ימים אחדים לפני החלטת 29 בנובמבר נכנסה מכונית פורד אפורה לקיבוץ נאות-מרדכי שבגליל העליון, והאיש שנהג בה חיפש ומצא את אהוד אבריאל, שישב על עגלת-האספסת. "התרחץ והחלף בגדים, אני לוקח אותך לירושלים, בן-גוריון קורא לך," אמר לו. אחרי שלוש שעות התייצב אבריאל לפני יושב-ראש הנהלת הסוכנות. אבריאל היה אז בן שלושים. בנעוריו היה חבר תנועת "תכלת-לבן" (שהייתה קשורה עם מפא"י ועם "הקיבוץ המאוחד") בווינה. וכשהשתלטו הנאצים על אוסטריה, הבריח יהודים אל מחוץ לגבולות אוסטריה ואף ניהל משא-ומתן אישי עם אדולף אייכמן בעניין זה. בדצמבר 1939 עלה לארץ-ישראל והיה חבר קיבוץ געתון ומדריך בתנועת "המחנות-העולים" בירושלים. באוגוסט 1943 יצא בשליחות לאירופה והיה פעיל ב"הבריחה" ובמוסד לעליה ב'. ב-29 ביוני 1946 הגיעו לפאריס הידיעות על "השבת השחורה" בארץ-ישראל. אבריאל ובן-גוריון בילו את הלילה ההוא בנסיעה ברחובות עיר-האורות, ולפנות-בוקר אמר בן-גוריון: "אתה יודע, אהוד, מה צריך לעשות? צריך להקים מדינה יהודית." אבריאל האמין אחר-כך שבלילה ההוא החליט בן-גוריון להקים את המדינה, ושהוא, אבריאל, היה שותף-זוטר – או לפחות עד – להחלטה הזאת. עתה ישב בן-גוריון מאחורי שולחנו, נשא את עיניו מן הרשימה שלפניו ואמר לאבריאל בארשת-פנים קודרת (על-פי עדותו של אבריאל): "בעוד ימים מספר תתקבל החלטה באו"ם. אם ההצבעה תהיה בעד החלוקה, תהיה מלחמה; מדינות-ערב, החברות באו"ם מתנגדות בעקשנות להקמת מדינתנו. וצבאותיהן יפלשו. אך גם אם תהיה החלטה שלילית תפרוץ מלחמה. החלטה אנטי-ציונית תחזק את רצון הערבים לתקוף אותנו, כדי להשליך אותנו לים. אני מצטער מאוד שעלי לקרוע אותך ממשפחתך ומקיבוצך זמן קצר כל-כך אחרי שובך, אבל עליך לחזור לאירופה. הפעם לא תהיה השליחות ממושכת." "מה ההוראות?" שאל אבריאל. "אנחנו מוכרחים לשנות את התכסיסים, אין לנו פנאי להחביא ארבעה רובים בטרקטור, עשרים אקדחים באבני-ריחיים ושני ברנים במכונות חקלאיות. שיטת-הרכש הזאת התאימה לתקופת המחתרת. עתה אנחנו זקוקים לכמויות אדירות." הוא הראה לאבריאל נייר, מקופל שוב ושוב, עד כדי גודל של בול-דואר, ועליו רשום, במכונת-כתיבה" עשרת אלפים רובים, עשרים וחמישה מיליון כדורים, חמש מאות תת-מקלעים, מאה מקלעים."¹ אבריאל הכיר את אירופה, אך ברכש ישיר לא עסק עד אז, והכמויות שהיו רשומות בפתק גלשו אל מעבר לדמיונותיו הפרועים ביותר. העסקן הרוויזיוניסט שמשון יוניצ'מן, שהיה מקורב (יחסית) לבן-גוריון, סיפר לו כי לחברו-למפלגה, קלינגר, בעל עסקים פאריסאי, יש קשרים עם ספקי-נשק, ובן-גוריון הצביע לאבריאל על קלינגר כנקודת-התחלה באירופה. בצ'כוסלובקיה – סיפר לו בן-גוריון – יושב שליח-רכש חדש של ה"הגנה", אוריאל דורון, בעל קשרים מצוינים. הוא ציטט את דברי חיים ויצמן: "אני בעד נשק מהצ'כים. לדעתי צריך לקנות אפילו מן השטן." "מאין יבוא הכסף?" שאל אבריאל. בן-גוריון השיב כי בחשבון-בנק בשווייץ שמורים לו כמיליון דולרים, וכי גזבר המוסד לעליה ב', פנחס (פינו) גינזבורג, יטפל בסידורים הפורמליים בז'נווה. "אם ננצח, מיליון דולר לא יהוו בעיה: אם נפסיד, הכול לא חשוב," הסביר את השקפתו על בעיות המימון. יום אחד לאחר החלטת או"ם יצא אבריאל, מנמל-התעופה שבלוד לז'נבה, במטוס של "סוויס-אייר", טיסה 442, מצויד בדרכון על שם גיאורג אלכסנדר איבראל, איש "סולל-בונה". באותו