסם" שבפרדס-אברל'ה. השם "סגר", שניתן אז לתהליך ייצור רקטת-הפיאט, עבר מתעש-חוץ בירושה לתעשיה של צה"ל, והוא רווח בה עד היום, אף שרבים אינם יודעים מה מקורו וטועים בפירושו.
אחרי ייצור פגזי-הפיאט הראשונים יצא צוות, בראשות שמעון רון, לניסויים אל אזור לא מאוכלס בצפון תל אביב. רון ירה פגזים על בריכת-מים ערבית נטושה, והם אומנם חדרו דרך קירותיה.
14 ב-22 במארס דיווח יצחק וילנצ'וק לבן-גוריון שייצור מטול-הפיאט מתקדם "במלוא הקיטור". בניסויים פילחו הפגזים שלוש לוחיות של 60 מילימטר. וה"הגנה" הזמינה ארבעים ושמונה אלף פגזי פיאט.
15
____
[
בשבוע הבא: יצור להביורים ומרגמת "דווידקה" תוך כדי מלחמת העצמאות.]