ירושלים לא תיכלל במדינת ישראל

יהודי ארץ-ישראל, שראו בירושלים את בירתם ואת סמל שיבת ציון, מדורות, השלימו ברובם עם אי-הכללתה בגבולות המדינה היהודית של תוכנית החלוקה, מפני שסברו שמדינות רבות לא יצביעו בעד הקמת המדינה, אם תיכלל בה ירושלים. הערכה זו השפיעה על מהלכי היהודים בגזרת-ירושלים במהלך כל ימי מלחמת העצמאות. באמצע פברואר 1948 העריך יצחק גרינבוים בישיבת הנהלת הסוכנות: "הנצרות... לעולם לא תמסור לידינו את ההשפעה המכרעת על ירושלים, ואין בכוחנו להילחם גם נגד הנוצרים וגם נגד המוסלמים."¹ כשפרצה המלחמה האמינו כנראה מנהיגי הישוב שתוכנית החלוקה תתבצע ככתבה וכלשונה – מכוח החלטת או"ם ובסיוע או"ם – לפחות לגבי ירושלים. ועל-כל-פנים בהתאם לאמונה כזאת דיברו ופעלו. לפי הערכה זאת לא היה טעם בהשקעת מאמץ צבאי עיקרי בגזרת ירושלים. משימתם הצבאית של מגני עיר-הנצח הייתה להגן על הנפש ועל הרכוש ולא להפסיד עמדות, ומטרתם המדינית של ראשי הישוב הייתה להשיג ליהודי העיר – העתידים לחיות בחסות משטר הנאמנות הבינלאומית, תחת מרות או"ם – תנאים שלא יהיו נחותים מתנאי-חייהם בתקופת המנדט. מנהיגי הישוב סברו שהבריטים ישמרו על החוק והסדר בירושלים, עד שיפוג תוקף המנדט (שהרי בירושלים מרכז שלטונם ובה יש להם כוחות-צבא ומשטרה גדולים מאוד), ושערביי ירושלים יהיו מאופקים יחסית (עקב הרוב היהודי שבעיר ובגלל נוכחות הכוחות הבריטיים). המומחים היהודים לענייני ערבים הביאו בחשבון השפעה מְמַתֶנֶת של המלך עבדאללה על ערביי העיר. כל ההנחות הללו התבדו. מוסדות או"ם לא נקטו אמצעים של ממש להקמת "מדינת ירושלים". הבריטים לא שמרו על החוק והסדר בירושלים יותר מאשר במקומות אחרים. המלחמה בירושלים לא רק קבעה את גורל יהודי העיר, אלא גם השפיעה על מהלכי כל מלחמת העצמאות בכל הארץ. לא במהרה הבינו דוד בן-גוריון וחברי הפיקוד-העליון שהנחותיהם היו מוטעות ושמלחמת-הכרעה מתחוללת בירושלים, תחת אפם של הבריטים. בימי המלחמה הראשונים לא נשלחו לירושלים די מפקדים, ולא די גייסות ומשאבים. ההתפכחות מאשליות אלה, שהביאה בעקבותיה מעשים, הייתה איטית ותוך-כדי מלחמה, והפתרונות היו טלאי על-גבי טלאי. בסוף דצמבר 1947 אמר מנהיג "הפועל המזרחי", משה שפירא, בישיבת הנהלת הסוכנות: "יש הרגשה בציבור שירושלים הופקרה ושכוחותינו אינם מספיקים להבטחת חיים נורמליים בה... בעיר יש מחסור בדלק. עומדת שאלת אספקת המזון. ייתכן שיהיה צורך לאגור מזון, כי מי יודע אם לא נעמוד פתאום מנותקים מכל חלקי הארץ האחרים. ירושלים במצב של מצור, ויש להביא זאת כחשבון." באותה ישיבה אמרה גולדה מאיר: "ירושלים היא כיום חזית."² ב-28 במאי 1948, יום אחרי נפילת הרובע היהודי בעיר העתיקה, כתב עורך מעריב ד"ר עזריאל קרליבך: "כי אתה אשם, אתה ואני וכולנו. על חטא שחטאנו נשפך כל הדם הזה. על חטא שחטאנו לירושלים, על שהזנחנוה למן היום הראשון. על שדאגנו לכול, עד לאחרון הישובים בני יומם בנגב, ואותה, עתיקת היומין, לדאגת הגויים השארנו. על שדימינו כי על דן ודפנה ורביבים ויחיעם עלינו להגן, ואלו על ירושלים שלנו הזרים יילחמו. או"ם, מועצת הנאמנות, הכנסיות, העמים כולם."³