מטוס, במרחק כסאות אחדים ממנו, ישב קפטן עזיז עבד אל-כארים, מפקד גדוד התותחנים הראשון בצבא סוריה, שנשלח אל מפעל הנשק "זברוז'ובקה", בבּרנו שבצ'כוסלובקיה' לקנות שם נשק, בהתאם להסכם שנחתם בדמשק שבוע לפני כן. ימים אחדים אחר-כך נתקלו השניים זה בזה, בפראג ובברנו. בז'נווה נפגש אבריאל עם מוניה מרדור, ראש משלחת-הרכש באירופה, וסיפר לו כי הוטל עליו לרכוש שנים-עשר אלף רובים במיליון דולר. "אתה משוגע לגמרי, זה לא עליה ב'. זה נשק! " הגיב מרדור. "שיטות עבודה גרנדיוזיות אינן מתאימות לרכש במחתרת." אבריאל ניסה להרגיעו: אין בדעתו להקים ארגון-רכש מקביל, והוא רואה עצמו כחבר בצוות. אחר-כך טען אבריאל שמרדור חשד בו ב"פלישה לתחומו". אפשר להניח שהמתיחות בין השניים סייעה לבן-גוריון להפקיע את הרכש מידי האנשים שהיו מוסמכים לעסוק בו עד אז. על-כל-פנים, יצחק ויימן, מי שהיה מראשי הרכש בארץ-ישראל, סיפר כי הוא וחבריו אומנם ראו בשליחות של אבריאל פגיעה במוניה מרדור, שעשה את העבודה השחורה, אבל הבינו כי "מוניה, תלמידו של שאול אביגור, הנו זהיר מדי ואינו מתאים לרכש בדרג ממלכתי. ושאולי הייתה זאת כוונה לסלק את אנשי גלילי. מוניה, שהיה בשעתו איש של אליהו גולומב, היה אחר-כך לאיש של גלילי. אבריאל היה איש של בן-גוריון." מז'נבה נסע אבריאל לפאריס, וכשנפגש עם קלינגר הבין שהוא בסך הכול "שמע על מישהו – שמכיר אדם – שאולי יוכל לקשור קשר עם אדם אחר – שיכול להשיג נשק מארץ דרום-אמריקנית מסוימת." עשרים וחמישה סוחרי-נשק ומתווכים פריסאים הציעו לאבריאל את שירותיהם ודרשו מקדמות של עשרות אלפי דולרים, כדי ש"יעשו כמיטב יכולתם למצוא הצעה מתאימה," והוא דחה על הסף את כל הצעותיהם. איש המוסד לעליה, יוסף אילן, הציע לו להיפגש גם עם רוברט אברמוביצי (אדם), יהודי רומני שהיה סוחר-נשק עד מלחמת העולם, ברח מפני הנאצים לארץ-ישראל ואחרי המלחמה ירד לצרפת והתעשר. לא הייתה זאת ביוגרפיה מושכת לב אבל אדם נתן לאילן כרטיסים ל"בלט שאנס-אליזה", בשכר הפגישה שיארגן לו עם שליח-רכש מארץ-ישראל. ללא חדווה הסכים אבריאל להיפגש אתו. "מיד עם כניסתו לחדרי חשתי שאכן נבדל הוא מאנשי-שיחי הקודמים," סיפר אבריאל. "אורחי הניח את תיקו על השולחן הנמוך שחצץ בינינו והוציא ממנו שני קטלוגים לכלי-נשק, מייצורו של בית-חרושת 'סקודה'. בלי הקדמות הצביע על הרובים והמקלעים הנחוצים לנו, לפי הערכתו, ודיבר, בקול בטוח של מומחה, על מחירים וזמני-אספקה." אדם דרש רק ארבעים ושמונה דולר בעד רובה: האחרים דרשו מאה דולר ויותר. הוא הראה לאבריאל שני כרטיסי-טיסה ואמר: "שיערתי שזה יעניין אותך. על-כן הרשיתי לעצמי לקנות כרטיסי-טיסה, לשנינו, לפראג, למחר בבוקר." את מחיר הכרטיסים לא ביקש. "באמת אין כל מניעה לרכוש בפראג שנים-עשר אלף רובים ומיליוני כדורים?" שאל אבריאל בתימהון. "יש מגבלה רצינית," ענה אדם. "נשק אפשר לקנות רק ברישיון הממשלה (הצ'כית) עבור ממשלה ריבונית ומוכרת. אדם פרטי אינו רשאי לעשות עסקת-נשק בהיקף כזה. ה"הגנה" איננה גוף רשמי. עליך להשיג הרשאה מממשלה ריבונית." בעיני אבריאל לא הייתה זו מגבלה רצינית. ניירות של ממשלות זרות היו המומחיות שלו. הוא טלפן אל יוסף אילן, למשרד המוסד לעליה, ואמר לו: "המשרד שלך יוכל להשיג את הפריטים, אם לא זרקת את הטפסים שנשארו לנו מימי הנסיך הלבן קייבסקי. אם אינני טועה, נשארו שמונה טפסים במגירה התחתונה מימין, בשולחן-הכתיבה הישן שלי." "הנסיך הלבן קייבסקי" היה הכינוי שניתן בשעתו לנציג השחור של היילה סלאסי, קיסר אתיופיה. שנה לפני-כן קנה ממנו אבריאל, באלף דולר, מאה טפסים, רשמיים וחתומים, של צירות ארצו בפאריס.²

