מטה-המחוז שלח לרובע היהודי כיתת פלמ"ח, לפעולות-גמול. איש הרזרבה הירושלמית, מפקד הכיתה יצחק דוקלר (דקל), סיפר כי הוא גויס לשירות מלא ביום פרוץ המלחמה, כאחראי לליווי שיירות לתל אביב, ואחרי שבועות אחדים מונה למפקד כיתת-רזרבה של הפלמ"ח, שהוטל עליה לבצע פעולות-גמול. תוכנית לפיצוץ בית-דפוס ערבי ברחוב הנסיכה מרי (שלומציון) בוטלה ברגע האחרון. אנשי הכיתה התחזו כאחים וכעובדי בתי-חולים וחדרו לרובע היהודי. פעולות-הגמול שתוכננו לה (לרבות פשיטה על הכפר סילואן) לא אושרו, והיא תפקדה ככיתת-רזרבה של מפקדת הרובע. מפקדיה היו יצחק דקל וישראל לרמן. דקל הוחזר לעיר החדשה, לליווי השיירות, אנשי הכיתה האחרים עזבו את הרובע, ורק לרמן נשאר בו, פיקד על כיתת-עתודה של מרדכי ריבק, ומילא תפקיד של קצין קשר עם הבריטים.¹ כחמש מאות ילדים היו ברובע כשפרצה המלחמה. המורים חדלו לבוא, והילדים בילו את רוב זמנם ברחובות, חשופים לצליפות. מוסדות הישוב, ועד הקהילה הירושלמי וועד-הרובע, לא הכינו מלאי של מזון ותרופות לקראת המלחמה. האספקה לרובע שובשה, רוב החנויות נסגרו וסוחרים הפקיעו מחירים. גם התחבורה שובשה, והאנשים שהתגוררו ברובע ועבדו בעיר החדשה סבלו מקשיי תעבורה ומסכנה מתמדת. בדוח שקיבלה המחלקה המדינית של הסוכנות, באמצע דצמבר, כתוב שהתושבים מסרבים לאכול לחם חסד. אם יוסרו קשיי העבודה והתחבורה, הם יישארו ברובע; אם לא, יעקרו לעיר החדשה.² נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן-צבי, ואיש הוועד הלאומי, ד"ר נדב, ביקרו בעיר העתיקה ב-14 בדצמבר, ומפקד-המחלקה, מנחם ריצ'מן, אמר להם כי ה"הגנה" אינה ערוכה לטפל בבעיות אזרחיות, אבל אין ברירה: ההתפתחויות הצבאיות ומצב התושבים כרוכים זה בזה. לרוב תושבי הרובע אין עבודה ואין כסף, הם ממורמרים, לכן הם בורחים. אנשי ה"הגנה" ביקשו מווינגרטן להשפיע על התושבים להישאר, אך הוא טוען שאין זה עניינו ותולה את האשמה בסוכנות. סוכם בביקור שהוועד הלאומי ישלח לרובע ארבעה מדריכי-נוער, שיקבלו את מזונותיהם מן ה"הגנה".³ במכתב ששלח אל הנהלת הסוכנות דרש יו"ר "ועדת המצב" הירושלמית, עורך-הדין מרדכי עליאש, לספק לתושבי הרובע היהודי עבודות יזומות בביצורים ולדאוג לשמירה על בריאות התושבים. עליאש דיווח: חברת "סולל-בונה" הגישה תוכנית ביצורים שתעלה ארבעת אלפי לא"י. הביצורים יספקו תעסוקה לתושבים לחודש ימים. מוסדות אחדים הבטיחו לתת כסף, והסוכנות מתבקשת להקציב אלף לא"י בלבד. הצעתו לא נדונה בישיבות הנהלת הסוכנות, אף שיצחק בן-צבי הביע תרעומת על מחדל זה במכתב למנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, גולדה מאיר.