רוב הנשק שהובא לארץ-ישראל בשנת 1947 הגיע מאיטליה, בכמויות זעירות לעומת הצרכים. בנובמבר, לפני החלטת או"ם, החליטו ישראל גלילי, יעקב דורי ויגאל ידין, להגדיל את המשלוחים מאיטליה, והטילו על אליהו סחרוב לקבל אותם בנמל. באותו פרק זמן לכדה המשטרה הבריטית מבריחים שזייפו רישיונות-יבוא בנמל-חיפה. במקרה או שלא במקרה היו שיטות ה"הגנה", דומות לשיטותיהם של מבריחים אלה, והיה עליה לשנות אותן. הוחלט להשתמש לא בשמות בדויים, אלא ברישיונות-יבוא של מפעלי-תעשיה אמתיים. סחרוב ידע שיש ל"סולל-בונה" רישיון לייבא הרבה ציוד כבד מהעודפים של צבא ארצות-הברית, לרבות טרקטורים, דחפורים ומכבשים, וגלילי שכנע את מנהלי החברה ההסתדרותית לתת את הרישיון הזה ל"הגנה". גלילי שלח את סחרוב לאיטליה לתאם את הפעולות עם מרדור ועם עוזרו, צבי סילבר, ולהשגיח על המשלוח. הציוד של "סולל-בונה", שהתנפח בכחצי-מיליון כדורים, בכמה מאות תת-מקלעים, בעשרות מקלעים, בכמאתיים רובים, באקדחים, בתחמושת ובחומרי-נפץ – בסך הכול ארבעים טונות נשק – הובא לנמל גנואה. "כשראיתי את הארגזים הרבים, העומדים זה ליד זה, התגנבו ספקות ללבי," סיפר סחרוב. "חששתי שמשלוח כל-כך גדול יעורר חשד בארץ-ישראל. רגע אחד חשבתי לפצלו לכמה משלוחים קטנים, אך חזקה עלינו מצוות המפקדה הארצית, להביא את הכמות הגדולה ביותר במהירות הגדולה ביותר, וסמכנו על הניסיון, אם לא על הנס." כשיצא המשלוח מן הנמל טס סחרוב לארץ-ישראל, עם כל המסמכים הדרושים לקבלתו, כדי שלא יתעכב בנמל אפילו יום אחד. בנמל נעשו כל הסידורים. אחרי התקלה שאירעה למשלוח חומרי-הנפץ בנמל ג'רסי-סיטי שבארצות-הברית. היה חשש שהפיקוח בנמלים יוחמר, וגלילי וידין זימנו את אנשי-הרכש להתייעצות דחופה ואמרו להם: יש לעשות את הבלתי-אפשרי, ובלבד שיגיע המשלוח לתעודתו. "החלטנו שאם יתגלה סוד המטען נחלץ אותו בחסות-אש," סיפר סחרוב. "הכנו תוכניות חדירה בכוח... הגיעו ידיעות נוספות על האסון בארצות-הברית והחרדה הייתה רבה. אנשי המכס והנמל היו בכוננות ביום שעמדה האוניה להיכנס לנמל. אבל היא לא הגיעה, לא באותו יום ולא בימים הבאים, וזמן-מה לא ידע איש מה קרה לה. חברת 'צים', הסוכנת הארץ-ישראלית של החברה הדנית בעלת האוניה, התעניינה בגורלה, ואחרי ימי-מתח אחדים קיבלה את המידע: בגלל המצב בארץ-ישראל הוחלף סדר העגינה. האוניה תשהה בנמל ביירות, ורק אחר-כך תגיע לחיפה. נקל לשער את הרגשתם של אנשי הרכש. המטען שהנשק הוסתר בו היה הראשון בתור לפריקה, ואולי יפרקו אותו בביירות, או בנמל ערבי אחר"... ביום שישי. 20 בדצמבר 1947, הגיעה האונייה סוף-סוף לחוף ארץ-ישראל. מנהל סניף "צים" בחיפה, מרדכי טראוב, עזר לאנשי-הרכש לשחד את רב-החובל, והאונייה פסחה על נמל-חיפה ונכנסה לנמל תל אביב. עובדי-הנמל היהודים הקפיצו אותה לראש התור, פרקו את המטען, העבירוהו אל המכוניות שהמתינו והובילוהו אל בית-המלאכה "חמת" של "סולל-בונה" בנחלת-יצחק. המפקחים הבריטים לא ראו דבר. "כשיצאה המכונית האחרונה בשלום דיווחתי ליעקב דורי," סיפר סחרוב. "עד היום אני זוכר את הבעת-פניו. הוא הורה לי לנסוע מיד אל ביתו של בן-גוריון. בן-גוריון לא הראה אותות-התרגשות חיצוניים... הנשק נפרק מיד והועבר ליחידות. קודם כול לאלה שליוו את השיירות לירושלים."¹

