בארץ-ישראל כבר התמחו אנשי הרכש בהעברת פריטי-ציוד ממחסני הצבא הבריטי למחסני-ה"הגנה". לקראת הפינוי התרופפה המשמעת בצבא ובמשטרה, ושוטרים וחיילים בריטים רבים מכרו ציוד צבאי גם ליהודים וגם לערבים. רק מעטים מהם עשו זאת בגלל אהדה לאחד הצדדים.
גם אחרי שפרצה המלחמה חשש בן-גוריון שהרכש הבלתי-חוקי יספק לשלטונות-המנדט עילה להתנכל ליהודים, ובמארס 1948 הורה לאנשי-הרכש לא לקנות בארץ-ישראל כדורי-רובה 303 (שהתאימו לקליבר של הרובה הבריטי). הוא סבר שיהודה ארזי ירכוש את הכדורים הללו בקנדה, ושבקרוב יגיעו לארץ-ישראל רובים וכדורים מצ'כיה, מטיפוס גרמני. ליתר תוקף הורה לגזבר מפקדת-ה"הגנה", ברוך רבינוב, לא לממן את רכישת הכדורים הבעייתיים בארץ. ישראל גלילי וראש אגף המבצעים,
יגאל ידין, סברו שההוראה היא בלתי-נסבלת; היחידות דרשו תחמושת לרובים האנגליים שהיו בידיהן, והנשק והתחמושת מצ'כיה ומקנדה היו רק בחזקת סיכוי. ראש המפקדה הארצית הסתכן אפוא בהפרת פקודה. הוא הורה לראש הרכש בארץ-ישראל, פנחס ואזה, להמשיך ולרכוש את הכדורים האסורים, ולברוך רבינוב הורה להמשיך לממן את רכישתם, על-אחריותו. ואזה הודיע במכתב לבן-גוריון: "בינואר ובפברואר נרכשו מאות-אלפים כדורים 303 לרובים אנגליים, אשר לא הגיעו למחסנים, חולקו מיד והצילו מסכנות (ירושלים)... בלי תוספת של תחמושת 303, שאינה מגיעה מחו"ל, נחנק, כי התחמושת אוזלת והולכת: נשק זה, העומד למכירה, ייפול לידי ערבים... הרכישה בארץ מצערת, אולם חיונית והכרחית." הבירור בעניין זה, בין בן-גוריון לגלילי, "נסחב", ונשק ותחמושת נקנו מהבריטים בכמויות גדולות. בן-גוריון עבר על הפרשה לסדר-היום, מפני שחששותיו לא אומתו.
2
בתחילת שנת 1948 העבירו הבריטים מאות רובים מחיפה לנצרת, ואיש-הרכש אברהם ברושי ביקש מבן-גוריון אישור לרכוש אותם, בסיכון מזערי. בן-גוריון סירב. ברושי לא האמין למשמע אוזניו ואמר לבן-גוריון בדמעות בעיניו: "זה הפסד של שש מאות רובים לפחות." בן-גוריון השיב: לעם ישראל יש היסטוריה מלאה סבל, ועל היהודים להיזהר, לא להכשיל את החלטת החלוקה ולא לתת לבריטים עילה להאט את הפינוי או לבטלו. אם ייהרג בפעולה זאת אפילו חייל בריטי אחד, לא יהיו הרובים שיירכשו שווים בנזק המדיני. הפעולה בוטלה.
3
לא מעט נשק קנתה ה"הגנה" מערבים, שקיבלו אותו מבריטים. אחרי פרוץ המלחמה לא נסתם מקור-רכש זה, אבל בגלל המחסור בכסף, קיבלו אנשי-הרכש הוראה, לא לשלם לערבים יותר משלושים ושתיים לא"י (מחיר ייצור סטן בתעש) בעד רובה. בתחילת 1948 הציע שייח' בדווי מאזור נירים לאנשי-ה"הגנה" מאה רובים אנגליים חדשים, במחיר ארבעים לא"י הרובה. יצחק ויימן הציע את העסקה לחבר מפקדת-ה"הגנה", יוסף יזרעאלי. "יקר מדי," אמר לו יזרעאלי. השייח' הציע לויימן את הרובים חינם אין כסף, בתנאי שה"הגנה" תעביר, במכוניות-הסליק שלה, מטען של חשיש מגבול לבנון לאזור עזה. "בטיפשותי סיפרתי על כך ליזרעאלי, שהתלהט, ונאם באוזני על טוהר המידות, והעסקה לא אושרה," סיפר ויימן. "אחרי חודש, כשהיה מחסור חמור ברובים. בעיקר באבטחת השיירות לירושלים, אמר לי יזרעאלי: 'מגיע לי כדור בראש מפני שלא אישרתי אז את העסקה,' והוא צדק. הרי חשיש היה אמצעי מקובל אצל אנשי הש"י בקשרים עם ערביי-הנגב.'"