⁴ יצחק בן-צבי ניסה לשכנע את מורי הרובע, שהתגוררו בעיר החדשה, להמשיך בעבודתם. אחדים מהם טענו שהם חוששים להינתק ממשפחותיהם; אחרים סירבו לשאת במעמסת הרובע בימי המלחמה. אחרי שביקר ברובע שוב, ב-22 בדצמבר, עם רעייתו רחל ינאית, חברת מפקדת ה"הגנה" הירושלמית, ארגן בן-צבי מורים צעירים, שאחדים מהם לימדו ברובע בעבר, ותגבר אותם בסטודנטים, חברי הפלוגה של פונט. גם המנהלים הוחלפו. המורה שאול תובל, שהיה איש הש"י ברובע, מונה למנהל בית-הספר לבנים, וחוה כהן ניהלה את בית-הספר לבנות. תובל ארגן את הנערים בקבוצות-גדנ"ע ואימן אותם כקשרים. תלמידיו סייעו ל"הגנה" בימי הקרבות, בהעברת ידיעות, במודיעין וברכש. בבתי-הספר – שהיו פתוחים עד יום הכניעה (28 במאי) – קיבלו התלמידים ארוחות-צהריים חמות.⁵ קולין גילון⁶ דיווח למפקדת המחוז, אחרי ביקורו ברובע, בתחילת ינואר: התושבים אינם מאורגנים לפעולה משותפת, והפעילות היחידה היא של מרדכי וינגרטן ובנותיו, בתחומי סעד בלבד. התושבים בזזו חנויות של ארמנים והציתו אותן באש, כדי להתחמם. השוק השחור של הדלק משגשג. רוב התושבים סבורים שלמוסדות הלאומיים, המשחקים בפוליטיקה, על-חשבונם, לא יהיה אכפת אם הם יושמדו. אילו יכלו, היו כל התושבים נוטשים את הרובע. רצוי לשלוח לרובע אדם חזק, בעל ניסיון, שיארגן את התושבים, ישתף פעולה עם ויינגרטן, ויקבל סכומי כסף ניכרים לפעולות הכרחיות. המלצה נוספת של גילון: להתכונן לאפשרות פינוי תושבי הרובע היהודי, או לפחות לפינוי הילדים.⁷ במסמך שנמצא בתיקי המחלקה המדינית של הסוכנות כתוב כי יוקרת הישוב העברי בעולם היהודי ובדעת-הקהל העולמית תלויה במצב הרובע היהודי, וכי פינויו יהווה מכה יוקרתית. אבל מבחינה צבאית החזקתו היא בזבוז משאבים וכוח אדם, ובסופו של דבר צפוי ניצחון ערבי ברובע. לכל היותר אפשר להשתמש בו כקלף מיקוח, כדי לקבל מהבריטים אזורי-ביטחון בעיר החדשה, תמורת פינוי יהודי העיר העתיקה. תושבי הרובע אינם מעוניינים להישאר בו, וצפוי שהם ייכנעו ויבקשו רחמים מהערבים.⁸ קצין המבצעים ב' של המחוז, אליהו ארבל, אישר: נושא פינוי הרובע נדון בישיבת מטה המחוז, ואחדים מאנשי המטה היו בעד הפינוי.⁹ רוב העדויות של מפקדי הרובע ולוחמיו עשויות להוביל למסקנה שישראל פונט לא הכיר כראוי את הרובע. אברהם הלפרין אמר: "פונט לא ידע לדבר עם הרב של נטורי-קרתא ועם הרב של חסידי-ברצלב,"¹⁰ ושאול תובל סיפר: "במפקדת ירושלים רווחה הדעה שהבריטים יישארו בעיר העתיקה אחרי קום המדינה, ואם לא הבריטים, ודאי ישמרו עליה אנשי הצלב האדום, או"ם או המעצמות. אנשי מטה המחוז חששו לא לגורל הרובע היהודי אלא לגורל העיר החדשה, לכן שלחו לרובע מפקד חלש."