יותר מכול הטעתה את ראשי הישוב רצינותם-לכאורה של מוסדות או"ם ושל ממשלת-המנדט, בדיבוריהם על תוכנית משטר-הנאמנות הבינלאומי. ועדת-עבודה מטעם מועצת הנאמנות של או"ם לעניין ירושלים, בראשות בנג'מין גריג, התכנסה באינטנסיביות לישיבות בניו-יורק, והסוכנות היהודית שלחה לישיבות אלה את נציגי יהודי ירושלים – הסגן היהודי של ראש עיריית ירושלים, דניאל אוסטר, ועורך-הדין מרדכי עליאש. משה שרת וחברי המשלחת הציונית לאו"ם, האחרים, נפגשו עם חברי ועדת-העבודה, שוחחו עם נציגי המשלחות באו"ם על גורל ירושלים ושלחו לארץ-ישראל מברקים ודיווחים רבים. ב-8 בינואר 1948 שוחח עליאש עם גריג על החוקה של "מדינת ירושלים" העתידה, והביע התנגדות להקמת מועצת עיר-מדינה שהיהודים יהיו בה מיעוט לעומת קואליציה של מוסלמים ונוצרים. אין ספק, אמר עליאש לגריג, שהנוצרים יצביעו, בכל מקרה, עם המוסלמים נגד היהודים.⁴ באמצע פברואר חזר מניו-יורק לארץ-ישראל חבר משלחת הסוכנות לאו"ם, זלמן ליפשיץ, ודיווח שמועצת הנאמנות לעניין ירושלים עדיין לא הסכימה שנציגי הסוכנות ישתתפו בדיוני ועדת העבודה של או"ם לעניין ירושלים, "אולם ייתכן שיהיה אפשר להשיג הסכמה שהסוכנות תשמיע את הערותיה, נוסף על תזכירים שהגישה בכתב." שתי נקודות-תורפה מצא ליפשיץ בחוקה המוצעת ל"מדינת-ירושלים": הרכב המועצה המחוקקת וזכות-הבחירה הפאסיבית. הוא סיפר שכמה מחברי הוועדה מציעים להרחיב את גבולות המובלעת הבינלאומית, כדי שייכללו בה בריכות-שלמה, הכפר ארטס בדרום ושדה-התעופה עטרות בצפון, אך רובם טוענים שרק העצרת הכללית של או"ם רשאית להחליט על הרחבה כזאת. "חשבנו להשתמש בהזדמנות זאת ולהציע לכלול באזור הבינלאומי את מעלה-החמישה, את קריית-ענבים ואת גוש-עציון, אבל מאחר שיש סכנה שכל תוכנית החלוקה תתפורר על-ידי-כך... יעצתי למר שרתוק – והוא קיבל את דעתי – לא לעורר את שאלת שינוי התחומים."⁵ משה שרת ומרדכי עליאש הופיעו לפני מועצת הנאמנים של או"ם לעניין ירושלים ב-25 בפברואר, ושרת הופיע לפניה שוב ב-3 במארס. שניהם הזהירו מפני הסכנה שנציגי היהודים יהיו מיעוט במועצה המחוקקת של ירושלים, ובדוח ששלח לארץ-ישראל ב-4 במארס סיפר שרת על המאבק הציבורי בארצות-הברית למען רוב יהודי במועצה המחוקקת.⁶ במארס נמשכה הפעילות הזאת, אף שארצות-הברית כבר חזרה בה מתמיכתה בחלוקה והעדיפה על פניה את תוכנית משטר-הנאמנות של או"ם בכל ארץ-ישראל. על יחסם הרציני של הבריטים⁷ והאמריקנים⁸ לתוכנית משטר הנאמנות בירושלים מעידים התזכירים שכתבו ופעילותם המדינית. כיום, בחוכמה שלאחר-מעשה לא קשה לראות שלא היה לתוכנית הזאת סיכוי, ולו רק מפני שלא היה אפשר – ואיש לא רצה לנסות – לכפותה בכוח על היהודים ועל הערבים, שהתנגדו לה בסתר או בגלוי. לפחות בשבועות הראשונים של המלחמה הסיחה התוכנית הזאת את דעתם של ראשי הישוב וה"הגנה" מן הבעיות האסטרטגיות הדחופות של ירושלים.

