משמעות המילה חֶסֶד, לפי מילון אבן שושן, היא טובה מרובה, צדקה, מעשה אהבה ונדיבות לב, חן ונועם, יחס לפנים משורת הדין.
רבות הן היקרויותיה של המילה במובן חיובי זה במקרא, למשל: ה', ה', אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. (שמות לד:ו), וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. (ירמיהו לא:ב), וְעַתָּה יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת, וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה (שמואל ב, ב:ו).
בתוך כך, אותה מילה בדיוק מביעה גם את ההפך המוחלט. חֶסֶד הוא חרפה, קלון ותועבה: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד (תועבה) הוּא וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם, עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲוֹנוֹ יִשָּׂא. (ויקרא כ:יז)
גילוי עריות בין אח לאחותו למחצה מכונה כאן חֶסֶד, דהיינו, תועבה, פריצת גבולות המוסר. והמקרא אף מביא דוגמה לכך שאינה אלא מעשו ההרסני של אמנון בתמר, אחותו מצד אביו.
השימוש במקרא במילה חֶסֶד ובנגזרותיה במובן זה אינו נפוץ. מופיעות עוד שתי הופעות של חֶסֶד במשמעותה השלילית: צְדָקָה תְרוֹמֵם גּוֹי וְחֶסֶד (בושה, ביזיון) לְאֻמִּים חַטָּאת. (משלי יד:לד). משמעות הפסוק היא: צדקה מרוממת עם, אך חטאם של לאומים הוא המעטה, נמיכות, ירידה, כתם. חֶסֶד כאן הוא היפוכה הגמור של צְדָקָה. לפי שימוש זה, שלא נשמר בעברית הדבורה של ימינו, המילה חֶסֶד קרובה אל חסר, חמס ו-חשד.
רגשות קנאה
בהופעה נוספת מופיע הפועל חִסֵּד באותה משמעות שלילית, דהיינו, לְחַסֵּד פירושו לבייש, לבוז, לגנות, לחרף: רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל. פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ (פן יבוז לך השומע אותך) וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב (וכלימתך לא תימחק) (משלי כה ט-י).
בארמית, לְחַסֵּד פירושו לבייש, לנזוף, להשמיץ, להוציא דיבה. גם בערבית משמעותו של השורש (המופיע בה כפועל וכשם) היא שלילית ומורה על רגשות קנאה עזים.
מכאן שלא ניתן לכפור בדו-משמעותו הניגודית של השורש חסד, שמצד אחד מביע יחס יפה ונעים של אהדה, חיבה ואהבה שמקורו ברגשות נעלים של הזדהות וחמלה, ומצד שני ובאותו זמן מביע יחס משפיל ומבזה שמוצאו בקנאה ובשנאה ושיעודו להרוס ולפגוע.
המילה חסד פותחת בצירוף חס, שמשמעותו חסות ומחסה ומסתיימת ב-סד, מכשיר עינויים, וכך מובילה היא אותנו מגן העדן להתעללויותיהם של אנשי סדום וחוזר חלילה. ואם נשמיט את אות הסמך באמצעיתה של חסד, נקבל חד - צירוף המעורר מחשבה על השפלה עוקצנית וכואבת, פגיעה ופציעה.
הדוגמות הרבות של מילים זהות או דומות בעלות מובן מנוגד (שבהן מורחב העיסוק במאמריי האחרים המוקדשים לעברית) מובילות להשערה שבתחילת התפתחותה של השפה, שימש אותו שורש לציון דבר והיפוכו, ורק בשלב מתקדם יותר חל בידול. באשר למילה חֶסֶד, כבר בתנ"ך יש לא רק בידול משמעויות, אלא העדפת מובן אחד על פני מובנו המנוגד - בחירה בשימוש בה במובן של טובה מוערכת, וצמצום שימושה במובן של זדון וקלון עד שפסק לחלוטין בשפה של ימינו.