אריה יחיאלי נולד בגרמניה בשנת 1922 להוריו דבורה ובן חיים קופלניצקי. היה חבר בתנועות הנוער הציוניות קדימה ו"הבונים" ועלה ארצה בשנת 1936. התחנך במוסד "אהבה" של עליית הנער בקריית ביאליק ועבר הכשרה בקיבוץ תל יוסף. בתום ההכשרה הצטרף לקבוצת מייסדי "רביבים". בשנת 1942 גויס לעבודה בסדום ובמקביל הדריך "בנוער העובד" בירושלים. בשנת 1943 ירד לנגב "למצפה רביבים" והיה למוכתר היישוב. חבריו קראו למצפה "תל צופים" ולאחר מכן, קיבוץ רביבים. בחורף 1947, בעת שיצא להזעיק עם חבריו אמבולנס לפינוי פצוע, נרצח מן המארב והוא רק בן 25. באותו מארב נפלו גם חברי המצפה אורי ויינר, אהרון שטולץ וראובן פולברי.

תפקיד "המוכתר" במדרג השלטוני עבר תהליך של מיסוד ונכלל בחוקים העות'מאניים משנת 1864 ו-1871. כראש הכפר, העיירה, הישוב או קבוצת השבטים, הוטל עליו מחד-גיסא לייצג את הקהילה והיישוב (יחד עם "מועצת הזקנים") בפני השלטון ומאידך-גיסא, ליישם את תביעות ודרישות השלטון והממשל באזור בכל הנוגע לפיקוח על היישוב או על הקהילה (בעיקר בסיוע לתשלום המיסים, בגיוס בני השבט או הקהילה לצבא ודיווח מדויק על הסדר הציבורי). המוכתר החדש נדרש לקבל הסמכה רשמית (בכתב) והיה זכאי תשלום משכורת. באמצעות המוכתר, ביקשו הטורקים לשמור על השקט הצבאי-חברתי בנגב ולהעמיק את נאמנות התושבים "לשער העליון". על אף היותו פקיד בדרג נמוך, הטיל עליו השלטון לשמור על יחסי שכנות טובה עם השבטים האחרים ועם היישובים העבריים החדשים שהוקמו באזור; למנוע מעשי איבה, סכסוכים ואף מלחמה ביניהם ולארח בביתו כל זר שנקלע למקום. לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי גנרל אדמונד אלנבי בשנת 1917, השאיר השלטון הצבאי והמנדט את תפקידי המוכתר כפי שהיה נהוג קודם לכן ואף הוסיף לו מטלות. בשנת 1908 תחת השלטון העות'מאני, מונה ניסים אלקיים למוכתר היהודי הראשון בנגב, בקהילה היהודית בעזה. כסוחר מכובד באזור וכמי שהתמצא היטב בשפת השבטים ותרבותם, עיצב אלקיים את תפקיד המוכתר כמבקש את ההבנה והכבוד ההדדי בין שתי הקהילות. אישיותו סייעה לו לאתר עבור הקק"ל והכשרת היישוב קרקעות לרכישה בנגב הצפוני. דמותו ומעשיו השפיעו רבות על מוכתרי ההתיישבות היהודית החדשה בנגב. בשנת 1920, מינה מושל המחוז הבריטי את משה גורדון למוכתר היהודי הראשון בקהילה היהודית הקטנה בבאר-שבע. גורדון עמד על זכויות היהודים לבנות בית כנסת ולהתפלל בו, להוציא עיתון בעברית, לזכות בהגנה על הנפש והרכוש מצד המושל הבריטי ולהיות מיוצגים באופן שווה לקהילה הערבית והנוצרית בכל האירועים הרשמיים. בשנת 1939, עם עליית קיבוץ נגבה על הקרקע, מונה מיכאל הנגבי (קופיטבסקי) למוכתר הקיבוץ והיה למתווך בין הקיבוץ לבין הפקידות הבריטית בנגב. על המוכתר היהודי הוטל לנהל את פנקס המוכתר; לארח את נכבדי הבדואים וקציני הצבא הבריטיים ולדווח לפקידות בעזה על כל שינוי דמוגרפי שחל בקיבוצו. המוכתר קיבל חותמת מיוחדת, משכורת חודשית וכן אושר לו לשאת נשק באופן גלוי וחוקי. גם לגבי שבטי הבדואים נהגו הבריטים כשם שנהגו קודמיהם בשלטון. השיח', אמור היה למלא את רוב תפקידי המוכתר ואף תוגמל על כך ובדרך זו נמנעו הבריטים מלהתערב במסורת השבטית.

