ה"הגנה" נזהרה מהתנגשות בענייני-רכש עם חיילים ושוטרים בריטים, וזהירות זאת השתלמה. ההתנגשות היחידה עם הבריטים על-רקע זה אירעה בלילה שבין 28 - 29 בדצמבר 1947. ה"הגנה" טרם פתחה אז את כל מחסניה, ולא שלטה בכל הנשק שהיה בישובים, התעש עדיין לא סיפק די תוצרת, והרכש מחוץ-לארץ עוד לא הגיע. על כן החליט הפיקוד-העליון להוציא נשק ממחנה צבאי, גם אם יהיה צורך להפעיל כוח לשם כך. פנחס ואזה הודיע לגלילי שיש פּיאַטִים במחנה הבריטי שבתל-ליטווינסקי.¹ בן-גוריון חשש שפעולת-רכש באזור תל אביב תספק לבריטים עילה לצמצם את השלטון העצמי היחסי שהעניקו ליהודים באזור זה' אך ואזה הבטיח לו שהפעולה תהיה "שקטה", והוא אישר אותה בלב כבד ורמז: אם יהיה כישלון תיפול כל האחריות על גלילי ועל ואזה. גלילי פקד: לבצע מיד. התוכנית הייתה לחדור לדרום-מערב המחנה ולהוציא ממבנה-אזבסט' סמוך לגד"ר מאה רובים, חמישים סטנים, חמישה פּיאטים, שמונה ברנים, ותחמושת. מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוספ'לה (יוסף) טבנקין, שקיבל את ההוראה לבצע את הפשיטה, הטיל את הביצוע על יחידה מפלוגה ז', ועל סבלים ומאבטחים מכפר-אז"ר. כשראה טבנקין את תוכנית הפעולה, אמר לוואזה: פעולה כזאת – שאין לחזור עליה, עקב גורם ההפתעה שבה – מוטב לתכנן יותר, ומוטב למצוא יעד שהמלקוח ממנו ראוי יותר לסיכון. ואזה השיב: הרובים דרושים מיד לאבטחת הדרך לירושלים, היחידה המדעית זקוקה לפגזי-פיאט, והחדירה לתל-ליטווינסקי היא האפשרות היחידה שבאה בחשבון. טבנקין קיבל את הדין. אנשי-הרכש הכירו את מוצאיו ומבואיו של המחנה; לא פעם קנו בו ציוד צבאי. איש-ה"הגנה", יובל בובלד, שהיה נוטר במחנה תל-ליטווינסקי, סיפק להם ידיעות נוספות. מפקד פלוגה ז' של הפלמ"ח, יוחנן זריז, לבש מדי-נוטר, חדר למחנה דרך הפרצה שליד כפר-אז"ר, וסייר בו יחד עם בובלד. ליד ביתן הנשק ראה זריז אוהל-חיילים. "אל תשים לב אליהם." אמר לו בובלד. "אלה חיילים במעבר, הם מבלים את הלילה בקולנוע, בנאפ"י ובשינה." זריז ראה את סידורי השמירה – סיור ממונע עובר במחנה כל ארבעים דקות – והגיע למסקנה: יש לסיים את הפעולה בפחות מארבעים דקות. זריז, שמונה לסגנו של יוסף טבנקין בפיקוד על הפעולה, דיווח על התוכנית לקצין-המבצעים של ה"הגנה", יגאל ידין: כוחות הפריצה, החיפוי והסבלים, יגיעו ברגל מכפר-אז"ר אל פרצה שבגדר. מכונית-משא תחכה למלקוח ליד הגדר, ושתי מכוניות נוספות יחכו לו בכפר-אז"ר. החוליה הפורצת, בראשות עמי ליבנה, תגיע עם בובלד לחדר-הנשק, ששני שומרים יושבים בו. בובלד ידפוק על הדלת בקצב המוסכם, וכשיפתחו לו השומרים, ישתלטו עליהם ליבנה ופקודיו, יפרצו את החלונות ויוציאו את הנשק והתחמושת אל המשאית, דרך הפרצה. הידיעות המוקדמות לא היו