"זה היה נאום מכונן, צלול, שהציג אלטרנטיבה ברורה לשלטון העוועים הסהרורי שמבצע בעצם הימים האלה השתלטות עוינת, כוחנית, על הממלכתיות הישראלית", כותב
בן כספית בטורו, שמתייחס לנאומו של משה יעלון (בוגי) שמצהיר שיתמודד על הנהגת המדינה אל מול
בנימין נתניהו (ביבי).
אז מה מפריד את בוגי מביבי, לשיטת בן כספית? בעוד שאליבא דתפיסת העולם של ביבי (לפי כספית), הגויים "צרים עלינו לכלותנו", בוגי, לעומת זאת, מתריס ש"עזבו אותנו באמשכ'ם, אין שום איום קיומי", ותוך כדי שאנו "עוזבים את האיום הקיומי באמש'לנו", ממליץ בוגי, עדיף להיצמד לדוד שלנו, הלא הוא הדוד סם, ולא לפשל עימו;
לאחר שכספית מצטט את דבריו של בוגי, שאמנם לא דיברו ישירות על מחדליו של ביבי, אך רמזו עליהם ברחל בתך הקטנה, שואל בן כספית שאלה רטורית: האם בוגי היה מדברר את טרונייתו כלפי ביבי, אלמלא הדחתו לטובת
אביגדור ליברמן? כך רומז כספית לצביעותו ורפיסותו המוסרית, לשיטתו, של בוגי. ולא רק הוא: לשיטת בן כספית גם
גדעון סער,
משה כחלון, ו
גבי אשכנזי, היו יכולים להרים את נס מרד הביקורת על ביבי, אך הם לא עושים זאת, מדוע? כי התחת שלהם דבוק יותר מידי לכסא השלטוני (כך אומר כספית, אם כי לא בדיוק במילים אלו).
מתקווה להחלפת שלטון הביבי (תקווה ששותפים לה עיתונאים רבים, תוך שזיק התקווה ניצת בעיניהם כל אימת שמתגלה פרשת בקבוקים/גלידת פיסטוק/כלבה בשם קאיה/תקציב איפור ועיצוב שיער/ביביטורס), עובר כספית לערגה על השלטון הקודם. כן, ניחשתם נכון. בימים אלו אנו חוגגים עשור לפריצת מלחמת לבנון השנייה, זו שנוהלה על-ידי האזרחים
אהוד אולמרט ו
עמיר פרץ, זו שהחלה עם חטיפת (שבכלל הייתה הרג וחטיפת) אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל, זו שנתפסה בעיני הציבור בישראל ככישלון, תפיסה שהצמיחה כוכב עולה בשמי הימין הדתי בשם
נפתלי בנט (שאגב, כל בקשותיו להסיק מסקנות מכשלי לבנון וצוק איתן, בדמות עידכון הקבינט, נענו בהתייחסות מזלזלת של ביבי).
אז בן כספית חושב שהמלך לא עירום, הוא לבוש, ושמלחמת לבנון השנייה הייתה הצלחה ולא כשלון. הכיצד? לשיטת כספית, ב -2000
אהוד ברק קיפל את צה"ל עם זנב בין הרגליים חזרה לשטח ישראל, מה שהוביל לחטיפת שלושת החיילים. לדברי כספית "נסראללה ראה כי טוב, והמשיך. הוא הבין שבצד השני יש פראיירים, שמכורים לשקט, ו"מכילים" כל השפלה שיושפלו". ואין לי אלא להסכים עם כספית;
כספית טוען, ואני מסכימה איתו, שמאז מלחמת לבנון השנייה, מלחמה שנוהלה בסגנון "בעל הבית השתגע", תוך הרס התשתיות בלבנון, אין יותר חטיפות, ואין יותר ירי על ישובי הצפון. באופן אישי אני סבורה, כי אולמרט יכול היה לעשות זאת, משום שגישתו כלפי הפלשתינים הייתה יונית, מה שאפשר לו את האשראי לכסח את הגורמים הקיצוניים (כספית מאזכר זאת בהמשך טורו).
אני מסכימה עם כספית, ועם גישתו הדואלית, ולפיה יש להחזיק בשתי אמות מידה - אחת לאויבים המרים (חמאס וחיזבאללה), והשנייה, לאויבים המתונים. הוא כותב: "מלחמת לבנון השנייה, היא, לדעתי, המודל שבו צריכה לנהוג ישראל אל מול שכנותיה, בשכונה המופרעת שבה היא תקועה. קווים אדומים ברורים, נבוט גדול ביד אחת, עלה (אמיתי) של זית בשנייה. מי שמפר את הריבונות, חוטף מכה חסרת פרופורציה". ואין לי אלא להסכים, ולהירתע מאותו כלל במשפט הבינ"ל, הדן ב"פרופורציונליות", כלל שאינו רלוונטי בשכונה מצ'וגעת כשלנו.
בהמשך הטור עורך כספית ניתוח מבריק, במסגרתו הוא מסביר מדוע התחמשות החיזבאללה אינה קשורה כלל לתוצאות מלחמת לבנון השנייה, זה היה מתרחש בכל מקרה בגלל אירן, וכן, הוא דן ביתרונות המלחמה אשר חשפה את ערוות צה"ל הבלתי מוכן. זה ניתוח ריאלי, מומלץ לקריאה, שמזכיר לנו כמה דמויות נשכחות כגון עמיר פרץ,
דן חלוץ,
אודי אדם ו
גל הירש, וגם כאלו שהמלחמה הייתה קפיצת המדרגה שלהם (
מירי רגב).
הפרק הבא של טורו מסביר כספית כיצד פישל ביבי, כאשר התעקש לסכל את הסכם הגרעין האירני, עניין שהיה מנוי חתום וגמור זה מכבר, ובעשותו זאת, סיכל את האפשרות להגדיל את הסיוע הביטחוני לעשור הקרוב. מומלץ לקרוא ולהבין איך ביבי, שמציג עצמו כ"ביטחוניסט", גרוע לישראל הרבה יותר מימנים שפסעו שמאלה (כגון
אריאל שרון ואהוד אולמרט). מומלץ לקרוא את הטור ולהבין את הלך המחשבה הראוי, ואת דרך הניתוח.