בשנת 1946, החליף אריה יחיאלי את מאיר ירושלמי (קודסי) בתפקיד המוכתר המקומי. הוא התנהג "כנסיך בדואי" וסיגל לעצמו את מנהגי השבטים, שפתם, הגייתם ואף דרך רכיבתם ומלבושיהם. בעת שהסתובב בינות לשבטים, רשם את המילים למנגינות ששמע במאהלים והסתייע בהם להלחנת מנגינות וזמר במסיבות הקיבוץ. הידועים ביניהם: "את אדמה" ו"עלי בארי" שהפכו לנכס צאן ברזל בזמר העברי. בד-בבד הוא השתתף בעלייה לחלוצה, שם "חנך" את המוכתר הצעיר והבלתי מנוסה. יחיאלי סייע לרוב המוכתרים החדשים ביישובי 11 הנקודות ובחן את יכולתם להתמצא במנהגי השבטים. זאת עשה בדרך מקורית: מחופש לבדואי הוא התארח "במדפה" (אהל האירוח הצמוד לגדר הקיבוץ) והתרשם מקרוב בדרך השיחה וניהול המשא-ומתן של המוכתר החדש. בתום האירוח המדומה ישבו השניים ולמדו כיצד לארח את השכן ובאופן סמוי גם לשאוב ממנו ידיעות עבור הש"י. בשעות הרבות שהסתובב רכוב על סוסתו, הוא טווה קשרים אמיצים עם ראש שבט העזאזמה אשר ממנו נרכשו קרקעות רבות עוד בשנות השלושים על-ידי הקק"ל. עם פרוץ מעשי האיבה בנגב, בסתיו 1947, הורעו היחסים עם הבדואים והם הרחיקו את מאהליהם מגדר רביבים. על-אף זאת, התמיד יחיאלי לשמור על קשר עימהם בהנחה שהתקופה הקשה תחלוף. אולם המתח הביטחוני גבר ואריה יחיאלי נרצח מהמארב. את תפקיד המוכתר קיבל ששון בר צבי, שהיה כבר שומר שדות מנוסה.

יחיאלי ובר-צבי הלכו שבי אחר הפתגמים, החרוזים והביטויים ששמעו במאהלים ורשמו אותם בפנקס. ברבות הימים, השתמשו השניים בידע זה בעת התלקחות מריבה עם השכנים או בשעת משבר – והאווירה המתוחה בין הניצים השתנתה לטובה. הם ניצלו את יחסי הידידות הקרובים שנרקמו עם הבדואים והחלו לרכוש מהם נשק בצנעה עבור "ההגנה". הברית עם השכנים התחזקה כאשר לאחר שיטפון, קנו יחיאלי ובר צבי אהל חדש על ציודו עבור שיח' עודה אבו-מועמר משבט העזאזמה שהוקם במקום אוהלו שנסחף עם השיטפון. בעת משפט שנערך כנגד אחת מבנות שבט העזאזמה אשר הואשמה בגניבת ירקות מחלקת הניסוי של חבר המצפה יואל דה-מלאך (חוקר החקלאות המדברית) - הקפידו השניים כנציגי רביבים, לא להראות כרודפי בצע ולתבוע קנס כספי גבוה, אלא כמי שמגנים על כבודם, על רכושם ועל שמו הטוב של חברי המצפה. כלומר, בדיוק כפי שהבדואי היה נוהג לו הוא היה בסיטואציה כזו. השניים זכו במשפט ותוצאותיו ודרך התנהגותם התפרסמו במהרה בין השבטים והעלו את כבודם של שומר השדות והמוכתר מרביבים. בניגוד לחברים אחרים במצפה שתבעו "יד חזקה" כנגד הבדואים, נהגו אריה יחיאלי ובר-צבי כפי המנהג הבדואי המקומי: לא להיזקק לשלטון הבריטי בעת מחלוקת ולהימנע עד כמה שאפשר מתגרה או קטטה.