מדויקות. ליד חדר-הנשק, באותו מבנה, היו עוד שני חדרים: משרד-הפלוגה וחדר שאוחסנו בו חלקים של מקלעי-ברן בתוך ארגזים. לא שני בריטים ישבו במבנה הזה אלא חמישה: נָשָק ועוזרו בחדר-הנשק, שני אפסנאים בחדר שחלקי-הברנים אוחסנו בו' ופקיד במשרד הפלוגה. הרובים היו מחוברים לקיר בשרשרות עבות. בלילה ירד גשם. המשאית לא יכלה להתקרב אל הגדר, עקב הבוץ, וחנתה במרחק חמש מאות מטרים ממנה. כוח-הפריצה הגיע אל המבנה, ובובלד נקש על הדלת, אבל איש לא ענה והדלת לא נפתחה. בובלד ניסה לפתוח אותה. היא הייתה נעולה. ליבנה ירה במנעול ופרץ אותו במוט ברזל. בובלד נכנס ראשון לחדר ונורה מיד. ליבנה הרג את הבריטי שירה – עוזר-הנשק הבריטי. לפי דוח הסי .אי. די. ברח הנשק דרך החלון, אך לא דיווח למפקדו על מה שקרה, מפני שנתקף כהלם. שני האפסנאים הבריטים שישבו בחדר הסמוך, נורו ונפצעו, אחד מהם קשה. הסבלים, שנכנסו לחדר-הנשק ולקחו את השלל, בזבזו זמן רב על חיתוך השרשרות שקשרו את הרובים, ולא הצליחו לנתק את הפיאטים מהשרשרות. בדוח של הסי .איי .די כתוב: הפושטים לא בדקו את החדר השלישי שבמבנה. משרד, שהפקיד הפלוגתי ישן בו. הרעש העיר את הפקיד. מבעד לחלון ראה אנשים נושאי סטנים עומדים סביב המבנה, ואחרים מכניסים נשק לשקים. מיד התקשר בטלפון מחדרו, אל מפקדת-המחנה. אות-האזעקה נשמע. חיילים בריטים התקרבו אל המבנה וירו. הפלמ"חניקים ואנשי כפר-אז"ר המשיכו להוציא את הנשק, תחת מטר-היריות, עד שפקד עליהם יוסף טבנקין לסגת. טבנקין חיפה על הנסיגה, יחד עם ליבנה ופקודיו, ויצא אחרון מן המחנה. הבריטים לא רדפו אחרי הפושטים. מנוע-המשאית לא נדלק, בגלל הרטיבות, והלוחמים דחפו את המשאית כמה מאות מטרים עד שהותנעה. המשאית הובאה לחצר מכבי-האש בתל אביב והנשק חולק למלווי-השיירות. יוסף טבנקין כתב בדוח: "חלק גדול מן הנשק לא הוצא (מהמחנה) בגלל האינפורמציה המטעה שקיבלנו על-אודות עובי השרשרות. נלקחו שבעים וחמישה רובים, שבעה סטנים, מחסניות-ברן, ארגזים עם חומרי-ניקוי ואקדחים." פגזי הפיאט והבזוקות לא הוצאו ממחנה תל-ליטווינסקי. יובל בובלד הפצוע לא הוציא הגה מפיו כל זמן הפעולה. רק בבית-החולים שאל אם החבר'ה לקחו את הפיאטים. כשקיבל תשובה חיובית, לחש: "היה כדאי." כשנפרדו ממנו אנשי-הרכש ב"להתראות" ענה להם: "לא. שלום." בקשתו האחרונה הייתה להעלות את הוריו מרומניה. הוא מת מפצעיו, ונקבר בכית-העלמין של גבעת-השלושה, בסתר, כדי שהבריטים לא יידעו כי איש משטרת הישובים העבריים החדיר את הפלמ"חניקים למחנה. בדוח של יוסף טבנקין כתוב: "האינפורמציה הייתה קלושה ויצאנו בנס. השירות הרפואי פעל בסדר גמור, והגיעה העזרה הדרושה לפצועים. המכוניות היו לא טובות והפריעו בהרבה. יש להמשיך בפעולות מסוג זה. באינפורמציה