רפאל בן-שלום, יליד טרנסילבניה שברומניה, נשלח מארץ-מולדתו לצ'כוסלובקיה להקים בפראג "קן" של "השומר הצעיר". הוא היה אז בן שמונה-עשרה והשנה הייתה 1938. בימי המלחמה, ב-1940 עזב את פראג והצטרף לפרטיזנים בסלובקיה. אחרי המלחמה נסע ללונדון, השתתף בדיוני הוועד-הפועל הציוני הראשון שהתכנס אחרי מלחמת העולם, כציר מטעם "השומר הצעיר". חזר לפראג והקים בה את "המשרד הארץ-ישראלי", בשני חדרים של בית הקהילה הישן. פראג הייתה מרכז "הבריחה". שליחים ציונים רבים ביקרו בה והשלטונות הצ'כיים ראו במרכז הארץ-ישראלי מעין קונסוליה של מדינה-בדרך, ובפעולות-המרי של הישוב העברי נגד הבריטים ראו מאבק אנטי-אימפריאליסטי. חבר הנהלת הסוכנות (זה היה לפני שהתפטר) משה סנה, ביקר בפראג שלוש פעמים, ובן-שלום ליווה אותו לפגישותיו עם שר-החוץ יאן מסאריק וסגנו הקומוניסט, ולאדימיר קלמנטיס. שניהם הבטיחו לסנה שצ'כוסלובקיה תתמוך במאבקי הציונים באו"ם ותצביע בעד הקמת המדינה היהודית, וסנה דיבר איתם על נשק בשביל ה"הגנה".³ נציג צ'כוסלובקיה באו"ם, קרל ליסיצקי, היה חבר בוועדת-אונסקו"פ ותמך בחלוקת ארץ-ישראל, ואחר-כך היה יושב-ראש "ועדת-הביצוע" של האו"ם ליישום החלטת הכ"ט בנובמבר. לעיתונאים ערבים, שהתלוננו על ליסיצקי, השיב שר-החוץ הצ'כי, יאן מסאריק: "אני סבור שעמדתה של צ'כוסלובקיה הייתה נכונה. יש לי שם של ציוני, אבל את גישתי לבעיה הציונית מדריכים שיקולים מוסריים ואנושיים. לא אכפה את דעתי על הקבינט, אבל מר ליסיצקי ביקר בארץ-ישראל. הוא אדם רציני ואפשר לסמוך עליו. כחמשת אלפים יהודים עלו לארץ-ישראל מצ'כוסלובקיה. ואני יודע שהם נקלטו בה יפה. הם עובדים. אני רואה בהתפתחות זו ברכה ליהודים."⁴ המהפך שהתחולל בצ'כוסלובקיה (בפברואר 1948, כשתפסה המפלגה הקומוניסטית את השלטון) הביא לממסד הקומוניסטי שלה יהודים רבים, ולא מעטים מהם היו ציונים-לשעבר, שהתפלגו ממפלגת "פועלי-ציון" בשנת 1920. במארס 1948 מונה קלמנטיס לשר החוץ. שליחי ה"הגנה" ניסו לרכוש נשק בצ'כוסלובקיה עוד לפני שהגיעו אליה אבריאל ורוברט אדם. באמצע שנת 1947 הגיע לפראג מהנדס-מכונות מארץ-ישראל, שעבד במפעל הנשק "צ'סקו-מורבסקה" לפני המלחמה, ואמר לבן-שלום שבן-גוריון שלח אותו לבדוק את אפשרויות הרכש מבית-החרושת שבו עבד. מנהלי בית-החרושת הסכימו למכור לו את תוצרתם, בתנאי שהשלטונות יאשרו את המכירה. בן-שלום הביא את המהנדס אל ארנוש קולמן, הממונה על הכנת קאדרים בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית וחבר "תכלת-לבן" בנעוריו, ואל מנהל המחלקה לקשרים בינלאומיים במשרד-החוץ, וסגנו, שגם הם היו יהודים. השליח מארץ-ישראל התרשם שיש על מה לדבר, אך לא השיג תוצאות ממשיות.⁵ "בשנת 1947 ביקרתי פעמים אחדות בצ'כוסלובקיה, בתקווה לרכוש נשק," סיפר מוניה מרדור. "נפגשתי עם יהודים ועם גויים, ולא נעניתי. לכל מחתרת יש גבול מסוים של יכולת רכישת-נשק, אם אין לה מקור אחד, ידידותי וגדול, שמעוניין בכך. לנו לא היה. המצב הפוליטי הגביל את הרכש. ומאחר שלא היינו על תקן של מדינה, לא הסכימו המדינות 'ההגונות' לשאת ולתת אתנו. אחרי החלטת 29 בנובמבר השתנה המצב."