¹¹ אישור לדעה זאת אפשר לראות בהצעה שהעלה יצחק גרינבוים בישיבת הנהלת הסוכנות (באמצע דצמבר 1947), להעמיד את העיר העתיקה – אחרי שיפוג תוקף המנדט תחת סמכותו הישירה של מושל האזור הבינלאומי מטעם או"ם. משה קול, נציג המפלגה "עליה חדשה" (עולים מגרמניה) תמך בהצעה זאת.¹² זמן קצר אחרי שקיבל פונט את הפיקוד על הרובע, נשלח לעזרתו, לשבוע, מפקד-המחלקה, משה רוסנק. הוא סיפר על היום הראשון שלו ברובע: ליד המפקדה של פונט (בבית-החולים "משגב-לדך") עצר אותו זקיף ולא הניח לו להיכנס, אף שהזדהה. "פונט ואנשי-מפקדתו היו אז בעיצומו של קומזיץ. הם זללו תרנגולות שתפסו אצל הערבים, וגם חקרו כמה אנשי אצ"ל, שהחזיקו במעצר. אחרי שעתיים, כשהצלחתי סוף-סוף לראות את פונט, שאל, 'משה, מה נשמע?' 'לא לקבלת-פנים כזאת ציפיתי, השבתי בזעף. פונט הצטחק ואמר, 'עוד תסתגל פה למצב העניינים.' מהר מאוד למדתי שהוא לא עשה כלום. ושאת רוב זמנו בילה בקריאת עיתון. באכילה ובשינה. על התארגנות, התבצרות ומבצעים, לא דובר." רוסנק התמנה למפקד-קטע. ובמארס קיבל את הפיקוד על הרובע¹³. אברהם אבידן אישר: בימי הפיקוד של פונט היו קומזיצים במטה.¹⁴ ביומן של מטה הרובע כתוב כי ב-19 בדצמבר התאונן אחד התושבים על אנשי ה"הגנה" שגנבו מחצרו תרנגולות, מקור פרנסתו. "האדם שמסר לו מידע זה הוא אברהם חזק, איש אצ"ל."¹⁵ אירועים מסוג זה לא חיזקו את רוחם של התושבים ולא הגבירו את אמונם ב"הגנה".

ב-22 בדצמבר הוחלפו יריות בין עמדת ה"הגנה" שב"בתי-וארשה", בצפון הרובע, ובין צלפים ערבים. יחידה צבאית בריטית וקציני משטרה, שבאו למקום התקרית, דרשו מן היהודים להתפנות תוך חמש דקות. מפקד העמדה, אפרים, טען שהעמדה מגינה על הרובע. קצין המשטרה חזר בו מדרישתו, בתנאי שהיהודים לא יירו, ואיים: אם תופר הוראה זאת יפגיז את העמדה במרגמה. מה נעשה אם נותקף? שאל אותו אפרים. הקצין הרשה לו להתגונן עד שיבוא הצבא, והבטיח שכאשר תישמע הסיסמה "צ'רלי" ואנשי ה"הגנה" יפסיקו את האש, יהדפו הבריטים את הערבים. באותו יום התלוננו המפקדים הבריטים באוזני קצין-הקשר של ה"הגנה" שהיהודים ירו בערבים מעמדות אחרות. יחידה בריטית ניסתה לפנות את העמדה שבבית-הכנסת "ניסן ב"ק", וחזרה בה. מפקדה הודיע כי אם יתחדשו היריות לא יוותר עוד ליהודים.¹⁶ קצינים בריטים טענו שהיהודים הם היוזמים את התקריות, וניסו לקבוע הסדרים עם מפקדי-עמדות ומפקדי-קטעים, למניעת תקריות. ההסדרים לא מנעו את האש. שני חברי "נג'אדה" נפגעו מיריות. ביומן מטה-הרובע כתוב שהם נפגעו מכדורים שנפלטו.