הרבה יותר רחבה ובדוקה, על-ידי הסיירים עצמם." עמי ליבנה, אחד המפקדים הנועזים ביותר (כהגדרת יוסף טבנקין), כתב אחר-כך: "יובל נפל. נופלים תמיד ההולכים ראשונה. האם הכרח היה שיצעד הוא הראשון ואני מסתתר מאחורי גבו וליבו האמיץ והנועז? האם כך נוהג מפקד ראוי לשמו? האם הידע והניסיון, שרכש כנוטר במחנה זה, היו רק תירוץ שדוף להעמידו הישר אל מול פני הסכנה, על-מנת שאני, המפקד, אוכל להתחמק ממנה ואשאיר לעצמי את ההתגנדרות בהצלחת המבצע? אכן, ראיתי בזה כישלון אישי חמור, המעמיד בספק את זכותי וכושרי לפקד על הזולת... הייתי בטוח שמראים עלי באצבע: 'זה ששלח אחר ליפול במקומו ועל דמיו הוא חי, ועור מתיימר לעשות קריירה"... מעולם לא מניתי את עצמי עם אמיצי-הלב, אולם השתדלתי למלא, לפחות, את חובתי כהלכה, והנה נכשלתי. לא מילאתי את חובתי כמפקד, אשר חייב להתייצב בראש אנשיו ואל מול הקשות שבסכנות... ראיתי עצמי פסול מלהיות מפקד... למעשה התפטרתי מתפקידי."³

כמויות ניכרות של ציוד רכשה ה"הגנה" מהבריטים בתשלום מלא, במכרזים למכירות "ציוד לא-מלחמתי". ההגדרה הזאת הייתה גמישה למדי. והיהודים נזקקו במלחמתם לא רק לנשק ולתחמושת. אפילו בסיסי הבריטים עמדו למכירה. ב-14 בדצמבר הודיעה גולדה מאיר לחברי הנהלת-הסוכנות: הבריטים הציעו שהסוכנות תשלח נציג שיבקר במחנות, ויאמר במה היא מעוניינת.⁴ ב-19 בפברואר 1948 נפגש בן-גוריון עם גנראל שירר, שנשלח על-ידי מפקדת הצבא הבריטי לארץ-ישראל "לסדר מכירת רכוש הצבא". בן-גוריון התרשם: (שירר) "מתייחס באהדה לציונות."⁵ רוב הרכישות של ה"הגנה" בוצעו באמצעות סוחרים יהודים או בתיווכם. אחד המתווכים היה יצחק קלדרון, שמשפחתו סחרה בעודפי ציוד צבאי ושאחת מחנויותיה נבזזה בפרוץ המלחמה.⁶ לפי בקשת ואזה קנה קלדרון במחנה תל-ליטווינסקי ארבעת אלפים ושבע מאות מצנחים, בשתים-עשרה לא"י כל מצנח (מצנחים אלה סייעו במשלוח נשק, תחמושת, מזון וציוד אחר לישובים המנותקים). במחנה ראה קלדרון כמויות עצומות של חלקי חילוף למטוסים שעמדו להישלח לחו"ל. בו במקום החליט לקנותם. מאחר שמכירת ציוד צבאי הייתה אסורה רשמית, שיחד את הקצין האחראי בשלושת אלפים לירות במזומן, ומילא משאית וחצי בחלפים: את שאר המכוניות שהביא, מילא במצנחים. אחרי ששילם עוד חמש מאות לירות לקצין הביטחון של המחנה, אף קיבל ליווי, שני משוריינים, והביא את הציוד היקר לתל אביב.