ארצי הולכת ממני (ב)

ב-5.6.1967, לפני עוד מעט יובל שנים, נשטפה ארצי בחזון של מה שנקרא שחרור שטחי ארץ אבות - הרי יהודה הרי שומרון - ועל הדרך נוספה גם רצועת עזה, שלא הייתה כלל נחלת אבות. אודה, שגם אני נשטפתי בחזון המשכר של חזרה לנחלת אבות ולא הבנתי באותם הימים, שארצי עולה של שרטון משכר ומשקר. לא הבנתי את מה שהבין ב-1956 משה שרת, ראש הממשלה השני, בכותבו - "ארצי הלכה ממני", כתגובה למלחמת סיני, כתגובה למשיחיות מטורפת שאחזה בראש ממשלת ישראל, משיחיות שהכריזה על הקמת "ממלכת ישראל השלישית" במסדר צבאי בשארם-א-שיח'. חלפו שנים והבנתי, שיעדים אסטרטגיים תורגמו למשמעויות מיסטיות עמוקות, שהשתלטו על התנועה הציונית, שהשתכרה מניצחון מוחץ, כשלהבנתה "אלוהים חזר והתגלה בקצה כידוני צה"ל...ראש הממשלה לוי אשכול...לא היה מסוגל לעמוד מול נחשול דתי-לאומני שסחף את ישראל, הוא נכנע להנפקת תעודת זהות חדשה, שהנפיקה מלחמת השטחים למדינת ישראל, שהחלה לסגוד לעץ ולאבן. מדינה שאיבדה את הצדקתה המוסרית והעניינית לטובת הצדקה דתית מיסטית, אלוהית. דגל ישראל הומר בטלית". (יעקב שרת, בנו של משה שרת, בספר "מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה" עמ' 56-57) את מחלצות המשיחיות האלו ניסה כביכול להסיר בנימין נתניהו בנאום בר-אילן ביוני 2009. בנאום זה התקבע רושם מוטעה בעולם, שהנואם מכיר בקיום העם הפלשתיני ותומך בפתרון שתי מדינות לשני העמים. למעשה נתניהו נותר לכוד במה שכתב בספרו "מקום תחת השמש", שיש למנוע הקמתה של מדינה פלשתינית וכי אין עם פלשתיני. גם המחנה הציוני, שמרבה לבקר את מדיניותו של נתניהו אינו עושה את חשבון נפש והביקורת כלפי תנועת העבודה שתרמה להעצמתה של ההתחרדות המשיחית המסוכנת בהוויה הישראלית, שטרפה וטורפת כל בינה מדינית. הנהגת תנועת העבודה, מרכיב בכיר במחנה הציוני, נתנה ידה למפעל ההתנחלויות. ממשלות הליכוד, שבאו בעקבות תנועת העבודה, ידעו ביתר הצלחה להמשיך ולנתב את המחויבויות להתחרדות ההוויה המשיחית ואמרו לא למחויבויות לתבונה המדינית, המכירות בכך שחיים כאן שני עמים, ולכל עם זכות להגדרה עצמית. אנחנו נמצאים היום בפתחה של שנת היובל, בה אנחנו שולטים על עם אחר. בפתחה של שנה בה הולכות ומתעצמות תפישות תיאולוגיות מסוכנות, לפיהן רק לנו היהודים יש זכות על ארץ ישראל מתוקף הבטחה אלוהית. והחמור ביותר שמהלכים מדיניים והתישבותיים מוזנים מתפישות אלו. זאת בשעה שהעולם כולו מכיר בזכותו של העם הנכבש לעצמאות לאומית. גם אם ראש ממשלה בישראל חוזר היום על מה שאמר בשנת 2009 באוניברסיטת בר-אילן כמי שקפאו השד, על הכרתו בפתרון של שתי מדינות לשני העמים, הרי למעשה הוא מונחה על-ידי התפיסה, שממשיכה את הקו שהתעצם מאז מלחמת ששת הימים - קו ההימור על קלף הכוח. אני מצר על כך, שארצי לא העצימה את הדרך היחידה המצדיקה תקווה - דרך ההתפשרות והשלום, דרך בה תראה ארצי את עצמה מתקיימת במזרח התיכון עם הפנים לעבר סביבתה - סביבה ערבית - לא כטריז ולא כמצודה במצור נצחי, שעלולים להביא רק שחיקה והתשה.