¹⁷ ב-29 בדצמבר זרקו אנשי אצ"ל (מן העיר החדשה) חבילת חומר-נפץ ליד שער-שכם. אחד-עשר ערבים נהרגו, לרבות שלושה ילדים. בתגובה לא הניחו הערבים לשיירת אספקה להיכנס לרובע היהודי. שלושה ימים נשאר הרובע ללא מצרכים חיוניים. ב-1 בינואר הביא אליו מפקד-הגדוד, מקלאוד, אספקה במכוניות צבאיות, וביקש מקציני הקשר של ה"הגנה" לא להפיץ את הידיעה, פן יחסמו הערבים את דרך השיירה הבריטית. אחרי תקרית שער-שכם נכנסו היהודים אל הרובע ויצאו ממנו רק בחסות הבריטים, והיו תלויים בסידורים שבין הבריטים ובין הערבים.¹⁸ ב-31 בדצמבר הוחלפו יריות בין ערבים ובין העמדה שב"בתי וארשה", אנשי ה"הגנה" חטפו ערבי שנפצע במהלך החטיפה – וחקרו אותו. הערבים איימו לפרוץ לרובע ולשחררו. נראה שהחטוף מת בחקירה. מפקד גוש-העמדות הצפוני, מרדכי ריבק, בא ל"בתי-וארשה", אלתר מטען נפץ משמונה רימונים, זרק אותו לכיוון עמדת-צלפים ערבית ופגע לא בה, אלא בחצר-מגורים. שלושה מהרימונים התפוצצו, וזעקות נשים וילדים נשמעו מן החצר. הבריטים האשימו את ה"הגנה" בהרג אזרחים ובייזום התקרית. ריבק הכחיש. הבריטים דרשו מה"הגנה" להפסיק את האש.¹⁹ הדיווחים על אהדת הבריטים לערבים בעיר העתיקה הולידו פגישה, בעיר החדשה, בין יוסף שני וקולין גילון, ובין סגן-אלוף מקלאוד.²⁰ שני היהודים הציעו שגילון יתמקם ברובע ויקשר בין אנשי ה"הגנה" ובין קציני הצבא. הבריטי הציע שה"הגנה" תצמצם את כוחותיה ואת פעילותה ברובע. לטענת אנשי-שיחו, שה"הגנה" אינה יוזמת תקריות, השיב מקלאוד: די שאדם רע אחד יירה. הגזרה תתחמם, ולא יהיה אפשר לדעת מי התחיל. נניח, אמר מקלאוד, שאנשי ה"הגנה" נוצרים את נשקם; הרי אנשי אצ"ל תוקפים את הערבים, זורקים פצצות על הבריטים וגוררים את ה"הגנה" לתקריות-אש. מקלאוד התחייב לשמור על חיי תושבי הרובע בתנאי שה"הגנה" תצא ממנו, והבטיח להודיע ל"הגנה" מראש מתי יעזבו הבריטים את העיר. שני וגילון ציינו, בשולי הדוח שכתבו, שמקלאוד השתדל להיות מנומס ואוביקטיבי, והמליצו להמשיך את הקשר אתו.²¹ ב-3 בינואר תקפו כוחות ערביים גדולים יחסית את "בתי-וארשה", בסיוע מקלעים. ופוצצו קיר שהייתה בו עמדה של ה"הגנה". תושב הרובע, יהודה לוי, נהרג, ואחדים מהמגנים נפצעו. מפקד-הכיתה אריה אבישר בא לעזרת הנתקפים בראש תגבורת, ונפצע מאש חבריו שטעו בזיהויו. חמישה חיילים בריטים, שנפצעו מיריות הערבים, קיבלו טיפול רפואי מאנשי ה"הגנה". אנשי העמדה ההרוסה הדפו את ההתקפה. הבריטים דרשו מהתוקפים להסתלק, וכשסירבו ירו בהם. רק בלילה נפסקה האש. תוך כדי הקרב ירו אנשי ה"הגנה" ממזרח הרובע על הכפר סילואן, ושלושה מתושביו נהרגו. למחרת מסרו אנשי ה"הגנה" את העמדה שב"בתי-וארשה" לבריטים, בהתאם להוראות שקיבלו מהמפקדה שבעיר החדשה. ערבים פרצו את שער הברזל, סמוך ל"בתי-וארשה", והיהודים בלמו את התקפתם במטח-רימונים. עשרים מהתוקפים נפגעו.