⁶ אחרי פרסום דוח ועדת-אונסקו"פ, קלט בן-גוריון רמזים על נכונותה של צ'כוסלובקיה למכור נשק ליהודים בתנאים מסוימים. בימי מלחמת העולם ייצרו בתי-החרושת הצ'כיים נשק רב למען גרמניה הנאצית; אחר-כך קיבל הצבא הצ'כי נשק סובייטי, והנשק הישן נשאר במחסנים. צ'כוסלובקיה הייתה זקוקה מאוד לדולרים, לשיקום כלכלתה, ונציגיה דיברו בנושא מכירת הנשק עם יהודים, עם ערבים ועם כל המדינות שהיו מעוניינות בו. מיכאל פליקס, חבר מפקדת-ה"הגנה" בירושלים ויליד צ'כוסלובקיה, סיפר לבן-גוריון שאחיו אוטו (אוריאל דורון) ביקר בארץ מוצאם ופגש רבים מחבריו ללימודים הממלאים תפקידים בממשלה ובצמרת הצבא, והציע לנצל קשרים אלה. "אחיך דתי?" שאל בן-גוריון. "לא." "אמור לו שיבוא לביתי ביום-הכיפורים." ביום-הכיפורים תש"ח שלח בן-גוריון את אוריאל דורון לצ'כוסלובקיה. דורון התעניין פחות בדיפלומטים, ויותר בגנראלים, במנהלי-מפעלים ובסגני מנהלי משרדים ממשלתיים. כולם ידידיו מנוער. מוניה מרדור השתתף בכמה מפגישות אלה. סוחר יהודי ארץ-ישראלי קנה מאתיים משקפות צבאיות מצ'כוסלובקיה. משקפות טלסקופיות אינן רובים, אך היה זה רמז: אפשר לרכוש ציוד צבאי בארץ הזאת. ב-13 בנובמבר 1947 אמר בן-גוריון לחברי ועד-הביטחון: "במשך החודש הבא, אני מקווה, ייעשו פעולות נוספות להגברת הציוד שלנו, וגם כמה סידורים (נעשו) בחוץ-לארץ. אולי נתגבר על כמה מכשולים." כעבור יומיים, ב-15 בדצמבר, דיווח מזכיר המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, חיים ברמן, לבן-גוריון: "נפגשתי עם הקונסול הצ'כי (בירושלים) לפי בקשתו. ברצונו היה לברר בירור פרלימינארי אם הסוכנות תהיה מוכנה להלוות לממשלה הצ'כוסלובקית (או לחברת-התעופה הממלכתית הצ'כית) סכום של עד ארבעה מיליון דולר, לתקופה של ארבע שנים, כמובן, כנגד ערבויות מתאימות. הכסף דרוש להם לרכישת מכונות, לשם הרחבת שדות-התעופה בצ'כוסלובקיה: זה קשור גם עם הרחבת שירות התעופה בין פראג ללוד. שאלתיו במה ישלמו. התקשה במתן תשובה. שאלתי אם בא בחשבון סילוק החוב על-ידי 'סחורה" הדרושה לנו עכשיו. תשובתו הייתה: 'ייתכן. אפשר לדבר על כך .' סיכמתי אתו כי אני מצדי אודיע את הדבר לאנשים שלנו הנמצאים בארצות-הברית, והוא יודיע לצירות שלו בוושינגטון – לאחר שיקבל אישור על כך מפראג – שמשם יתקשרו עם אנשינו. בהתייעצות עם גולדה (מאיר) הודעתי את הדבר לאליעזר (קפלן)."⁷ ישראל גלילי סיפר: "לקראת ההכרעה באו"ם טיכסנו עצה, כיצד להרחיב את ממדי הרכש. עלה הרעיון להסתייע בניסיון ובקשרים של אנשי-העפלה שיעשו הסבה לפעילות ברכש וינצלו את קשריהם הסמויים עם גורמי-ממשל במדינות אירופה. הוצע להפעיל מחדש את אהוד אבריאל, שסיים את שליחותו למען ההעפלה. בשיחות עם בן-גוריון אמרתי שככל שהסיכוי להקמת המדינה יהיה ממשי יותר, יהיה קל יותר למדינאים ולאנשי שלטון בחו"ל לספק לנו נשק. מיד לאחר החלטת או"ם, הודעתי במברק לכל אנשי-הרכש באירופה שהם מוסמכים לקנות נשק בשם מדינת היהודים. בין בן-גוריון וביני הוסכם לגייס את אהוד אבריאל לשליחות-רכש, ואני הודעתי על כך לשליחינו באירופה, וביקשתי מהם לקבלו ולמנוע חיכוכים מיותרים."⁸

