אז ישראל מבינה רק כוח

אראל סג"ל מ"מקור ראשון" מקדיש את טורו השבועי להפקת לקחים מן ההינתקות. הוא מיסים את טורו במילים: "אני לא חושב שצריך לחזור לעזה בזמן הקרוב, ואולי היה נכון לשקול פינוי של היישובים המבודדים כפר-דרום ונצרים, אבל אין לי ספק שפינוי התוחמת הצפונית והגוש עצמו במקום מהלך של חילופי שטחים לדוגמה, הוא איוולת היסטורית. ההינתקות לא רק הפכה את ערך יישוב הקרקע לבדיחה סיזיפית, אלא פגעה בכוח העמידה של ישראל. אויבינו הבינו שמה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. זו הסיבה שאני מאמין שתוכנית דומה לא תעבור. אפשר רק לקוות שהלקח נלמד". הטענות של סג"ל מתמקדות במספר מישורים: א. הוא גורס שהתקשורת, השמאלנית ברובה לדבריו, הסכינה עם הפגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה במהלך ההינתקות, ובראשם- זכות ההפגנה. הפגנות של מתנחלים חובשי כיפה נעצרו בכוח הזרוע, ילדות בנות 13 ישבו בתאי מעצר שבועות רבים. ב. לשיטתו, גניבת קולות הציבור שבחר באריאל שרון ובליכוד היא אנטי דמוקרטית, וגם אי-קיום משאל העם. ולא, "דברים שרואים משם לא לא רואים מכאן" זה לא תירוץ לעריקה של שרון, לדבריו, לצד השמאלי של המפה. ג. הוא חולק על אימרתה של ציפי לבני, כי ההתנחלויות בעזה לא הקנו ביטחון, אלא "צרכו ביטחון". לראיה, הוא גורס כי בעוד שטרם ההינתקות, טווח הטילים הגיע לשדרות ולעוטף עזה, כיום טווח הטילים מגיע עד למרכז הארץ, וכל זאת בשל ההינתקות. אני חולקת על דברי סגל. טווח הטילים, הקסאמים והרקטות הרחיק עד למרכז הארץ לא בגלל ההינתקות ולא חרף ההינתקות, אלא בגלל סוג הטכנולוגיה אשר עמדה אז ואשר עומדת היום לרשות החמאס בעזה. אין כל ספק, שלו עמדו לרשותם טילים ארוכי טווח טרם ההינתקות, הם היו משתמשים בהם. וכן, אני מסכימה עם לבני שהתנחלויות מבודדות בלב אוכלוסייה ערבית עוינת, צורכות ביטחון ולא מספקות ביטחון. שהרי את הצרכים הביטחוניים ניתן לספק עם נוכחות צבאית, ואין שום צורך בהתנחלות צדקנית, משיחית ומבודדת, בכדי לספק צרכי ביטחון, נהפוך הוא. התנחלות שכזו מקשה על הפעילות הביטחונית בשטח, ומערבבת "שמחה בשמחה": שמחה אידיאולוגית עם שמחה ביטחונית.