ציירתי את עמוס שוקן בעירום

הטיעונים של עיתון הארץ כפי שהתבטאו הן במאמר המערכת ביום 20.7.16, וכן במאמר/כתבה של ‏רוני בר מיום 17.7.16, וכן במאמר של עמוס שוקן שהמשיך את הפולמוס האינסופי (מיום 21.7.16), ‏היו, איך לומר, אינפנטיליים ולקו באותה רמת אינפנטיליות של תלמיד תיכון מופרע שמפריע, ואז,‏כשהמורה מעירה לו, מסביר שהמורה "דיקטטורית".‏ עדיף להביא דברים בשם אומרם, כדי להבהיר את גודל האינפנטיליות של הטיעון, טיעון שבטעות ‏נחזה ל"אינטלקטואלי" (מתוך מאמר מערכת מיום 20.7.16, "הצנזורית משנקר"):‏ ‏ "המקרה הנוכחי, שבו צונזר ציור של השרה איילת שקד המתאר אותה בעירום, מתפרש ‏ככפיפת ראש וולונטרית של תמיר, ולכן של המוסד שבראשו היא עומדת, מול השלטון, ללא כל ‏בסיס חוקי, ומנימוקים שנשמעים משונים ולא רלוונטיים. הטענה הרשמית הראשונית של בית הספר, המסבירה את הצעד שננקט — לפיה העבודה עלולה לפגוע בשרת המשפטים, שקד — נשמעת כאילו ‏היא לקוחה מהשיעור "כך לא תלמד סטודנט לאמנות כיצד לגשת לקנבס", שהדיבר הראשון המונחל בו לתלמיד הוא "לא תרגיז את השלטון".‎

טוב, ילדים, בעיקר ילדים חושבים ומחוננים שלי, כאלו שלא רק קוראים את עיתון הארץ, הם אפילו ‏הכותבים בו, ולפיכך, מצויים בדרגת חכמה עילאית וקרובים כמעט לאמת הפוסט-מודרניסטית ‏האינטלקטואלית המוחלטת, בואו ואסביר לכם כמה אמיתות יסוד:‏ כל מעשיה של איילת שקד כשרת משפטים, בתוקף תפקידה, הם הייצוג של "השלטון", כפי שאלו באים לידי ‏ביטוי במעשיה של שקד כשרת משפטים. כל אמירה פוליטית שנאמרת ע"י איילת שקד, היא ביטוי וייצוג של ‏‏"השלטון". אבל, גופה של איילת שקד, או של כל אישה אחרת, הוא הגוף הפרטי שלה, הוא לא חלק ‏מה"שלטון". העובדה שפלוני מסוים הוא איש ציבור, אינה סותרת את העובדה שלאותו איש ציבור יש חלק ‏פרטי. כך למשל, אין זה עניינו מה שקד עושה בד' אמות ביתה, כיצד היא מגדלת את ילדיה, ואילו תמונות ‏היא תולה בסלון.‏ הגוף של איילת שקד הוא פרטי. הוא לא חלק מן "השלטון". כל אדם זכאי שלא להיות מוצג בעירום, גם אם ‏העירום הזה מדומיין, משוער, פיקטיבי ומצויר. הצנזור הראוי אשר בוצע ע"י יולי תמיר, לא נועד להגן על ‏‏"השלטון". הוא נועד להגן על האדם הפרטי, על האישה הפרטית, שהיא במקרה גם אורגן בשלטון, אך לפני ‏הכל, היא אדם פרטי, אישה פרטית. הציור הזה לא רק פוגע בשרת המשפטים כאדם פרטי (אשר ממלא ‏תפקיד ציבורי); הציור הזה פוגע בכל אישה אשר שואפת להיות שרה או חברת כנסת, ואולי תחשוש לעשות ‏כן, פן מישהו יבחר לצייר אותה בעירום, לכשתגיע למעמד המיוחל, ואחר כך לצקצק בלשונו ולהפוך את זה ‏לסימפוזיון אינטלקטואלי דמיקולו.‏