באווירון, בדרך מפאריס לפראג. סיפר רוברט אדם לאהוד אבריאל את קורות-חייו: הסיפור אימת את המידע שקיבל אבריאל מיוסף אילן. "אילו היה צדק, היו שולחים אותי לרכוש נשק, ולא 'ירוק' כמוך," אמר אדם. "מדוע ירדת מהארץ?" השיב לו אבריאל בשאלה. "היו לי דרישות מן החיים: לוקסוס, נשים יפות, סוסים גזעיים. אילו היה לי אופי חזק יותר, היה בן-גוריון בוחר בי לשליחות." אדם קנה בשנים ההן קטרים מצ'כוסלובקיה ומכר אותם לשלטונות-הכיבוש האמריקנים, ששיקמו את רשת-הרכבות בגרמניה. הוא העמיד את קשריו המסחריים עם הצ'כים, לרשות רוכשי הנשק היהודים, ולא דרש תמורה. בנמל-התעופה של פראג חיכו לשניים, אוריאל דורון ונציג בית-החרושת מברנו. "לאן אנחנו הולכים?" שאל אבריאל. "למלון 'אספלנד', להחליף בגדים, ומשם למשרד בית-החרושת, לחתום על עסקת-רכש של שנים-עשר אלף רובים," השיב לו אדם. "יש לי ניירות אתיופיים, אבל נחוצה לי מכונת-כתיבה, לכתוב את ייפוי-הכוח," אמר אבריאל. "בבית-החרושת יכתבו," אמר אדם. "ניסע ישר לשם, חבל על הזמן." מכונית גדולה ושחורה. שנראתה ממשלתית, הובילה את הארבעה לבית-המלון ולמשרדי מפעלי-הנשק. "האם עלינו מן המחתרת?" לחש דורון לאבריאל. "אני מקווה, מפני שאם לא, ייתכן מאוד שנרד מן הבמה," השיב לו איש-הרכש החדש. במפעל התנהג רוברט אדם כבן-בית; אחד משני המנהלים היה ידיד-נעוריו. המשא-ומתן התחיל מיד והצ'כים הראו רצון טוב. הנוהג הבינלאומי חייב לסמן ארגזי-נשק בתמונת נחש שחור, אך המוכרים הבינו שעם סמל כזה לא יגיעו הארגזים לארץ-ישראל, בגלל הפיקוח הבריטי, והסכימו לעצת דורון, להכניס את הארגזים המקוריים אל תוך ארגזים גדולים מהם, שהרישומים שיוטבעו עליהם לא יסכנו את המשלוח. לתכלית זאת ייחד המפעל נגריה, ושמעון אורנשטיין, שעשה בצ'כוסלובקיה בשליחות-קניות מטעם קופת-חולים, ניהל אותה. המחיר שדרשו הצ'כים בעד רובה היה ארבעים ושבעה דולרים. "מדובר ב'סטפנים'?"⁹ שאל אבריאל. "כן," ענו הצ'כים. "נתחיל לעבוד, חבל על כל רגע." מנהלי המפעל לא התנגדו ל"שיתוף" ממשלת אתיופיה בעסקה, אבל איש מהנוכחים לא ידע לנסח ייפוי-כוח בצרפתית (שהייתה שפת החוזים הבינלאומיים) צחה. אבריאל נזכר בהוראה שנתן לו בן-גוריון, להתקשר, אם יהיו צרות, עם שר-החוץ יאן מסריק, ידידו של חיים ויצמן. מנהלי-המפעל התקשרו אפוא בטלפון עם לשכת שר-החוץ, ודורון אמר למזכירת השר: "נציג ה"הגנה" מארץ-ישראל מבקש להיפגש עם שר-החוץ, ויש לו מכתב המלצה מפרופסור חיים ויצמן." כל המעורבים בעסקה הוזמנו מיד לפגישה עם שר-החוץ. יאן מסריק קיבל את הארץ-ישראלים בידידות, והביע תקווה שסגנו, הקומוניסט, ולאדימיר קלמנטיס, יסכים לסייע למאמץ המלחמתי שלהם. "בשבילי די בכך שאתם מתגוננים מפני אויביכם, אבל קלמנטיס ודאי ישמח לשמוע שאתם חותרים תחת מעמדו של האימפריאליזם הבריטי במזרח-התיכון." הכיסוי האתיופי מצא-חן בעיני מסריק בגלל צירוף-הנסיבות: שבועות אחדים לפני-כן אומנם יצאה משלחת צ'כית לאתיופיה, לנסות למכור לה נשק. בחפץ-לב ניסח את ייפוי-הכוח בצרפתית, והכתיב את הנוסחה למזכירתו: "אני מאשר שנושא מכתב זה, בא-כוח הוד-קיסרותו היילה סלאסי, מוסמך לנהל משא-ומתן, לקנות ולחייב את ממשלת אתיופיה." "מי יחתום?" שאל אבריאל הנדהם. שנים רבות עבד במוסד לעליה, אך מימיו לא ראה שר-חוץ מזייף מסמך רשמי למען היהודים. "אני." השיב מסריק בשמחה, נטל עט וחתם. לרגע אחד סבר אבריאל שהוא זייף אומנם את חתימת הקיסר: אחר-כך קרא את החתימה: "יאן מסריק". אבריאל ודורון חתמו בשם אתיופיה, מסריק חתם בשם צ'כוסלובקיה ועסקת שנים-עשר אלף הרובים נחתמה בראשי-פרקים. מסריק כיבד את הנוכחים בבקבוק סליבוביץ, והכוסות הורמו לחיי צ'כוסלובקיה ולחיי מדינת-היהודים.¹⁰