4
רוב הרכישות היו בִּקְנִיָה, ורוב המוכרים היו אנשי-צבא בריטים. אחד המוכרים הגדולים היה רב-סרן ראלף ניומן מחיל-החימוש, שהיה ממונה על מחסני-חימוש גדולים, ליד הכפר טירה שמדרום לחיפה, ועל השמדת הציוד הצבאי שהוחלט לא לפנותו.
כשחזר איש-הרכש, צבי סילבר, לארץ-ישראל, נשלח לחיפה, מרכז הפינוי הבריטי. ראש הרכש החיפאי, יעקב זיניוק, סיפר לו, אגב שיחה, שרב-סרן ניומן, אנטישמי מנוול, מקלל את היהודים בברים, כטוב ליבו באלכוהול. ידיד של סילבר, יהודי אמריקני, סיפר לו, לעומת זאת, על כסאות שקנה מניומן, וסיפורו לא תאם את חוות-הדעת של זיניוק. "אמור לניומן שמישהו מה"הגנה" מעוניין להיפגש אתו," אמר סילבר לידידו. בפגישתם סיפר ניומן לסילבר שהוא שונא ערבים: פעם טייל עם ידידו במצרים, וערבי תקע סכין בגב הידיד והרגו. הסיפור לא נשמע אמין לסילבר, והוא הבין שאיש-שיחו הערמומי, המתחזה לפניו כשונא-ערבים, התחזה כאנטישמי לפני מפקדיו כדי שלא יפריעו לו לעשות עסקים עם יהודים.
"איך אדע שאתה רציני?" שאל.
"ניפגש מחר, באותו מקום ובאותה שעה, ואביא לך מתנה. מה אתה רוצה?"
המחסור החמור ביותר היה אז בנשק אנטי-טנקי, וסילבר ביקש מטולי-פיאט ופגזים. ניומן חיסל חצי-כוס ויסקי בלגימה אחת ונסע לדרכו, בג'יפ צבאי שחיכה לו. למחרת בשעה 5 בדיוק בא למפגש ואמר: "אני לא סבל. שמישהו ירד וייקח את החבילה." פיאט ושלושה פגזים היו ב"חבילה", וסילבר אמר לניומן: "נתחיל בעסקים."
המחירים נקבעו בהתאם לעלויות הנשק בבריטניה, והם צוינו בספר שעותקיו היו על שולחנות כל המפקדות, בכל המחנות הבריטיים. שלטונות-הצבא המתפנה מכרו לסוחר יהודי מחנה צבאי, שהיה המחסן הראשי של צמיגים ואבזרי-תחבורה לכל המחנות הצבאיים בארץ-ישראל. שכניו של מחנה זה היו בסיס-החימוש שרב-סרן ניומן שירת בו, והכפר הערבי טירה. לפני שנכנסו היהודים ל"מחנה-הצמיגים", פקד ניומן על חייליו לירות כמה פגזים מעל טירה, לשם שכנוע, ואמר לשייח' של הכפר: "לא אכפת לי מי הורג את מי. יהודים או ערבים. אבל אני דורש שיהיה שקט לאנגלים." השייח' הבטיח לו שקט מצד הערבים. ושאל: "אבל מי יבטיח לי את השקט של היהודים שישבו במחנה שמכרתם?"
- "לזה אדאג אני," השיב לו ניומן.
אחרי שנכנסו היהודים למחנה-הצמיגים, היה ניומן שולח את כל חיילי בסיס-החימוש שלו לרחצה בים, פעמיים ביום, ב-11 לפני-הצהריים וב-16 אחרי-הצהריים, ובשעות אלה היה יוצא עם שני סמלים, שותפיו-לעבירה, "לסיור" אצל שכניו היהודים. על המכוניות המשוריינות של "הסיור" העמיס נשק ותחמושת, ובשעות הערב היה נפגש עם סילבר ומקבל ממנו את התמורה במזומן. יום אחד אמר ניומן לסילבר שאין הוא מעז להחזיק ברשותו סכומים גדולים כל-כך ושאין הוא יכול לקחתם עמו למצרים. סילבר קרע שטר של לירה שטרלינג לשני חלקים, נתן חצי לניומן ואמר לו: "מסור את החצי הזה לאחי, ברנארד סילבר, באנגליה, ותקבל ממנו את המגיע לך."
- "אני סומך עליך," השיב לו ניומן.