הציור הזה הוא הטרדה מינית כלפי שרת המשפטים, איילת שקד. הוא מאותת לנשים, שלא משנה כמה ‏רחוק הן תגענה, ואפילו אם תעמודנה בראש מערכת המשפט, עדיין, הן תיתפשנה כאוביקטים מיניים על-ידי ‏כל זב חוטם אשר מגדיר את הפגיעה הגסה שלו במרחב הפרטי של הזולת כ"אמנות".‏ ה"גאון" שצייר את העבודה הזו, ים עמרני, מסביר בקשקשת אינטלקטואלית ש"אני מייצר הכלאות, מקבץ גלויות וגורם ‏להתנגשות והפרעות בין דימויים", ו"אני מנטרל את הפונקציונאליות שלהם ומשרה אי-נוחות המשדרת ניהיליזם והיעדר עמדה קוהרנטית". ‏ הקשקשת האינטלקטואלית הזו בגרוש, נשמעת כמו הסוואה גסה למעשה בוטה של הטרדה מינית. ממש כמו ‏כל המטרידים המיניים ברחוב, שלוטשים מבטים בנשים, וכשהנשים חשות אי-נוחות או מעירות להן, הם ‏מיתממים: "מה, כבר אסור להסתכל, אסור להעיר?". אז זהו, שלא. הסטודנט הגאון התורן שלנו יכול ‏‏"לגרום להתנגשות ולהפרעות בין דימויים" ככל שהוא רוצה, אבל הוא יכול לעשות זאת תוך שימוש בגופו ‏העירום. יתכבד ויהפוך לאמן מיצג, ויציג את גופו העירום שלו, משוח בצבעי שמן, אקריליק, גיר, פחם, ‏פנדה, עיפרון, צבעי מים וכו'. אין לי כל ספק שהוא יגרום לי ל"התנגשות ולהפרעות בין דימויים", אבל ‏לפחות, לשם שמיים, שיעשה שימוש בגוף שלו, ולא של אחרים שאת רשותם כלל לא טרח לבקש.‏ אבל הגאון הקטן שלנו בחר להשתמש בדמות של אישה שאת הסכמתה לשימוש הזה בדמותה ובגופה ‏‏(המדומיין, המשוער) מעולם לא ביקש, ולבטח לא קיבל. מטרידים מינית מומחים בלחוש כקורבנות, ‏ואוהבים לתרץ תירוצים מתחום חופש הביטוי, החופש המיני, החופש לגעת, החופש לחדור, החופש להעיר. ‏הם תמיד, איכשהו, הופכים לחסידים הכי נלהבים של זכויות הפרט, כאשר מימוש זכויות הפרט שלהם ‏מגיע על חשבון המרחב הפרטי של מישהי אחרת.

הגאון של שנקר עשה מעשה גאוני - הוא בחר להחפיץ את - לא פחות מאשר שרת המשפטים - ובכך, במקום ‏להתמקד בכך שהוא משתמש בדמות של אישה אחרת ללא הסכמתה, ובעירום של אישה אחרת (עירום ‏מדומיין, שהוא משייך לפנים מוכרות) ללא הסכמתה, מעשה בוטה של פגיעה בפרטיות ושל הטרדה מינית, ‏זה בכלל "השלטון" שמתנכל לו. ממש כך. הוא לא הראשון שקירבן מישהי אחרת, חדר למרחב הפרטי שלה, ‏פלש לפרטיות שלה, ואז נאם נאומים חוצבי להבות על כמה שהוא "קורבן". משה קצב עשה זאת לפניו, ‏ואחרי שניצל בבוטות עמדת כוח, לא התבייש להתבכיין ולהציג את עצמו כ"מזרחי נרדף". ‏ המעשה של ים עמרני אינו אלא הטרדה מינית בוטה, ופלישה בוטה למרחב של אישה אחרת; עצם היותה ‏שרת משפטים בישראל, רק מעביר את הדיון מן האופן הגס שבו הוא פולש למרחב של הזולת, להיותו "קדוש ‏מעונה" של לא פחות מאשר צנזורה, וכל חוכמולוגי הארץ הלכו שולל אחרי ההתבכיינות הזאת, והוסיפו ‏לה מוסיקת רקע ושירת מקהלה פאסדו אינטלקטואלית. במשך שבוע אנו לא עסוקים בעניינים ברומו של ‏עולם, אלא באינטלקטואליזם דמיקולו תוצרת עיתון הארץ, אשר בוכה בדמעות תנין בכי תמרורים על ‏‏ה"השתקה" הדיקטטורית שבוצעה כלפיו, תוך שהוא אינו מודע לכך שהוא זה אשר פלש בגסות למרחב ‏האישי של אישה אחרת, ושהוא זה שמשתיק נשים; שכן, אם נשים תדענה שביום שבו הן תגענה לעמדות ‏מפתח, תמונת העירום שלהן תתנוסס ב"עיתון לאנשים חושבים", הן תעדפנה, מלכתחילה, לא להגיע ‏לעמדות מפתח.‏