²² יום אחרי קרב "בתי-וארשה", ב-4 בינואר, בא גילון לרובע ושהה בו שלושה ימים. בדוח ששלח למפקדה כתוב שהישגי ה"הגנה" טובים, אם להביא בחשבון את התנאים הקשים, ושהמורל של המגנים גבוה. ישראל פונט אמר לו כי לא לזמן רב יוכלו אנשי ה"הגנה" לבלום את התקפות הערבים, וכי הרובע נחסם בגלל מכוניות התופת ומטעני-הנפץ שהוטלו בשער-יפו.²³

האירועים שמחוץ לרובע קבעו את גורלו, לא פחות מאלה שהיו בתוכו. ב-1 בינואר 1948 התכנסה בתל אביב ועדה של מפקדי "הגנ" בכירים וקבעה עקרונות לפעולה ולפעולות-גמול. הוועדה הציעה "לבצע מצור מלא על ירושלים (העתיקה), בחינת אין יוצא ואין בא, על-מנת להכריח את האויב להסיר המצור מהעיר העתיקה."²⁴ ב-4 בינואר הודיע ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, למפקד ירושלים, ישראל עמיר: "אם נמשכות ההפרעות והיריות בגישה לעיר העתיקה, הנני מאשר פגיעה בתחבורה הערבית לירושלים, בכבישים לטרון -רמאללה, רמאללה -ירושלים, חברון -ירושלים, יריחו -ירושלים. המטרה: מצור על העיר, עד שתשוחרר הדרך לעיר העתיקה. דאג להסברה לערבים, בעריכת (אליהו) ששון. הפגיעה בכבישים הנ"ל צריכה להיעשות במרחק מיישובינו החלשים. עליך לשתף את הבולגרים²⁵ בקטעים שתוכננו על ידם. אין להשתמש במוקשים."²⁶ דוד בן-גוריון, ישראל עמיר, ישראל גלילי, יעקב דורי, יצחק שדה וראובן שילוח, דנו בבעיית הרובע ב-7 בינואר. "הוצע לפרוץ (לרובע) בכוח, דרך שער-יפו או שער-ציון, שם עומד הלגיון העבר-ירדני: לסגור שער-יפו על-ידי יריות מבית-הקברות המוסלמי," כתב בן-גוריון ביומנו. סוכם: "שיזהירו את הערבים, אם לא ישחררו העיר העתיקה, נמרר חיי הערבים בעיר החדשה."²⁷ הפריצה לרובע תוכננה. לוחמים מהרובע סיירו לאורך החומה כדי לאתר את מקום-הפריצה המיועד, וסגנו של פונט, כרמי אייזנברג, יצא לעיר החדשה כדי לפקד על הפורצים,²⁸ אבל התוכנית לא בוצעה. מקבלי ההחלטות הגיעו, כנראה, למסקנה ששיירות בחסות הבריטים בטוחות יותר וזולות יותר. נראה שההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה, בהתייעצות של 7 בינואר, הייתה מינויו של אברהם הלפרין למושל האזרחי של הרובע. הייתה זאת בחירה שאין טובה ממנה. הלפרין, שעבר את קורס מפקדי-המחלקות של ה"הגנה", היה מפקד-הרובע ומתכנן הגנתו באמצע שנות הארבעים. והיה לו ניסיון בקשרים עם הבריטים בימי תנועת המרי, כשמילא תפקיד של רב – אף שלא הייתה לו סמיכות לרבנות – והיה נכנס ויוצא במחנות-המעצר. הוא היה חבר קיבוץ סעד ומרכז ועדת הביטחון של תנועת "הקיבוץ הדתי". מטכ"ל ה"הגנה", ששחרר אותו משאר תפקידיו – למרות התנגדות קיבוץ סעד ו"הקיבוץ הדתי" – שלח אותו לירושלים. ב-11 בינואר הודיע שלום דרור לישראל פונט כי הלפרין יגיע לרובע בשיירה הבאה.