אחרי ההסכמה העקרונית נפתח המשא-ומתן. הבעיה הראשונה הייתה אילו דגמים לקנות, ואבריאל שאל בעצתו של יהודה בן-חורין (בריגר), מי שהיה מפקד "המחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח, והיה אמור להיות מומחה לנשק גרמני. לפני כן נשלח בן-חורין אל סניף המוסד לעליה בפאריס, כנציג "השומר הצעיר". שאול אביגור נטרל אותו, מטעמים מפלגתיים, ואבריאל גייס אותו לרכש.¹¹ הבעיה השנייה הייתה מועד התשלום. הצ'כים רצו את הכסף מיד, במזומן ובדולרים, והכסף שקיבל אבריאל בשווייץ לא הספיק (העסקות הגדולות מומנו רק לאחר שהגיעו לבנקים בשווייץ הכספים שגייסה אחר-כך גולדה מאיר בארצות-הברית). הבעיה השלישית הייתה ההובלה. כדי שיגיע הנשק לנמל – ביוגוסלביה, ברומניה. בבולגריה, בפולין או בגרמניה – היה על הרוכשים לשלוח אותו באניות על הדנובה, או ברכבות דרך ארצות, שהמעבר בהן היה כרוך בסיכונים מדיניים. רק אחרי זמן רב נשלח חלק מהנשק ברכבת אווירית (אפשרות שלא נראתה ריאלית בסוף 1947 ובתחילת 1948) וחלק דרך נמל יוגוסלבי. ב-12 בדצמבר 1947 שלח אבריאל מברק לבן-גוריון: "מצאתי קשר ישיר ורציני למקורות של קלינגר... גמרתי כאן באופן עקרוני. ואוכל לבצע כשיהיה כסף."¹² לאחר שבוע הודיע שליח מפאריס לבן-גוריון שאבריאל ומרדור זקוקים למיליון ורבע דולרים. באותו יום שלח הש"י לבן-גוריון העתק של הסכם בין ממשלת סוריה למפעלי הנשק הצ'כיים "זברוז'ובקה" מברנו, שנחתם ב23 בנובמבר 1947: הצ'כים התחייבו לספק לסוריה עשרת אלפים רובי מאוזר, אלף מקלעים, חמש-מאות מכונות-ירייה ושבעה-עשר וחצי מיליון כדורים מסוגים שונים – תמורת שני מיליון דולר. המשלוח הראשון, שמונת אלפים רובים ושישה מיליון כדורים, יישלח לנמל ביירות, ארבעים וחמישה ימים אחרי שתשלח סוריה מלונדון לבנק המרכזי של צ'כוסלובקיה פקודת תשלום על סך שמונה מאות עשרים ושניים אלף דולר.¹³ אבריאל שלח מברקים אל משה שרת שישב בניו-יורק: יש לבקש מהמשלחת הסובייטית באו"ם שברית-המועצות תמנע את העסקה הצ'כית-סורית, ותאפשר את מעבר הנשק הארץ-ישראלי ביוגוסלביה .¹⁴ שרת נפגש עם חבר המשלחת הסובייטית, סובולב, ועם סגן שר-החוץ, אנדריי גרומיקו. תגובתו של גרומיקו לא הייתה ישירה: הוא שאל אם חברי-ה"הגנה" אומנם יכולים לקבל את המשלוחים בארץ-ישראל. אחרי שענה לו ב"כן"¹⁵ שלח שרת מברק לבן-גוריון: "אפשר לתת לגרומיקו ביטחונות מלאים בעניין זה? אחרת נכונותו להתערב תועמד בסימן שאלה, אם בכלל יש איזה סיכוי להתערבותו."¹⁶ בן-גוריון ענה: הממשלה הבריטית אינה מפקחת על פריקת האניות בנמל תל אביב, ומתל אביב נשלחות לנמל חיפה רק אניות אמריקניות ויוגוסלביות.¹⁷ אבריאל שלח מכתב מוצפן לבן-גוריון: "אצל פרנטה (צ'כיה) גמרנו, שלושת אלפים וארבע מאות צינורות (רובים), מאה וחמישים מכונות-ריסוס (מקלעים), שלושה מיל (מיליון) מסמרים (כדורים). נעבור את יורם (יוגוסלביה) בכלי שלנו. בהתחלת החודש הבא נגמור פורמלית. וימים אחדים אחר-כך, יֵצאו. עֶזְרָתָם רבה, והם מעוניינים בהמשך סדיר וקבוע מדי חודש, ואז נוכל להגיע ליחס יותר טוב בין המסמרים לשאר. ההזמנה עולה בחצי גדול (מיליון) רוי (דולר)' אולם סיכמנו היום עם נציג הגזבר להגדילה לשלושת-רבעי גדולים. כך נשיג אולי יותר מסמרים מיד." באותו מכתב התלונן אבריאל: "אין אנו מיוצגים כראוי... ונחוצים מיד שלושה או ארבעה אנשים מרכזיים ובעלי תנופה יוצאת מן הכלל, מנוסים במשא-ומתן, רפרזנטטיביים... כל רגע גורם נזק ישיר לפעולה, המחירים עולים בקפיצות והאפשרויות אינן גדולות. המנגנון' בהרכבו הנוכחי' איננו מקיים את התפקיד בשלמות... הודיעו מיד שמות המועמדים וזרזו את יציאתם."