⁷ הרכישה הדרמטית ביותר של "ציוד לא-מלחמתי" הייתה של עשרים ואחד מטוסי "אוסטר", שהגדילו את צי-האוויר של ה"הגנה" ביותר מכפליים. עד אז השיג איש-הרכש של שירות-האוויר, יצחק לוי, חלקי-חילוף ופריטים רבים מחיילי חיל-האוויר הבריטי, בקניה ישירה ובלתי-חוקית, וכן מיהודים בעלי מחסני-גרוטאות, שקנו מהבריטים ציוד פסול. כשביקש מסוחרי-הגרוטאות לרכוש למענו מטוסים פסולים שלמים, השיבו לו שהצבא הוציא את כל מטוסיו מן הארץ. אנשי שירות-האוויר ידעו שאין זאת אמת. ראש מטה שירות-האוויר, אלכס זילוני (איש חיל-האוויר הבריטי לשעבר), נכנס לבסיס חיל-האוויר הבריטי בעקיר⁸ ומצא שפה משותפת עם מפקד הבסיס. נודע לו שיש במחנה שני "ספיטפיירים", "מוסקיטו" אחד, וכמה "אנסונים" ו"אוסטרים". מפקדת המזרח-התיכון הורתה להשמיד את מטוסי ה"ספיטפייר", ה"מוסקיטו" וה"אנסון", אך גורל ה"אוסטרים" עדיין לא נגזר להשמדה. והמפקד הבריטי רמז לזילוני שכנראה יתפרסם מכרז על מכירתם. זילוני בדק ומצא שאחדים מהמטוסים כשירים, אחדים ניתנים לתיקון, ומאחרים, אפשר להפיק חלקי-חילוף. חיים הרצוג ורג'י רוזנברג, אנשי הקשר עם הבריטים מהמחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים, השיגו את פרטי המכרז, לפני שפורסמו ברבים, ודיווחו מיד לאנשי הרכש של שירות-האוויר. גם הטייס האישי של הנציב העליון, סיפר על אותו מכרז לידידיו היהודים, אנשי שירות-האוויר, ואמנם, אחרי ימים אחדים התפרסמה המודעה הקטנה בעיתונים, ושירות-האוויר שלח את נציגתו, בלומה כהן, יהודיה שהיא בעלת מגרש-גרוטאות באבו-כביר וקשרים עם קציני חיל-האוויר. בן-גוריון דרש מיצחק לוי "לעשות הכול כדי להצליח במכרז." על הדרך שבין בסיס חיל-האוויר הבריטי ובין הכביש הראשי, שכן הכפר הערבי עקיר, והיה חשש שתושביו יתקפו את השיירה שתוביל את המטוסים. לכן הסכים מפקד-הבסיס להכניס למחנה שיירה של יהודים חמושים. וכדי שהפועלים הערבים לא יחבלו ב"אוסטרים", הורה המפקד שרק פועלים יהודים יטפלו בהם. האפשרות שערבים יזכו במכרז הובאה בחשבון, ותוכננה, למקרה זה, התקפה על השיירה הערבית שתוציא את המטוסים מהבסיס. ההצעות למכרז הוגשו במחלקת מכירת-הנכסים שבירושלים, ובלומה כהן הודיעה כי היא תיסע לירושלים רק אם תספק לה ה"הגנה" משוריין אישי. ה"הגנה" ויתרה על שירותיה, ואלכס זילוני נשלח במקומה, כנציג חברת "אווירון" האזרחית. זה היה ב-2 בינואר 1948, היום האחרון למכרז. זילוני הגיש את מסמכיו לרב-סרן הבריטי. גם חברה לבנונית התעניינה במכרז, אך הצעת חברת "אווירון" הייתה היחידה שהוגשה, והרב-סרן הסכים לגמור את העסקה מיד ושאל את זילוני: "כמה אתה מוכן לשלם?" - "הגרוטאות האלה אינן שוות יותר משבעת אלפים לא"י," השיב זילוני. הרב-סרן דרש עשרת אלפים, ולבסוף התפשרו על חצי מן ההפרש: שמונה אלפים וחמש מאות. זילוני רצה לשלם מיד; הוא חשש שהבריטים יתחרטו. השעה הייתה 12 בצהריים, שעה לפני סגירת כל המשרדים. הרב-סרן הבריטי הסכים לשבת במשרד רק חצי-שעה אחרי הסגירה, ולא הבין מדוע לא ידחה זילוני את גמר-העסקה למחרת. בשעה וחצי השיג ראש מטה שירות-האוויר את הכסף: רץ אל