ישראל עמיר, מפקד מחוז-ירושלים בפרוץ המלחמה, היה אדם רגיש לבעיות פוליטיות ונאמן להנהגה. ייתכן שהיה מתאים לתפקידו אילו עברה ירושלים לשלטון או"ם. אבל לא זה מה שקרה. כבר ב-2 בדצמבר 1947, אחרי הרס המרכז המסחרי, שקל הפיקוד-העליון את החלפתו. במברק פסימי ששלח ראש הש"י של ירושלים, יצחק לוי, בשחר 4 בדצמבר, למפקדו, דוד שאלתיאל, ששהה בתל אביב, נכתב: "החלפת המפקד הכרחית."⁹ אחרי שנהרג יהושע גלוברמן, שעמד לרשת את תפקידו של עמיר, או להיות מפקד-על של "חזית ירושלים" (לרבות הדרך אליה), ירדה השאלה מעל הפרק לזמן-מה, אולי בשל ההלם ממות המפקד הבכיר. במסמך שהוציא אגף המבצעים במטה הכללי, ובו סיכום עשרים הימים הראשונים של המלחמה, כתוב שיש לחזק את המטה ואת הפיקוד בירושלים ולהביא בהם שינויים.¹⁰ בסוף דצמבר 1947 נמצא פתרון של טלאי לבעיה; עמיר נשאר בתפקידו, ומישאל שחם צורף אליו כסגן וכאחראי למבצעים הצבאיים, עם אופציה להחליף אותו אחרי זמן-מה. הפעולה הראשונה של שחם – פיצוץ מלון "סמיראמיס" בקטמון – חוללה שערורייה. והזיווג בין שחם לעמיר לא עלה יפה . עמיר היה פחות מדי "מבצעי" ושחם היה "מבצעי-יתר" עד כדי סיכון מדיני. שחם חזר לתל אביב.¹¹ באיגרת לשליחי הארגון בחו"ל (התאריך 7 בינואר) בחתימת "בוגר ה"הגנה"", נכתב: "בקרב התושבים היהודים של ירושלים, ובעיקר בקרב תושבי השכונות, שורר דיכאון מה. ירושלים היא עיר התלויה באספקה מן החוץ. פרנסת תושביה זקוקה לתנועה חופשית בכל שטחי העיר. יריות יום יום ולילה לילה על השכונות החיצוניות, המצור על העיר העתיקה, הסכנות בכביש תל אביב – ירושלים, המוות האורב לבני משפחות ההרוגים המובלים לקבורה בהר-הזיתים. כל זה משפיע ומדכא."¹² ב-13 בינואר אמר אליהו אלישר, איש ירושלים ונציג העדה הספרדית, בישיבת ועד-הביטחון: "בנוגע לירושלים אין הטון של אופטימיות במקומו. אמרתי שהיה תוהו ובוהו, ואיני יודע אם הדברים כבר תוקנו".¹³ ב-18 בינואר בא לירושלים ברוך רבינוב, ראש מחלקת-הכספים במפקדה הארצית של ה"הגנה", לקבוע את תקציב ה"הגנה" בירושלים ולבדוק את הלך-הרוחות בעיר. הוא נפגש עם עמיר ועם מפקדים אחרים והגיע למסקנה: יש להחליף את מפקד-המחוז.¹⁴

מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון שלח אל ישראל גלילי קטעים ממכתב שקיבל ממפקד הגדוד השישי, צבי זמיר: "למרות ביקוריהם של שליחי הפיקוד-העליון, אין ניכרים שינויים במערכת פיקוד-המחוז. מן הראוי שתזכירו זאת למקומות המוסמכים, כי היחסים האישיים שבין המפקדים גובלים עם קטסטרופה."