כבר בראשית דרכו התבלט יחיאלי כאמן היודע לצייר קריקטורות, לכתוב פרודיות, לזמר לחן ערבי בעת עבודתו ולרשום ציורים מרהיבים של הנוף הנגבי. יואל דה מלאך העיד כי יחיאלי התלונן בפניו על כך שאין לו כסף למתנת בר-מצווה לאחיינו. במהרה הוא מצא פתרון: תוך כמה שעות צייר, צבע וכתב ספר ילדים יפהפה כמתנה עבור האחיין. הוא אהב את ילדי רביבים (שנותרו עם משפחותיהם בראשון לציון) וביקש להעביר להם את התרשמותו מהנגב. משום כך, כתב ספר נוסף שנקרא "נסיעה אל הנגב שלנו", שהכיל 10 תמונות מרהיבות בצבעוניותן וכלל 24 עמודים. הציורים והחרוזים הנלווים נסבו אודות: באר שבע הערבית, המסגד והמואזין, האוטו של המצפה המקרטע בחולות, שומר השדות והמוכתר, הטרקטור החורש בשדות הלס, ילד בדואי מנגן בחליל בעת רעיית הצאן, השכן הבדואי על תלבושתו המסורתית כולל החרב והפגיון מול שומר השדות לבוש מדי נוטר ורובה על כתפו. ציורי הספר הרהיבו ביופיים והחרוזים המלווים הוסיפו לו עטרת חן. בשנת 1947, לא נמצא התקציב הדרוש בספרית הקיבוץ המאוחד להוצאתו לאור והוא המתין בארכיון קיבוץ רביבים שנים רבות עד שהוצא לאור על-ידי הקיבוץ במהדורה נאה.

יחיאלי היה בעל אוזן רגישה למילה ולצליל. הנוף המדברי היה לנושא שירתו. בשיר שפרסם בן ארבעה בתים קצת אחר בואו לנגב, הוא תיאר את הנוף המדברי באווירה מכושפת: "גמל גלמוד על ראש גבעה..וסודר בדואי יתנופף;

צעקה פראית שהרוח קראה, וסגריר את הכלי יאופף." יחד עם יואל דה מלאך ושקד על תרגום שיר הלל בדואי לגיבור השבט שהיה בעברית לשיר אהבה ותוגה: "על נישאה בגבעות עליתי, סבי סביב למרחבים צפיתי:

ריק הוא העמק בהירים התלמים, קורא רק עורב, עפים זרזירים,

אך הגמלים נעלמו ואינם, נעלמו כולם. והאוהלים, האוהל, אייהם?

ורק העופות, עדיין שם. אללי יפתי, את היכן?

את בעלת הצמות, משחור עמוקות, אייך?" בשנת 1946 כתב יחיאלי מילים למנגינה בדואית עממית והכתירה בשם "את אדמה". הזמר נקלט מהר ונישא ברחבי הארץ. בהאזנה חדה ניתן לשמוע את הד קול כתישת הקפה במאהל. את השיר "עלי בארי" כתב יחיאלי בעקבות שיר ששמע מרועה בדואי, נער בן עשר ותירגמו לעברית. לאחר מותו של יחיאלי, הלחין דוד זהבי את מילותיו והוא הפך לאחד השירים המוכרים בארץ ישראל העובדת.