בנייני-הסוכנות, קיבל במזכירות את שבעת אלפי הלא"י שהוכנו למענו, והשיג עוד אלף וחמש מאות לא"י בהלוואה ממשפחת ולירו. את כל הכסף שילם לרב-סרן לפני שעה אחת ושלושים בצהריים, טלפן מיד אל מפקד שירות-האוויר, יהושע אשל, ודיווח לו על העסקה, ובו ביום ירד בשיירה לתל אביב. אשל מינה את יהודה הלביץ לאחראי למבצע העברת המטוסים, ויגאל ידין מינה את מישאל שחם לאבטחת השיירה. למשימה זאת גייס שחם מחלקה מחטיבת "גבעתי". עשרים משאיות הגיעו לבסיס-עקיר ב-21 בינואר. אנשי שירות-האוויר והפועלים היהודים של הבסיס פירקו את המטוסים הקלים והטעינום על המשאיות. עד הלילה הועמסו עשר משאיות ונסעו לתל אביב עם מטענן. המפקד הבריטי של בסיס-עקיר חמד מטום "אוקספורד" קטן, שהיה כלול בעסקה. תמורת הבטחה שיקבל אותו במתנה, אם יסתיים המבצע בכי-טוב, הרשה המפקד לטכנאי שירות-האוויר ללון בבסיס, ובאותו לילה הוסע במכונית של שחם לבילויים בתל אביב, והמלווה השתדל להנעים את זמנו. עם שחר חודשה העבודה, וכשעמדו עשר המשאיות העמוסות לצאת מן הבסיס קיבל המפקד הבריטי הוראה מגבוה בטלפון: "העסקה מבוטלת. פרק את המטוסים." מיד יצאה השיירה לדרך, והמפקד הבריטי השיב: "מצטער, המטוסים כבר יצאו." יריות אחדות נורו על השיירה בדרך, אך המטען היקר הגיע לתל אביב בשלום. ביקב עזוב של גרמני, בשרונה, הוטמנו החלקים והורכבו מחדש. רובם היו שימושיים. ב-23 בינואר כתב בן-גוריון ביומנו: "ב-6 הודיעו מירושלים כי מלונדון התקבלה הוראה לבטל את מכירת עשרים ואחד האווירונים לנו. המסכנים אחרו. אתמול הועברו כל האווירונים אלינו. בווין עומד על המשמר. הרחיקו לכת עד כדי החרמת רכושנו, באשר הוא עלול להגן על הישוב." לפני העסקה הזאת היה לשירות-האוויר "אוסטר" אחד. עתה נצבעו כל עשרים ואחד ה"אוסטרים" מעקיר, בצבעו של הבן-היחיד החוקי, וסומנו בסימון שלו. הדיווחים על ה"אוסטר" היהודי, שנראה בבת-אחת בנגב, בגליל ובגוש-עציון, גרמו לבריטים כאבי-ראש לא מעטים. אנשי משרד-החוץ בלונדון נזעקו כשנודע להם שהצבא מכר מטוסים ליהודים בארץ-ישראל. אנשי חיל-האוויר המלכותי הבטיחו להם שהמטוסים שמכרו לא יצלחו לשימוש, אך הם חששו משיבוש יחסי בריטניה עם מדינות-ערב, ודרשו להחרים את המטוסים שקנו היהודים, אף שהקניה כבר בוצעה. דרישתם לא התקבלה, אבל ב-24 בינואר ביקשו, שר-החוץ, שר-המושבות ושר-ההגנה, מראש-הממשלה קלמנט אטלי, להוציא הוראה חד-משמעית ומחייבת: "אין למכור ציוד צבאי במזרח-התיכון בלי ששרי החוץ, ההגנה והמושבות, יאשרו אישית את העסקה."⁹