¹⁸ אבריאל הודיע לבן-גוריון כי לרכישת עשרים אלף רובים, אלפיים מכונות-ירייה וארבעים מיליון כדורים, הוא זקוק לחמישה מיליון מאה ארבעים וארבעה אלף דולר, אך גזבר הסוכנות אליעזר קפלן הקציב לו רק שבע מאות וחמישים אלף דולר, לפיכך ייאלץ לצמצם את הרכש. ואכן, בחוזה הראשון עם הצ'כים, שנחתם סופית ב-14 בינואר 1948 (בסיועו המשפטי של עורך-דין יהודי מפורסם משווייץ, שהעמיד את משרדו לרשות המוסד לעליה ב' בשלהי מלחמת העולם השנייה), נמכרו ליהודים רק ארבעת אלפים וארבע מאות רובי "מאוזר" M .G, שחברי-ה"הגנה" קראו להם מגל"דים, וחמישה מיליון וארבעים אלף כדורים, כל זה בשבע מאות וחמישים אלף דולר.¹⁹ בן-גוריון כתב ביומנו: "זה המשלוח עלול להגיע הנה במשך ארבעה שבועות, עד 10 בפברואר ואולי קודם."²⁰ אחרי ימים אחדים הודיע בן-גוריון לאבריאל ש"מהירות הרכישה והמשלוח קודמים לזולות, ושיבדוק אפשרויות רכישת תותחים נגד-טנקים ונגד אווירונים... ושירכוש כל מה שאפשר. שיודיע מה הסיכויים הריאליים לרכישה בזמן הקרוב ומה הם סכומי הכסף הדרושים לו."²¹ המידע שקיבל בן-גוריון נדון באחת מישיבות ועדת-החימוש של מפקדת-ה"הגנה". רוב הנוכחים עדיין היו רגילים לממדי הרכש הקודמים, ואחדים אמרו: עשרת אלפים רובים? מוגזם.²² בשבוע האחרון של ינואר ביקר אבריאל בארץ וב-25 בחודש דיווח לבן-גוריון, "מחר מעבירים מצ'כיה ארבעת אלפים וחמש מאות רובים. מאתיים מכונות (ירייה), חמישה מיליון ושישים אלף כדורים. בעוד חודש זה יגיע הנה." הוא סיפר כי הסורים, שניסו לרכוש נשק בצ'כוסלובקיה, לא עמדו בתנאי החוזה ולא העבירו את התשלומים בזמן, ו"הצ'כים מוכנים לתת לנו הסחורה. יאן מסריק הבטיח שאם אנו נקנה זאת, הם לא ימכרו לערבים. תנאי התשלום: חצי מיליון מיד, מיליון עד סוף פברואר ומיליון עד סוף מארס." בן-גוריון הורה לקפלן לשלוח מיד חצי מיליון דולר לצ'כוסלובקיה.²³ ניתן להניח שהאופטימיות של אבריאל, שהדביקה את בן-גוריון, הייתה תוצאת חוסר ניסיון וחוסר ידע. באמצע פברואר בא מוניה מרדור מאיטליה לארץ-ישראל ודיווח כי שלטונות יוגוסלביה אינם מרשים להעביר את הרכש דרך נמליהם, וכי המשלוח יצא מצ'כיה רק ב-23 בפברואר.²⁴ ב-1 במארס בא לארץ-ישראל שליח-הרכש זאב גרוז'נסקי והודיע לבן-גוריון: "שוב יש קשיים למשלוח-אהוד. האנגלים עוקבים אחר המשלוח."²⁵ אנשי הפיקוד-העליון סברו שהבריטים דורשים מהממשלות האירופיות לא לסייע לרכש, ואף להפריע לעסקות ולמשלוחים.²⁶ המשלוח הראשון מצ'כוסלובקיה לארץ-ישראל הגיע – מקצתו דרך האוויר ורובו דרך הים – בסוף מארס ובראשית אפריל, ארבעה חודשים אחרי שיצא אבריאל לאירופה, והנשק הכבד לא נכלל בכלל זה. עד שהגיע, נלחמו היהודים בנשק שצברו בעבר, מתוצרת התעש ומנשק ותחמושת שבאו ממקורות אחרים (שיפורטו להלן). כשהגיע סוף-סוף הנשק הצ'כי נעזרו בו כדי להתגבר על המשברים של סוף מארס 1948, ועל מתקפת צבאות ערב הסדירים אחרי הכרזת העצמאות.