¹⁵ ב-22 בינואר סיפר גלילי לבן-גוריון שגם שניים מחברי מטה ה"הגנה" בירושלים – אמנון זעיר (רודי) ויצחק לוי (לוויצה) – דורשים להחליף את עמיר: שניהם מכבדים אותו אך טוענים שהוא עושה הכול לבדו ואין עבודת-מטה. גלילי הזכיר את שמו של משה דיין כמועמד לפיקוד על העיר.¹⁶ שלישו של גלילי, ארנן עזריהו (סיני), סיפר: "באותו הזמן כבר העיקה הידיעה שבן-גוריון רגיש לזהותם המפלגתית של המפקדים... בן-גוריון בחר ממועמדים שונים, את דוד שאלתיאל. גלילי לא רצה להופיע כפוסל את המועמד של בי. ג'י. הוא ושאלתיאל היו ידידים וגלילי זכר לו תמיד את התנהגותו המופתית במחנה הריכוז של הנאצים. יגאל אלון הציע אז שהפלמ"ח יקבל את האחריות על ירושלים, אך גלילי מנע אותו מלהמשיך בכיוון זה, כדי לא לגרום מתיחות עם בי. ג'י. על ההסכמה למינוי דוד שאלתיאל הקלה ההנחה שהוא מקבל עיר, ולכך יתאים, לאחר ניסיונו בחיפה. רוב המועמדים הנגדיים היו אנשי-שדה."¹⁷ בן-גוריון כתב ביומנו: "התייעצתי עם יחזקאל (סהר) וראובן (שילוח) בדבר המפקד בירושלים. שניהם מייעצים לקבל את דוד (שאלתיאל), יש לו ניסיון צבאי ממלחמת עבד-אל-קאדר באלג'יר, ובעל משמעת. גם הצליח לדבריהם (כמפקד) בחיפה."¹⁸ יוסף אבידר סיפר שבסוף ינואר 1948 אמר לו בן-גוריון: "יוסף, עלה ותיקח ירושלים." "בסדר גמור," השיב אבידר הנדהם. "אבל למי אמסור את האגף (חימוש ומשק)?" בן-גוריון ביקש שהות של ימים אחדים, "לחשוב", ולא חזר לנושא זה. אחר-כך חשב אבידר שהייתה זאת אחת השגיאות החמורות שעשה בחייו. "יכולתי לומר לסגני, אפרים בן-ארצי: קח את האגף. הייתי עולה לירושלים, ואני מאמין שהייתי מצליח יותר משאלתיאל."¹⁹ אפרים בן-ארצי סיפר שגם לו הוצע אותו תפקיד, באותם ימים.²⁰ המועמד של ישראל גלילי היה אליהו בן-חור, שפיקד על ירושלים בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים. אמנון זעיר, סגנו של עמיר, דרש, לדבריו, למנות את בן-חור, "אבל הוא היה מאנשיו של יצחק שדה, לכן לא שלחו אותו."²¹ יצחק שדה, שהיה אז אחד מיועציו הצבאיים של בן-גוריון, הציע ב-7 בינואר לשלוח לירושלים שלוש מאות וחמישים לוחמים, מיד, "כי האנשים עייפים. בסביבות ירושלים מגויסים מאתיים איש. תוספת חדשה תאפשר לחי"ש הירושלמי להתאמן. עכשיו מגויסים בירושלים כשבע מאות איש."²² ראוי להזכיר שמספר תושבי ירושלים היהודים היה אז מאה אלף, שהמלחמה כבר הייתה נטושה חמישה שבועות ושמחוז ירושלים היה מוקד של המתקפה הערבית. בן-גוריון ביקר בירושלים ב-20 בינואר. ישראל עמיר דיווח לו שבכל העיר מגויסים שמונה מאות איש בסך הכול. למחרת החליטו בן-גוריון וישראל גלילי לשלוח לעזרת ירושלים תגבורת, מאתיים וחמישים לוחמים מחטיבת "גבעתי.