בסוף שנת 1947 היותה הסמכות העליונה בענייני רכש והעפלה מאירופה נתונה בידי ראש המוסד לעליה ב', שאול אביגור, ושליחי ההעפלה ראו בו נציג של הפיקוד-העליון, אבל בענייני רכש לא הייתה סמכותו מקובלת על הכול. הוא היה אדם זהיר מאוד ואמון על שיטות מחתרתיות, וכמה שליחים – לרבות אבריאל – לא התלהבו מכושר-הביצוע שלו, אף שההנהגה הפוליטית סמכה על שיקוליו.² כשפרצה המלחמה שלח גלילי לאיטליה, כתגבורת לצוות, את ישראל דיקנשטיין, סוחר, שמשרדו בתל אביב היה כיסוי לתעש (שותפו במשרד, צבי סילבר, כבר עשה בשליחות הרכש מזה כשנה), והורה לו להביא מאיטליה כמה מאות טונות טי.אן.טי, במחיר שבע מאות וחמישים אלף לא"י. בעלי חברה לסחר בגרוטאות, שקנו אניות טבועות מלאות פגזים במפרץ אנציו, הסכימו למכור ליהודים את חומר-הנפץ שבפגזים אלה. אבל הפועלים האיטלקים לא העזו להתקרב אל האניות. דיקנשטיין פשט את בגדיו. התיישב בסירה, חתר אל אניה טבועה ומשה ממנה ארגז של פגזים אמריקנים בקוטר 75 מ"מ, מבהיקים כחדשים וארוזים היטב בתיבת-קרטון מרוחה בשעווה. כשנוכחו הפועלים שהוא בריא ושלם הסכימו לפרוק את הפגזים מהאניות "המסוכנות". דיקנשטיין ייסד אחת-עשרה חברות יבוא ויצוא, שרכשו טי.אן.טי למען "חברות דרום-אמריקניות, לעיבוד לזבל כימי." מאות טונות טי.אן.טי נשלחו בדרך זו לארץ-ישראל, בכל חודשי מלחמת העצמאות. גם קורדיט, מרעומים וכלי-נשק, נרכשו באיטליה. בינואר-פברואר 1948 הייתה איטליה המקור הכמעט היחיד של התחמושת וחומרי-הנפץ שרכשה ההגנה. ב-20 בינואר 1948 הגיעו משם לארץ-ישראל חמישים טונות של נשק ותחמושת, בפברואר הגיעו שני משלוחים – שמונים וארבע טונות, ושמונים ושתיים טונות, וב-4 במאי שלוש מאות ועשרים טונות. במשלוחים אלה נכללו תשעים ושש טונות טי.אן.טי, מאתיים עשרים ושלושה מקלעים, אלף חמש מאות שלושים וחמישה רובים וכחמישה מיליון ושלוש מאות אלף כדורים.³ כדי להטעות את הבריטים ניתנו שמות לאניות שהובילו את הנשק מאירופה לארץ-ישראל על שם אניות שטובעו בימי מלחמת העולם. חברת הביטוח הימי "לוידס" עדיין לא עכנה את רשימותיה, ומשמרות-החופים בארץ-ישראל זיהו את אניות-הנשק ככשרות, על-פי שמותיהן.