בחודשים הראשונים של שנת 1948 היו היחסים בין שליחי הרכש באירופה מעורערים. לפני שיצאו אבריאל ויהודה ארזי בשליחות הרכש, עמד מוניה מרדור בראש שליחי הרכש באירופה, אך כשהתרחבה הפעילות לא השתלט מרדור על השליחים החדשים, שנחשבו ל"כוכבים". ב-12 בינואר דיווח אליעזר קפלן, שחזר מאירופה, לבן-גוריון: "(השליחים) אחד מבטל ולפעמים משמיץ את השני... יהודה מבטל את אהוד. אין קואופרציה."²⁷ אופיו של אבריאל, שיטות-עבודתו והביקורת שמתח על הרשת שלו היו סיבות התפטרותו של מוניה מרדור. ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי שלח אליו פתק, על-ידי איש התעש, יעקב זכאי: "אינני מקבל התפטרותך. בטוחני כי אתה טועה טעות מכאיבה." ניסיונות הידברות ותיאום בין מרדור, אבריאל וארזי לא עלו יפה. כשהגיעו אבריאל ומרדור לארץ-ישראל, קרא להם גלילי לבירור, בדירת שלישו, ארנן עזריהו ("סיני"), ברחוב בן-יהודה 69 בתל אביב. הבירור שהתחיל ב-8 בערב הסתיים בחצות. השניים שפכו כל מה שהצטבר בליבותיהם. מרדור טען שבן-גוריון רוצה להדיחו, וששליחותו של אבריאל היא מינוי פוליטי. גלילי, שהכיר את המעלות והמגבלות של שני בעלי-הדין, חילק ביניהם את הסמכויות: לאבריאל צ'כיה בלבד, ולמרדור שאר אירופה, ובייחוד איטליה. משפט-שלמה זה לא הניב תוצאות חיוביות, ומרדור נפגע עוד יותר כשבא יהודה ארזי לאיטליה, מאמריקה. מחלתו, קדחת-מלטה, תקפה אותו שוב, ומרדור עזב את אירופה וחזר לארץ-ישראל.²⁸ ____ [בשבוע הבא: אליהו סחרוב, יכותיאל פדרמן וישראל דיקנשטיין רוכשים מאיטליה ומארצות אחרות באירופה, ושולחים לארץ ישראל, אמצעי לחימה שנותרו שם ממלחמת העולם השנייה, בעיקר מעודפים של צבא ארצות הברית.]

1. אמצעי הלחימה שהיו אז ברשות ארגון ה"הגנה". 2. מורשת בן-גוריון, עותק של חוזה בין ממשלת סוריה למפעלי זוברוז'ובקה בברנו למכירת נשק קל ותחמושת לסוריה, 23 בנובמבר 1947: אהוד אבריאל, פתחו שערים, ספריית מעריב, 1976. עמ' 257-260; סדרת ראיונות עם אהוד אבריאל ב-1980-1978: מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, שם, עמ' 670-671; לאפייר וקולינס, ירושלים, שם. עמ' 50-48, 54-53: סדרת ראיונות עם אברהם ברושי ב-1980: ראיון עם יצחק ויימן ב-29 בספטמבר 1980; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 3. ראיון עם רפאל בן-שלום ב-10 בדצמבר 1980: יהודה באואר, הבריחה. מורשת, 1970, עמ' 178-174. 4. תעודות מדיניות, 57. י. קלינוב אל משה סנה. פאריס, 16 בדצמבר 1947. 5. הראיון הנ"ל עם רפאל בן-שלום. 6. הראיון הנ"ל עם מוניה מרדור; סדרת הראיונות עם צבי סילבר ב-1980. 7. ארכיון ציוני מרכזי, 525/9343, דיון בוועד הביטחון ב-13 בנובמבר 1947; מורשת בן-גוריון, מכתב מח. ברמן אל ד. בן-גוריון, 15 בדצמבר 1947: סת"ה. ג2/, עמ' 1526-1525; סת"ה, ג3/. עמ' 1866; מוניה מרדור, שליחות עלומה, שם. עמ' 183; ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם. עמ' ונו: סדרת הראיונות הנ"ל עם מוניה מרדור, אברהם ברושי ואהוד אבריאל: ראיון עם יקותיאל פדרמן ב-15 בספטמבר 1980. 8. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 9. כינוי לדולרים ב"הגנה". 10. אהוד אבריאל. פיתחו שערים, שם. עמ' 261-260; סדרת הראיונות הנ"ל עם אהוד אבריאל. 11. סדרת הראיונות הנ"ל עם אורי ברנר. 12. יומן דב"ג, 12 בדצמבר 1947. 13. יומן דב"ג, 19 בדצמבר 1947, מורשת בן-גוריון, עותק של החוזה הנ"ל בין ממשלת סוריה למפעלי זוברוז'בקה בברנו, 23 בנובמבר 1947. 14. יומן דב"ג, 24 בדצמבר 1947. 15. תעודות מדיניות 67. א. אבריאל אל מ. שרתוק (ניו-יורק) מפראג, 22 בדצמבר 1947. ב-19 בדצמבר 1947 הודיעה גולדה מאיר, במברק למשה שרת, על עסקת הנשק הסורית-צ'כית והציעה שחיים ויצמן יפנה בעניין זה אל שר החוץ הצ'כי יאן מסריק. 16. ת"מ 84, שיחת מ. שרתוק – א. סובולב ב-26 בדצמבר 1947; ת"מ 202, מ. שרתוק אל ד. בן-גוריון, 13 בפברואר 1948, ניו-יורק. 17. ת"מ 211, דוד בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 18 בפברואר 1948, תל אביב. 18. פנחס (פיניק) ואזה, המשימה – רכש, מערכות, 1966, עמ' 277; יומן דב"ג, 11 בינואר 1948. 19. ספר תולדות ה"הגנה" ג/2, עמ' 1526; סדרת העדויות הנ"ל של פנחס (פינו) גינזבורג. 20. יומן דב"ג, 12 בינואר 1948. 21. יומן דב"ג, 16 בינואר 1948. 22. הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי, יוסף יזרעאלי ואברהם ברושי. 23. יומן דב"ג, 25 בינואר 1948. 24. יומן דב"ג, 19 בפברואר 1948. 25. יומן דב"ג. 1 במארס 1948. 26. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 27. יומן דב"ג. 11 בינואר 1948.