מאיר דוידזון, חבר קיבוץ אילון שבגליל המערבי, מוותיקי הפלמ"ח וממשוחררי הצבא הבריטי, פיקד אז על גדוד החי"ש של חולון ובת-ים. הוא סיפר: "ב-24 בינואר קיבלתי הודעה דחופה להתייצב במטה. נאמר לי לעלות בראש מאתיים וחמישים לוחמים, מקובצים מכל גדודי החטיבה, לסייע לירושלים. הביצוע מיידי. קיבלנו כובעים' שינֶלים וחגור. נשק היינו אמורים לקבל בירושלים. נפגשתי עם ישורון שיף, איש המטה הירושלמי, שאמר לי לפזר את אנשי בין העמדות והגזרות. התקוממתי. הצעתי להשאיר את הגדוד במרוכז, כדי שיפעל במשימות התקפיות נגד האויב. לא קיבלו את דעתי. אמרתי שאני מוכן לפזר את הגדוד לשבוע או לשבועיים, כדי שאנשיו יוציאו את הירושלמים מהעמדות ויעבירו אותם קורסים והשתלמויות. גם את התנאי הזה לא קיבלו. ירושלים הייתה כאילו בימי-הביניים. בתל אביב הגענו לגיוס מלא של שלושים וחמישה מגויסים מלאים בגדוד. בירושלים היו רק המג"ד והסמג"ד מגויסים בקושי. האחרים פעלו במתכונת של ה"הגנה" לפני פרוץ הקרבות. מפקדי הגדוד השישי של הפלמ"ח, צביקה זמיר ועמוס חורב, אמרו לי: 'מאירקה, ברח מפה כל עוד נפשך בך.' אחרי שפיזרו את אנשיי בעמדות לא היה לי תפקיד מבצעי. דאגתי למחסורם של אנשיי והייתי נספח למטה המחוז. נתתי עצות, אך הן לא התקבלו. הרגשתי אימפוטנציה מוחלטת. המפקדים הצבאיים היו ברמה נמוכה. וה"הגנה" האזרחית של ירושלים הייתה קטסטרופה."²³ ישורון שיף סיפר: "פגישתי הראשונה עם אנשי-התגבורת, מיד ברדתם מן המכוניות בבית-הכרם, עשתה עלי ועל חברי, אנשי הפיקוד הירושלמי, רושם בל-יימחה. השתאינו במיוחד למראה ציודם האחיד וארגונם בכיתות, מחלקות ופלוגות בפיקוד מלא, דברים נדירים בירושלים באותה תקופה ."²⁴ הבריטים התלוננו על ריבוי הרשויות בירושלים היהודית. מנהל המחלקה המדינית במזכירות הראשית של ממשלת-המנדט, ו. פוקס-סטרנגווייס, אמר: "יש כפילות בעבודתנו. אין צורך שגם הסוכנות, גם הוועד הלאומי, גם ועד-הקהילה, גם ד"ר מגנס,²⁵ גם ד"ר סנאטור²⁶ וגם מועצת פועלי ירושלים יטפלו בעניין אחד, כגון הבטחת הדרך ל'הדסה' ולאוניברסיטה. די לדון עם גוף אחד, שבא-כוחו יהיה אדם שאפשר לדבר אתו."