⁴ הנשק מאיטליה לא הספיק, ואביגור הורה לצבי סילבר לנסוע מאיטליה לארצות-הברית ולתגבר את צוות-הרכש. ברומא סירבו אנשי הקונסוליה האמריקנית להעניק אשרת-כניסה לסילבר ויעצו לו לחזור לארץ-ישראל ולטפל בעניין זה בתל אביב. אביגור לא קיבל את העצה והורה לסילבר לנסוע לבלגיה, שהייתה עשירה בעודפי נשק בריטי ואמריקני. פלה פרלמן (רעייתו של הפילוסוף פרופ' חיים פרלמן) ארגנה פגישה בינו ובין מוריס קוניקובסקי, איש המחתרת היהודית בבריסל בימי המלחמה. בעזרת מיכאל קומרובסקי, אחד מפקודיו לשעבר של קוניקובסקי, השיג סילבר כמה ארגזי-תחמושת וארז אותם בבית המלאכה לארנקי-עור של קוניקובסקי. אחרי שיצא המשלוח הראשון מבית-המלאכה, פשטה עליו המשטרה, אך לא מצאה בו דבר. אחר-כך שלח אביגור את סילבר לאנגליה, לתהות על קנקנו של מבריח-זהב בריטי (לא יהודי) שכינויו היה "רקס". סילבר נפגש עם האיש במלון "ריץ" בלונדון, חזר לז'נווה, ודיווח על רשמיו השליליים ממנו, אך אביגור חשש להפסיד עסקה גדולה בימי מצוקה וביקש מסילבר לחזור ללונדון ולהתייעץ בעניין זה עם גסטטנר, יהודי בריטי, ציוני ועשיר מופלג. גסטטנר שוחח עם ידידיו בטלפון ואמר לסילבר: "אמור לשאול, שהתשובה שלילית." אחרי שבועות אחדים פשט המבריח הבריטי את הרגל, ואגפי-הכספים של ההעפלה ושל הרכש נמנו עם הנפגעים מהמפולת.⁵ גם ציוד לשימושים אזרחיים רכשו שליחי-ההגנה באירופה. יקותיאל פדרמן, קבלן ארץ-ישראלי, שהתעשר בימי מלחמת העולם מעבודות שביצע למען הצבא הבריטי, (לימים, מייסד רשת מלונות דן) טייל באירופה, ראה את העודפים הגדולים של כלי-הרכב, אבזרי-הלבוש, החגור וקובעי-הפלדה, וביקש מעוזריו של בן-גוריון, לוי אשכול ופנחס ספיר, להסמיכו לרכוש אותם. כשרכשו אהוד אבריאל ואנשיו נשק בצ'כוסלובקיה "בשביל אתיופיה" רכש בה פדרמן שש מאות טונות ציוד "בשביל חברות טורקיות": מאה וחמישים קומנדקרים, תשעים משוריינים ואלף ושמונה מאות אוהלים. ואחר-כך עשה עסקות בבלגיה, בגרמניה, באיטליה ובצרפת. מקצת מן הציוד שרכש הגיע לארץ-ישראל לפני הכרזת-העצמאות, ורובו אוחסן ליד נמלי-המוצא ונשלח לארץ-ישראל אחרי שיצאו ממנה הבריטים.⁶

כשעזב חיים סלבין את אמריקה השאיר בה את "רשת-סלבין" שהמממן שלה היה "מכון סונבורן". מכונות לייצור-נשק היו המשלוחים העיקריים של הרשת. אחרי מלחמת העולם הייתה ארצות-הברית מלאה בנשק מכל הסוגים, תחמושת, חומרי-נפץ וציוד צבאי, והפיקוד-העליון לא ניצל את כל האפשרויות הבלתי-מוגבלות הללו. ראש משלחת ה"הגנה" בארצות-הברית, שלמה שמיר, לא טיפל ברכש, אלא גייס אנשים וכספים וניהל תעמולה. במקום סלבין נשלח לארצות-הברית חי יששכרוב, ואנשי-הרשת הפעילים היו ביל אלפר ואלי שליט.⁷ אחד מאנשי "מכון סונבורן", הרי ויינזפט, סיפר באספות ציוניות ברחבי ארצות-הברית על חוויותיו של ימאי באונייה "יציאת-אירופה" ("אקסודוס") והמאזינים הנרגשים הציעו לו לא רק כסף, אלא גם את כלי-הנשק הפרטיים שנשארו ברשותם כמזכרת משירותם הצבאי במלחמה-העולמית. תנועת-התורמים העממית נידבה ל"הגנה" אקדחים, תת-מקלעים, מרגמות קלות, בזוקות ואפילו רימונים חיים. יום אחד הופיעה אישה "הרה" במשרדו של אחד מחברי "המכון". והוציאה שמונה אקדחים מתחת שמלתה: ויינזפט נקרא פעם למשרד של החברה-קדישא. ארון-מתים נפתח בנוכחותו ואקדחים נשלפו ממנו; בחבילה שנשאה את הכתובת "ציוד למגרש-משחקים" הגיע מקלעון. יהודים קנו אבק-שריפה ונפצים בחנויות-ספורט ונידבו אותם ל"הגנה". סם סטרלינג, עורך-דין מדנוור, היה יוצא למסעות, מבקר בעשרות בתי-מסחר, קונה רכש כזה במאות קילוגרמים, ובימי ראשון היה ממיין אותו, יחד עם חבריו, אורז ושולח אל המרכז שבניו-יורק.