יחיאלי ידע להתנסח היטב. לאחר שקברו חברי הקיבוץ באדמת רביבים, את החלל הראשון יהודה הרץ ז"ל, הספידו יחיאלי: "יהודה, ברביבים, יש לנו בית קברות ואין לנו עדיין נקודה". עוד המשיך ואמר: "אין דבר, יש לנו קבר, זוהי הערובה הטובה ביותר לכך שהנקודה תקום". הוא ידע לחזק את הקשר של החלוצים לאדמתם בנגב. בני הנוער, היו יקרים במיוחד לליבו. יחיאלי תכול העיניים והקול הערב, היה למרכזן של מסיבות שנערכו בסניפי הנוער העובד בירושלים וברביבים. הוא טייל עם בני הנוער למצדה וסייע להם בהליכה ובהבנת ההיסטוריה היהודית כאדם בוגר המסייע לנערים ניצולי שואה. מצדה על שרידי ארמונה הותירה בו רושם אדיר והוא דיווח לעלון המשק על הטיול המרגש. במידה רבה הוא ראה את אנשי רביבים כממשיכי גבורת מגני מצדה. תיירים ואזרחים רבים מהצפון סרו לבקר ברביבים ומצלמות על שכמם. יחיאלי לגלג על סוג זה של ביקור ואמר: "ליבי ליבי לך תייר, המשקיף אל השממה האפורה-צהובה ופניך אדישים: וכי מה יודע אתה על לילות-ירח בישימון, עם אור כסף לא ממשי מציף מרחבי אין סוף ואדם חושק לעלות על גבי סוסה ולדהור אל תוך המרחב הכסוף?" יחיאלי טיפח סוסה יפת מראה בשם "סופה" (אותה קיבל ממאיר ירושלמי שהחליפו) ורכב בה יום יום לצרכי עבודתו. מכובדים בדואים שראו את הסוסה התקנאו בו. היה לו צד נוסף באישיותו, לא מוכר אך נתן משמעות ליצירתו ואמונתו - צד של שמחת חיים, התלהבות, השתוללות ואף מעשי קונדס. כך למשל, בעת שחיילות ה-A.T.S חנו למנוחה לילה ברביבים בדרכן למצרים, חיבר יחיאלי לכבודן חרוזים מפולפלים, שר והשתולל לשמחת החבורה כולה. לאחר נפילתו ספד לו חבר הקיבוץ אלכסנדר סנד (כתב עם יונת סנד את "אדמה ללא צל") ששהה באותה עת בבוקרשט: "יחיאלי היה אישיות נותנת. איש מצפון וחברה ותרבות...אריה למד ערבית, והכין אוסף שירי פולקלור בדואיים. הוא ישב שעות בספריות בירושלים וקרא חומרים על המזרח התיכון ועל מוצא הבדווים ותרבותם. אריה ניסה לחקות את הבדואים – רכיבה יציבה על הסוס ( בגאווה רשלנית משהו) בלא להחזיק במושכות; זימר שירים בדואיים ולחנים מסתלסלים; הקפיד לבטא את האותיות ח' וע' כפי שנהגו בשפת הבדואים בנגב." דווקא יחיאלי, שחקר את אורח חייהם ומנהגיהם של השכנים הבדואים, עשה ככל שיכל להתקרב אליהם, לסייע להם ולשלבם באזור – נפל מירי בני שבטים אלו, אתם כה איווה ליצור יחסים של כבוד הדדי, אקלים של דו-קיום ומניעת אלימות של אחד הצדדים.

בר צבי ש', ראיון – 1985, ארכיון ע"ש דוד טוביהו, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תיק מס. 0955.08 זיוון ז', יחסי היישוב היהודי והבדווים בנגב: חזית המגע והשפעתה על עיצוב ספר ההתיישבות בשנת הארבעים והחמישים, עבודת מ.א., אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע, 1990. יחיאלי א', נסיעה אל הנגב שלנו, רביבים 1947 (יצא לאור ברביבים, 1998) מלאך י' דה, מגבעות טוסקנה למרחבי הנגב, זיכרונות 1924-2006, ירושלים 2007. פורת' ח, המוכתרים העבריים בנגב, סיפורם של מוכתרי היישובים העבריים וקשריהם עם השלטון הבריטי והשכנים הבדואים, 1908 – 1948, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2015.