²⁹ לפני שהגיע הלפרין לרובע, תקפו הערבים את גוש-עציון (ב-14 בינואר) וה-ל"ה נפלו בדרך אל הגוש (ב-16 בחודש). הבריטים אבטחו שתי מכוניות עם קרובי משפחות השלושים וחמישה, שבאו ללוויתם בגוש-עציון. באחת המכוניות הללו שלחה מפקדת המחוז תגבורת לגוש, והלפרין ריכז את המשלוח, ונאלץ למנוע מאחדים מקרובי החללים את ההשתתפות בלוויה.³⁰ בשיירות שאבטחו הבריטים, שלחו הוועד הלאומי וועד-הקהילה לרובע היהודי, מזון, מצרכים וכסף. מרדכי וינגרטן חילק את האספקה לתושבים, ומעמדו התחזק עוד יותר. בחודש דצמבר קיבל וינגרטן אלף לא"י: באמצע ינואר כבר קיבל חמשת אלפים.³¹ "המצב בענייני הוועד והתושבים אינו טוב," דיווח פונט למפקדת-המחוז ב-12 בינואר. "אם לא יבוא מחר לרובע אדם שתפקידו לדאוג לענייני התושבים, אינני אחראי להשתלשלות העניינים. אני רוצה שזה יהיה מובן; אני ואנשיי נישאר כאן, אולם אינני יודע מה יהיה עם שאר התושבים." הוא סיפר שארבעים משפחות מחכות להזדמנות לעזוב את הרובע. "משפחת אסולין נטשה אותו היום. שמעון אסולין שילם לבריטים ארבע-עשרה לא"י תמורת ההסעה. גם בעל חנות-מכולת ומשפחתו הסתלקו במכונית של הבולשת הבריטית, ושילמו בעד ההסעה 40 לא"י." ב-14 בינואר הביא קולין גילון למפקד הרובע הוראה מהמפקדה להכריז על משטר חרום, והבטחה: הלפרין יהיה המושל האזרחי.³² לפני שירד הלפרין לרובע, קיבל "תדרוך" מישראל עמיר. הרי השיחה שהתנהלה ביניהם: עמיר: "העסק ברובע מתמוטט, רד לשם ותראה מה אפשר לעשות." הלפרין: "מה תפקידי?" עמיר: "מושל צבאי." הלפרין: "מה זה ?" עמיר: "לא יודע." יצחק בן-צבי מינה את הלפרין כאחראי לחלוקת המצרכים והכספים לתושבים. העימות בינו ובין וינגרטן היה. אפוא, בלתי-נמנע.³³ "תוחלף השבוע על-ידי הלפרין. הכן את הכול למסירה." הודיע שלום דרור במברק לישראל פונט, ב-19 בינואר. פונט הנעלב השיב בשתי שאלות: "אם הלפרין יצטרך להתעסק בשני הדברים, מה התועלת בחילופין? מה על מפקדיי ואנשיי? גם הם צריכים חילוף."³⁴ באותו יום הגיעו שתי שיירות לרובע. בלי לשאול את פונט השיג וינגרטן מהרב-סרן הבריטי, מפקד השיירה, רשות להוביל לעיר החדשה, במכוניות החוזרות, כמה מתושבי הרובע, לרבות נכדתו של הרב מינצברג, שסבלה מאבנים במרה. פונט נזף בווינגרטן והודיע לו שאין הוא מייצג עוד את יהודי העיר העתיקה ושאין הוא יו"ר הוועד. אנשי ה"הגנה" עזבו את העמדה שליד בית וינגרטן, ופונט זימן ישיבת-ועד בלעדיו. הוא הזמין את כל התושבים לאסיפה. אבל רק מעטים באו.