⁸ הרכש העממי, שהגביר את רגשות ההזדהות של יהודי ארצות-הברית עם המלחמה בארץ-ישראל, היה חשוב לתורמים לא פחות מאשר לחיילי ה"הגנה". בימי המלחמה הראשונים היה התעש זקוק לחומרי נפץ והדף, למלא בהם כדורים, פגזי-מרגמות ורימונים. במקסיקו רכש אלי שליט חמש וחצי טונות אבק-שריפה, חסר-עשן, בחמישים אלף דולר. הוא הודיע לסלבין במברק על "פתיתי-התירס" שקנה, ארז את הסחורה בחרסית פריכה, שקנה למען "מפעלים בדרום-אפריקה", והמשלוח הגיע לנמל ג'רסי-סיטי ועמד לצאת לארץ-ישראל באונייה "אקזאקוטר". כששהה שליט במקסיקו קנה אלפר, בתיווכו של סוכן-הפחם אייב בקמר, שלושים טונות טי .אן .טי ממנהל עודפי-המלחמה בפילדלפיה, בשביל "מכרה-פחם". אלפר דיווח על הרכישה לסלבין וקיבל ממנו הוראות: לארוז את הטי .אן .טי בתיבות מלאות נסורת, להניח את התיבות בחביות-פלדה שנפח כל אחת מהן מאתיים עשרים וחמישה ליטרים, למלא את החביות במים ולאטום אותן, לארוז את החביות האטומות בתוך ארגזים גדולים, ולרשום את המשלוח כ"מכונות-תעשיה משומשות". אלפר לא הביא את חומר-הנפץ לבית האריזה שבניו-יורק. מחוסר-זמן ובקלות-דעת ארז את קופסאות הטי .אן .טי לא בתוך חביות-פלדה, אלא בעשרים ושישה ארגזים שלופפו בחישוקי-פלדה. גם המשלוח הזה הגיע לנמל ג'רסי-סיטי, אל אותה אונייה, "אקזאקוטר". ב-3 בינואר 1948 התחוללה סערת-שלג בג'רסי-סיטי. ברציף שבנמל הוטען על האוניה מטען הטי .אן .טי שרכש אלפר, רשום על כתובת בית-החרושת למלט "נשר" בחיפה. כשהעלה המנוף את הארגז השנים-עשר, טלטלה אותו הרוח העזה, אחד מלוחותיו נפתח ותיבה אחת צנחה ממנו על רצפת הרציף. הנגר שהזעיקו הסווארים גילה את הטי.אן.טי, וכל מערכת-הרכש של סלבין התמוטטה. אלי שליט, שהיה אז בנמל, טלפן למרכז ה"הגנה" בניו-יורק: אנשי הביטחון של נמל ג'רסי-סיטי הזעיקו את האף .בי .אי; שליט ואלפר ירדו למחתרת; חי יששכרוב איבד את עשתונותיו; יהודים רבים בניו-יורק התגייסו והעלימו מסמכים במהירות; שלמה שמיר ניסה להקטין את ממדי הנזק ולטשטש עקבות; כל אמצעי-התקשורת האמריקנים פרסמו את הידיעה, וציטטו את הדברים שאמר פלנגן, שוטר מג'רסי-סיטי: "בכמות הטי .אן .טי שכאן אפשר לרסק לרסיסים את כל ג'רסי-סיטי"; המשלוח הוחרם. אלא שבחביות "פתיתי-התירס" שהכילו חרסית ממקסיקו, לא חשדו האמריקנים, ואבק-השריפה הגיע אל התעש בארץ-ישראל. ב-8 בינואר תפסו בלשי האף .בי .אי מאה עשרים ושבע טונות לבני-חבלה בחווה ששם בעליה היה לוי, בסביבות העיר סירקוז שבמדינת ניו-יורק. הסוכנות היהודית הודתה: היא נתנה את האשראי לרכישת לבני-החבלה, שהיו אמורות להמתין ל"שילוחן החוקי". בהצהרה שפרסמה בעניין זה כתוב: "על הסוכנות היהודית מוטלת האחריות למדינה העומדת לקום. עליה להגן על חייהם ורכושם של שבע מאות אלף גברים ונשים בארץ-ישראל."