גם ההתפטרות מנהל מחלקת האמנות, לארי אברמסון, היא מעשה מתקרבן וילדותי שאינו מבחין בין הגנה ‏על כבודן של נשים (וזכותן שלא להיענש על כך שהן מחזיקות במשרה בכירה בהצגתן בפומבי בעירום) לבין ‏‏"השתקה". האם אינו יודע שבכל חברה אנושית מתוקנת יש "צנזורה", והשאלה היא היכן עובר הגבול? להתפטר משום שעבודה של תלמיד "צונזרה" - זה להתמצא מבחינת ההתפתחות המוסרית בשלב מקדים‏ מאוד, שאינו מבין ניואנסים ומורכבויות של הכרעות חברתיות, וחושב שהכל "שחור" או "לבן". זה מתאים ‏לכיתה י'. זה לא מתאים למנהל אמנותי של מוסד אקדמי, ואם הוא התפטר, סימן שלא היה מתאים ‏מלכתחילה.‏ איכשהו, יצא לי להכיר את התומכים הקולניים והקיצוניים בתקינות פוליטית ובכל מיני זכויות אמורפיות, ‏אשר הדיון בהן הוא תיאורטי ומנותק מן המציאות. איכשהו, יצא לי לגלות שהמון טהרנים שמטיפים מוסר ‏ביחס ל"תקינות פוליטית" או ל"חופש ביטוי", יהיו הראשונים להפר את חופש הביטוי או לפגוע בזולתם, ‏כשיזדמן להם. ישנם לא מעט אנשים, אשר ההתהדרות בסט של ערכים, אינה אלא אססורי לאגו, מן דרך ‏לבטא את ה"אני מאמין" הייחודי שלהם על פני אחרים, מבלי שום קשר לאופן שבו הם נוהגים בחיי היום-יום שלהם.‏ ההתפטרות של אברמסון מראה עד כמה הוא פריבילגי, ועד כמה הוא יכול להרשות לעצמו לאבד מקום ‏עבודה בגחמה של רגע; שנספר לכם כמה עובדי קבלן, אלו שמנקים את כיתות הלימוד בשנקר (עניין קשה ‏כשלעצמו, כי צריך לגרד צבע שמן בשפכטל מן הרצפות), לא יכולים להתפטר בגחמה של רגע, משום שהם ‏משלמים חשבונות, שכר דירה משכנתה ומכולת עם הכסף הזה? כשאברמסון מתפטר בגחמה של רגע, משום ‏שהוא מתעקש לראות פגיעה במרחב הפרטי של אישה שהיא במקרה גם שרת המשפטים, "חופש ביטוי", הוא ‏מראה עד כמה הוא פריבילגי ומנותק מן המציאות, בין היתר משום שאף אחד מעובדי הניקיון בשנקר, לא ‏יכולים להתפטר בגחמה של רגע, כי הם צריכים לשרוד.

החדשות הטובות הן, שצנזורה קיימת. תמיד. אין לי ספק שב"שנקר" איש לא יסכים להציג דימויים ‏גזעניים, או דימויים הפוגעים ברגשות דתיים, או דימויים הפוגעים ברגשותיהם של ניצולי שואה, ויד הדמיון ‏נטויה. אין לי ספק שאותו אקט התפטרות ילדותי של אברמסון, שוכח שמקרי צנזור שכאלו יקרו לא מעט ‏פעמים בבית ספרו, שלבטח לא יסכין עם פגיעה קיצונית בזכויות האחר בשם "חופש הביטוי".‏ השאלה היא היכן עובר הגבול, ובשאלה הזו יש לקיים דיון ענייני, מתון, רציונלי וערכי, ובטח לא לטרוק ‏את הדלת כמו ילד שכועס שהכינו לו ביצה מקושקשת במקום עין, ולכן מעיף את הצלחת לרצפה. אם היה ‏מתקיים דיון שכזה, ואם אברמסון היה טורח להקשיב לטיעונים נבונים מעבר לרעש הלבן של הסיסמאות ‏הילדותיות אשר ממסך את אוזניו, הוא היה מבין שהיצירה הבינונית הזו צונזרה לא מפני שמדובר ‏ב"שלטון", אלא מפני שמדובר בכבודו של אדם, כבודה של אישה, שהיא במקרה ממלאת תפקיד שלטוני, ‏אבל יכלה להיות באותה מידה גם המוכרת בקפיטריה של שנקר. ‏ חוסר ההבנה של כל המצקצקים בלשונם, שלכל אדם יש זכות שלא להיות מוצג בפומבי בעירום, מעיד על ‏דפיציט ועל חסר חמור ועל כשל חמור באינטליגנציה רגשית, אבל זה מה שקורה, ככל הנראה, לאנשים ‏‏"חושבים" שיש להם יותר מידי אינטליגנציה אינטלקטואלית, עד שלא נשארים מספיק תאי מוח ‏לאינטליגנציה הרגשית, זו שאמורה לצוות עלינו לא לחדור למרחב הפרטי של זולתנו, גם אם הזולת הזה הוא ‏או היא שר מכהן בישראל. ‏ אם נשוב לכותרת של רשימתי, אז לא, לא ציירתי את עמוס שוקן בעירום, ולו רק משום שיש לי כמה ‏דברים טובים יותר לעשות: אני לא פולשת למרחב האישי של זולתי, רק כדי לבלבל את המוח בבלבולי מוח ‏אינטלקטואלים דמיקולו על כמה שיש לי "חופש ביטוי" ו"עשו לי לקחו לי". די לי מקרנבל הנהי הזה ‏בהארץ.‏