"למעשה, נתניהו נהנית ממנעמי השררה, ומחלקת הוראות לגורמים שלטוניים, תוך שהיא ממשיכה להתעטף באצטלת האדם הפרטי. אילו צירפה את עצמה כנתבעת לתיקי נפתלי ואליהו, היא הייתה זכאית כיום לערער על פסקי הדין, אך גם נחשפת לאפשרות שתשלום הפיצויים שקבע בית הדין לעבודה יוטל עליה". כך כותב
יובל יועז בטור ב
הארץ שעוסק בשאלה: מדוע
שרה נתניהו לא הייתה צד בערעור לעליון. כי היא רצתה. וברגע שבחרה לא להיות צד להליך, לשיטתו, עליה להשלים עם כל ההשלכות של הבחירה הזו.
אבל יש בעיה, טוען יועז, כשאנו מסווגים את שרה כאדם פרטי. זאת לא רק בעיה עבורה, אשר מנעה ממנה זכות ערעור. לשיטתו של יועז, זו בעיה של נורמה שלטונית תקינה: הגם שמבחינה פורמלית היא אדם פרטי ש"במקרה" נשוי לראש הממשלה, מבחינה לא פורמלית היא הרבה יותר. היא אוחזת במושכות, היא מחזיקה כוח שלטוני כאשר היא מעסיקה עובדי מדינה. יש מי שאומרים שהשליטה שלה רבה הרבה יותר (
יגאל סרנה מ"ידיעות", לדוגמה, שנתבע כעת ע"י הזוג הקיסרי בדיבה, בשל הטענות הללו).
לטענת יועז, שרה היא אדם ציבורי לכל דבר, ולפיכך, החלטת המפכ"ל
רוני אלשיך להמרות את פי אביחי מנדלבליט ולאפל את הממצאים בחקירה, אינה החלטה תקינה, או כשרה. "טובת הנאה לרעית ראש הממשלה, כמוה כשוחד לראש הממשלה" מסכם הכותב.
דינה של שרה נתניהו צריך להיות זהה דינה של נאווה ברק אשר העסיקה בזמנו עובדת זרה בניגוד לחוק, ונחשבה לצורך החוק כאשת ציבור, בשל היותה רעיחתו של
אהוד ברק. כך צריך להיעשות כעת, הוא מסכם.