²⁷ כשהגיעו לירושלים השמועות על הדחתו הצפויה של עמיר התערערה סמכותו והדמורליזציה בשורות גברה. חברי המפקדה האזרחית של ה"הגנה" תמכו בעמיר. משה ברעם, חבר המפקדה הזאת ומזכיר מועצת פועלי ירושלים, שהכיר את כל המי-ומי, נשלח לתל אביב לטפל בעניין זה בשיטת השתדלנות, וגם לשכנע בהזדמנות זאת את בן-גוריון, גלילי, ידין ואבידר, לשלוח לירושלים יותר אנשים, ציוד צבאי ואספקה. ברעם נפגש עם ראש המפקדה הארצית ישראל גלילי, ידידו מתנועת "הנוער-העובד", שהיה קרוב אליו יותר ממנהיג מפלגתו, דוד בן-גוריון. גלילי אמר לו שהכוונה אינה להדיח את עמיר אלא לתת לו תפקידים בכירים מתאימים לו יותר, ולשלוח לירושלים מפקד קרבי. ברעם שוכנע, וכשנפגש עם בן-גוריון לא הזכיר את הנושא הזה.²⁸ ב-3 בפברואר הודיע גלילי לחברי ועד-הביטחון: "החלטנו להעתיק את המפקד מירושלים. אין מעריכים את עבודתו לשלילה ואת פיקודו כנכשל; בחינה רצינית ואוביקטיבית של הגנת ירושלים, בתנאים הספציפיים של ירושלים, אינה נותנת יסוד לחשוב שאילו היה מפקד אחר היה מיטיב לעשות... אין הדבר עומד בקשר לא עם המאורע של השלושים-וחמישה ולא עם המאורע במרכז המסחרי. הכריעה ההכרה שהשכבה העליונה של המפקדים בארגון בירושלים היו רואים בעין טובה את החלפתו ואת חידוש הפיקוד בירושלים. במקומו יתמנה דוד שאלתיאל. החילופים ייצאו לפועל בראשית השבוע הבא."²⁹ לעמיר נאמר שתפקידו בירושלים הסתיים, והוצע לו לעמוד בראש חברי-ה"הגנה" באירופה במקום נחום שדמי. הוא יצא לאירופה וחזר אחרי חודשיים. במאי מונה למפקד חיל-האוויר.³⁰ שאלתיאל העיד שלא בלב שלם קיבל את הפיקוד על ירושלים: "באתי תחת לחץ. ידעתי שאינני האיש המתאים ל'נוף' של ירושלים. הלכתי מפני שאמרו שאני מוכרח ללכת. והובטח לי שברגע שלא יהיה קרב. אחזור."³¹ הוא קיבל את הפיקוד על המחוז באמצע פברואר. בשבוע הבא: ביוגרפיה מקוצרת של מפקד ירושלים החדש, דוד שאלתיאל; המשימות שבן-גוריון הטיל על דוד שאלתיאל בירושלים; שאלתיאל מתכנן להשמיד כרים ערביים; חוות דעת שונות של מפקדים בירושלים על דוד שאלתיאל; חוסר משמעת מבצעית של הפלמ"ח.