⁹ מצבה של הסוכנות היה עדין מאוד, אם להשתמש בלשון-המעטה. חודש לפני-כן, ב-5 בדצמבר, הכריזה ממשלת ארצות-הברית על אמברגו-נשק למזרח-התיכון. למתנגדי החלוקה בממשל האמריקני, שניסו להביא לשינוי בהחלטת או"ם, הייתה זאת הזדמנות-פז לתקוף את הסוכנות, להטיל ספק במהימנותה, ולסכן את כל מערכת איסוף-הכספים של היהודים. חברי משלחת-הסוכנות בניו-יורק החליטו לשוחח, בגילוי-לב, עם ממשלת ארצות-הברית, ובן-גוריון הסכים בצער: "זה הדבר היחיד שיש לעשות."¹⁰ בארץ-ישראל נפגשה גולדה מאיר עם המזכיר הראשי של ממשלת-המנדט, הנרי גרניי. המזכיר האשים את הסוכנות ברמאות ובשוביניזם ואת ה"הגנה" בתוקפנות מכוונת, וגולדה מאיר שלחה מברק אל שרת: השלטונות מתכננים פעולה נגד ה"הגנה" ונגד הסוכנות.¹¹ חשש זה היה מוגזם, וגרם נזק: יחסי הסוכנות היהודית עם השלטונות הורעו עוד יותר, ואמונתם של מנהיגי הישוב וה"הגנה" במזימה אפלה של הבריטים גברה. הם היו בטוחים שהבריטים ינסו למנוע את הקמת המדינה היהודית, או יסייעו לערבים להביסה בשדה-הקרב. על הגילויים בנמל ג'רסי-סיטי ובחוות-לוי הגיבו הבריטים רק בהגברת הפיקוח על נמלי ארץ-ישראל, ועל המטענים שנשלחו אליהם. לא בכדי חשש גרומיקו לגורל הנשק הצ'כי בנמל. משרד-החוץ הבריטי הורה לנציגיו בכל העולם לעקוב אחרי רכישות-הנשק של יהודים ולדווח עליהן.¹² ____ [בשבוע הבא: אמברגו אמריקני על מכירת נשק למזרח התיכון; פעילות יהודה ארצי בארה"ב; גיוסו של אל שווימר, שייסד את התעשיה האוירית בישראל; פרשת נושאת המטוסים "אטו".]

1. ספר תולדות ההגנה, ג/2, עמ' 1520-1519; א"מ ארכיון המחבר; מסמכי רכש: רכש שהגיע מחו"ל בין 1 באוקטובר 1947 ובין 15 במאי 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם אליהו סחרוב, עם צבי סילבר ועם ישראל גלילי. 2. סדרת הראיונות הנ"ל עם אהוד אבריאל, ישראל דיקנשטיין, אברהם ברושי, צבי סילבר וישראל גלילי. 3. סת"ה ג/2, עמ' 1536; פ. ואזה, המשימה – רכש. שם, עמ' 152-151; מוניה מרדור. שליחות עלומה. שם, עמ' 183; הראיון הנ"ל עם ישראל דיקנשטיין: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 4. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם ברושי ועם צבי סילבר. 5. סדרת הראיונות הנ"ל עם צבי סילבר; יומן דב"ג, 18 בינואר 1948. 6. ראיון עם יקותיאל פדרמן ב-15 בספטמבר 1980; סדרת הראיונות הנ"ל עם אהוד אבריאל. 7. הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין, אליהו סחרוב ושלמה שמיר. 8. ליאונרד סלייטר, הנאמנים, שם, עמ' 101-97. 9. שם, עמ' 15-11, 147-132; סדרת הראיונות הנ"ל עם חיים סלבין. 10. יומן דב"ג, 7 בינואר 1948. 11. ת"מ 103, ג. מאירסון אל מ. שרתוק (ניו-יורק), ירושלים, 13 בינואר 1948. 12. מוושינגטון למשרד החוץ, 2 בפברואר 1948. 371/68635 FO.