הרכש של החודשים הראשונים במלחמת-העצמאות מעיד על מחדלי ההכנות למלחמה. לישוב היהודי חסרו כמויות גדולות של נשק, תחמושת וציוד. הרכש גם מעיד על היוזמה וכושר האלתור של חברי ה"הגנה". המנהיגות הציונית והפיקוד-העליון הרחיבו מהר מאוד את מערכת-הרכש, והעניקו לאנשיה חופש תמרון וכסף רב. מערכת-הרכש פעלה בבהילות, ולא הקפידה על נהלים ועל זהירות. שליחיה קנו מכל הבא ליד בכל העולם, התיאום שלהם עם הפיקוד העליון וביניהם לבין עצמם היה מוגבל. ואף-על-פי-כן הייתה הצלחתם אדירה. המגבלה העיקרית שלהם הייתה הכסף. רוב הפריטים שנדרשו למלחמה של ה"הגנה" נרכשו במהירות, ואף שהיא הגיעה אל המלחמה עם מחסור חמור בנשק ובציוד צבאי, לא מחסור זה היה סיבת הכישלונות הגדולים בשדה הקרב. את ההצלחה הזאת יש לרשום לזכותם של עשרות רוכשים ושליחים, שלרובם לא היה ניסיון במסחר בכלל ובמסחר בנשק בפרט. אמצעיהם היו האמונה, הפיקחות, הערמומיות וההעזה, שהגיעה לא פעם אל גבול הטיפשות. לא מחשבה מראש ואסטרטגיה נכונה עמדו לישוב בתחום הרכש, אלא מסירותם של אנשי ביצוע מעולים, בעלי תושייה ואלתור. ____ [בשבוע הבא: השלמה של מנהיגות היישוב היהודי שירושלים לא תהיה חלק מן המדינה היהודית אלא "נאמנות" של האו"ם; ארגון ההגנה הפקיר את ירושלים מבחינה צבאית גם לפני פרוץ המלחמה וגם בתחילתה; מפקדי ארגון ההגנה בירושלים דורשים להחליף את מפקד העיר ישראל עמיר; עדות על קטסטרופה בירושלים מצד מפקד כוח תגבורת מגוש-דן שהגיע לירושלים.]

1. תל השומר. 2. בשק"ם. 3. דוח הסי.איי.די. מ-29 בדצמבר 1947; יוסף טבנקין. "הרכישה בתל-ליטווינסקי" (דוח), ספר הפלמ"ח ב'. שם, עמ' 55-54; פנחס ואזה, המשימה – רכש, שם, עמ' 122-106; דוד ליבנה, הפקודה – זיכרונות איש פלמ"ח, שם, עמ' 81-70: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי ועם יוסף טבנקין; הראיון הנ"ל עם יצחק ויימן: ראיון עם יוחנן זריז ב-12 במאי 1978; ראיון עם חגי צ'רקסקי ב-10 באפריל 1978: ראיון עם גרשון אתר ב-10 באפריל 1978; ראיון עם עמוס פייגין ב-10 באפריל 1978; ראיון עם שלמה אמבר ב-1 באפריל 1978; סדרת ראיונות עם דני אגמון ב-1981. 4. אצ"מ. תיק 45/1, מס' 16, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות מ-14 בדצמבר 1947. 5. יומן דב"ג, 19 בפברואר 1948. 6. ביום הרס המרכז המסחרי, 2 בדצמבר 1947. 7. ראיון עם יצחק קלדרון ב-19 ביוני 1981. 8. עקרון. 9. FO 371/68531 יומן דב"ג, 1 בפברואר 1948; מב"ג. מכתב מאת פריץ אייזנשטט אל דוד בן-גוריון מ-5 בינואר 1948, הנדון: מכירת 21 אווירונים בידי חיל התעופה המלכותי: מב"ג, רישום שיחות טלפון של ג'י רוזנברג מ-5 בינואר 1948; רפי ברונר, התעופה העברית מראשיתה עד פלישת צבאות ערב, עבודת מחקר, בארכיון ה"הגנה"; אל"ם בנימין כגן, הם המריאו בעלטה, הוצאת דבר, 1960, עמ' 34-28: רב-שיח עם מפקדי שירות האוויר ב-13 בנובמבר 1978; סדרת הראיונות הנ"ל עם מישאל שחם: הראיון עם יצחק ויימן.