1. אצ"מ, תיק 45/2, מס' 28, פרוטוקול מישיבת הנהלת-הסוכנות מ-11 בפברואר 1948. 2. אצ"מ, תיק 45/1, מס' 18, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות מ-27 בדצמבר 1948. 3. עזריאל קרליבך, מעריב, 28 במאי 1948. 4. אצ"מ, תיק 45/1, מס' 18. פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות מ-14 בדצמבר 1947; 5. ת"מ 204, תזכיר מאת ז. ליפשיץ, מתאריך קרוב ל-15 בפברואר 1948. ליפשיץ יצא מניו-יורק לארץ-ישראל ב-11 בפברואר 1948. 6. ת"מ 252, מ. שרתוק אל ז. שרף, ניו-יורק, 4 במארס 1948 וכן הערה מס' 1. 7. FO 371/68531 מכתב אישי וסודי-ביותר של הנציב העליון מ15- בינואר 1948. 8. FRUS 1948, Vol. 5, pp. 584-585 מכתב מאת בנג'מין גריג אל נציג ארצות-הברית באו"ם וורן אוסטין. 9. סדרת עדויות של יצחק לוי מ-1982. 10. א"צ, אגם/מטכ"ל. 19 כדצמבר 1947: סיכום מצב ארגון כוחות האויב לאור המאורעות האחרונים. 11. ארכיון צה"ל, 2-1 בינואר 1948: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל עמיר ועם מישאל שחם. 12. מב"ג, "טיול על פני הארץ", "לשליח במרחקים". "מדובר ה"הגנה"", 7 בינואר 1948. 13. אצ"מ 25/9345 S, ישיבת ועד-הביטחון ב13- בינואר 1948. 14 . סת"ה, ג/2 עמ' 1395. 15 . א"צ, אל הילל מאת סאשה, 19 בינואר 1948. 16 . יומן דב"ג, 22 בינואר 1948. 17 . את"ה, עדות של ארנן עזריהו (סיני). מס' 4060. 18 . יומן דב"ג, 25 בינואר 1948. 19 . יוסף אבידר בסדרת הראיונות הנ"ל עם המחבר 20 . הראיון הנ"ל עם אפרים בן-ארצי. 21. אמנון זעיר, וינה-גן-שמואל, הוצאת קבוץ גן-שמואל, 1980,עמ' 100-101, סדרת-הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 22. יומן דב"ג. 20 בינואר 1948: ראיון עם מאיר דוידזון ב-9 ביוני 1978. 23. יומן דב"ג. 20 בינואר 1948: ראיון עם מאיר דוידזון ב-9 ביוני 1978. 24. סת"ה, ג/2, עמ' 1392-1391. 25. ד"ר יהודה לייב מגנס, נשיא האוניברסיטה העברית ויושב-ראש אגורת "איחוד" למען הבנה יהודית ערבית. הוא התנגד לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות וממילא להקמתה של מדינת ישראל. בחורף שנת 1948 הסכימה מחלקת המדינה האמריקנית עם מאגנס וחזרה בה מתוכנית החלוקה. כשבועיים לפני הכרזת המדינה, לאחר ההתקפה על שיירת הדסה, נסע מאגנס לארצות הברית, חרף מצב בריאותו הקשה. וב-26 באפריל הוא כינס את מקורביו לדיון בשאלה איך לחזק את ההתנגדות לחלוקת הארץ. בין הנוכחים היו פרופ' עקיבא ארנסט סימון, חברו לאוניברסיטה העברית, איש 'ברית שלום', ששהה אז באמריקה, וכן לסינג רוזנוולד שנחשב "גדול אויבי הציונות בקרב יהודי אמריקה". מגנס אומנם נכשל במשימתו, והקמה מדינה יהודית על חלק מארץ ישראל, אבל מורשתו האנטי-ביטחונית נקלטה היטב באוניברסיטה העברית והיא העבירה אותה לשאר האוניברסיטאות שקמו בישראל. כך התפתחה אצלנו תרבות ביטחון ירודה שעלולה להגשים את מטרתו של מגנס: ביטול המדינה היהודית. 26. דוד ורנר סנאטור, האדמיניסטרטור של האוניברסיטה העברית ומפעילי אגודת "איחוד" שהקים מגנס. הנאמר לעיל על מגנס והשפעתו נכון גם לגברי סנאטור. 27. ת"מ 149, שיחת ר. רוזנברג (קדרון) - ו. פוקס-סטרנגוויס בירושלים ב-28 בינואר 1948. 28. ראיון עם משה ברעם ב-24 באפריל 1979. 29. אצ"מ 25/9346S ישיבת ועד-הביטחון ב-3 בפברואר 1948. 30. בראיון הנ"ל עם ישראל עמיר. 31. א"צ, דוד שאלתיאל, פרוטוקולים מדיוני ועדת החמישה.