עד שעזב את ארץ-ישראל מכר רב-סרן ניומן ל"הגנה" כמה משוריינים וג'יפים; מאה ושמונים מכונות-ירייה בראונינג, ומקלעי-ברן רבים, בשלושים אלף לירות שטרלינג. והכסף הזה הופקד בידי צבי סילבר. חצי-שנה אחרי שהסתיימה מלחמת העצמאות אמר אשר (ארתור) בן-נתן, מראשי "המוסד", לסילבר, שכבר חזר לעסקיו הפרטיים: "יש בידך כסף שנועד לניומן. ניקח אותו ממך ונשחרר אותך ממנו."
- "אני מצטער," השיב לו סילבר. "ביקשתי מאחי היושב באנגליה לשלם את הכסף לניומן כשיביא לו את האות המוסכם."
- "יש לנו קשרים עם אלוף-משנה גור, שהיה שותף של ניומן. כיום הוא תת-אלוף בגרמניה, והבטחנו לו את הכסף," אמר בן-נתן.
"אם תביא לי פתק מניומן, אתן לך מה שאתה רוצה," השיב סילבר.
בן-נתן הביא פתק: "אני אוהב דג מעושן." היה כתוב בו, בכתב-ידו של ניומן. זה היה האות המוסכם, אבל סילבר נתן לבן-נתן רק ששת אלפים לירות שטרלינג: ליבו לא היה שלם עם העסקה.
ברנארד סילבר, איש-עסקים מג'וזברי שליד לונדון, היה פעיל בקהילה היהודית ובמפלגת-הלייבור, ולדבריו נשקף לו עתיד מזהיר בפוליטיקה. חצי-שנה אחרי שנתן אחיו את ששת אלפי הלירות לבן-נתן, בשביל גור, התקשר אליו ניומן וביקש את יתרת הכסף. ברנארד סילבר חייג את מספר-הטלפון שנתן לו אחיו; מעבר לקו נאמר לו לבוא לתחנת הרכבת התחתית קינג-קרוס, ובתחנה נתן לו איש-קשר מזוודה סגורה. ניומן בא אל ביתו, הראה לו את חצי-השטרלינג הקרוע וקיבל ממנו את המזוודה.
בששת אלפי השטרלינגים שקיבל מבן-נתן קנה גור לאחותו דוכן לממכר דגים וצ'יפס, ליד בית-ספר לקצינים. בכסף שקיבל מברנארד סילבר קנה רב-סרן ניומן ספינה ושט בה על התמזה, עם רקדנית-קרקס. את שאר הכסף בזבז על אהבה ואלכוהול, וכשאזל כספו טלפן שוב אל ברנארד סילבר וביקש ממנו לקשר אותו עם אחיו, כשיבקר באנגליה. ניומן הציע לצבי סילבר שני טנקים, שרכש מבית-הספר לקצינים, אבל צבי סילבר כבר לא התעניין ברכש והודיע לניומן כי בזה נפסקים הקשרים ביניהם. אחרי זמן-מה הצית ניומן את ספינתו, כדי לזכות בדמי-הביטוח: בלש ששלחה חברת-הביטוח אל הספינה מצא בה את יומנו של בעליה, שכל פרשת עסקיו עם היהודים הייתה כתובה בו שחור על-גבי לבן. הבלש הביא את שללו למחלקה 5 של האינטליג'נס. ניומן נשבר בחקירה, הסגיר את שני הסמלים שסייעו לו ואת תת-אלוף גור, וכולם נאסרו.
כשהגיעו אליו אנשי מחלקת-החקירות, היה ברנארד סילבר מועמד לפרלמנט מטעם הלייבור, באזור-בחירה בטוח. חוקריו, שידעו כי הוא לא הפיק תועלת אישית מהעסקה, הבטיחו לו לא להגיש כתב-אישום נגדו והציעו לו להעיד בדלתיים סגורות. כדי שהביזיון לא ייוודע בציבור. אחד הסמלים שבר את כללי-המשחק ומכר את הסיפור ל"דיילי-אקספרס", בחמש מאות לירות שטרלינג, וביום שנפתח המשפט החשאי התפרסם הסיפור בבריטניה ובעולם. ברנארד סילבר פרש ממסע-הבחירות, מהפעילות הפוליטית וממקום מגוריו. הוא עבר ללידס, והקהילה היהודית של העיר ראתה בו גיבור לאומי, נחמה פורתא על הקריירה הפוליטית האבודה. גור, ניומן, ואחד הסמלים, הורשעו בדין ונכלאו לשנים מספר, הסמל שהיה עד-מדינה, שוחרר וצבי סילבר לא ביקר אצל בני משפחתו באנגליה שבע שנים, מחשש למאסר.
5