³⁵ למחרת נכנס הלפרין לעיר העתיקה, במדי סניטר, יחד עם שני רופאים ועם מנהלת בית-הספר. הבריטים שהביאו אותם, במכונית צבאית, אל שער-ציון, פתחו את השער החיצוני והסתלקו; רק אחרי שעתיים פתחו הבריטים שחנו בתוך העיר העתיקה את השער הפנימי.³⁶ ברובע היהודי מצא הלפרין מאה ושבעים חברי "הגנה" – הפלוגה של פונט, ומקומיים שגויסו אחרי פרוץ המלחמה – כשלושים אנשי אצ"ל, שלא קיבלו מרות, וארבעה אנשי לח"י. למאה ושבעים הלוחמים היו שלושים וחמישה כלי-נשק קלים ותחמושת מעטה. רבים מאנשי החי"ש שאלו אותו: מתי יתנו לי ללכת הביתה? ארבע זונות יהודיות שוטטו בין העמדות, לאור היום, ורבים מאנשי ה"הגנה" ומהחיילים הבריטים עמדו בתור כדי ליהנות משירותיהן. אחת מהן הייתה אחות בבית-החולים "משגב לדך". אחרת, ששירתה בעיקר ערבים, נחשדה במסירת ידיעות לאויב. בת אחותה, ילדה קטנה, נתפסה ברובע המוסלמי עם מזוודה ששלחה דודתה לידיד ערבי.³⁷ ביום שבא הלפרין לרובע (20 בינואר) קיבל פונט מברק מקצין המבצעים של חטיבת "עציוני", ציון אלדד: "הלפרין צריך לקבל את הפיקוד במקומך. צא בהזדמנות הראשונה אחרי מסירת הדברים. מחכים לך בכיליון עיניים," פונט השיב: "איך חשבתם שאוכל לנסוע? הלפרין אינו יודע שהוא צריך לקבל את הפיקוד. אולי תרצו לקבוע שיחה (טלפונית) לערב, להסברת המצב?" בחצות-הלילה קיבל פונט מברק משלום דרור, "הלפרין צריך לקבל את המינוי כמפקד העיר ולשחררך," והשיב: "אודיע להלפרין מחר בבוקר. העניין די מסובך." במברק אחר הסביר פונט שאין הוא יכול לעזוב את הרובע מיד, ושאל: "מהי הדחיפות הפתאומית?"³⁸ ואמנם, הלפרין הופתע כשהודיע לו פונט שעליו להיות המפקד הצבאי של הרובע, ושהוא, פונט, יעזוב אותו בהזדמנות הראשונה.³⁹ הכוונה המקורית הייתה שהמושל האזרחי יסייע למפקד הצבאי וישחרר אותו מהטיפול בענייני התושבים. אולי כפילות תפקידו של הלפרין הייתה אחת מסיבות הסכסוך בינו ובין וינגרטן, וגירושו מן הרובע אחרי שישה שבועות. _____________ בשבוע הבא: חיכוכים בין מפקד הרובע היהודי בירושלים אברהם הלפרין לבין האיש החזק ברובע הרב וינגרטן; שיחות בין מזכיר ממשלת המנדט הנרי גרני לבין הר הראשי האשכנזי יצחק הלוי הרצוג על הבעיות ברובע; הלפרין משתלט על הרובע ומציג את האני מאמין שלו ; דין תורה בין הלפרין להרצוג בפני מנהיג העדה החרדית.

1. אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 98-97: ראיון עם יצחק צלק ב-27 בינואר 1948. 2. אצ"מ, 25/7723 S דוח על המצב בעיר העתיקה. 3. א"צ, תאמ"ע 18/6, יע"ע, 14 בדצמבר 1947. 4. אצ"מ 25/7723 S מכתב מוועדת המצב בירושלים לסוכנות היהודית, 19 בדצמבר 1947; מכתב מיצחק בן-צבי לגולדה מאיר ב-21 בדצמבר 1947. 5. א"צ, יע"ע, 22 בדצמבר 1947; סדרת ראיונות עם שאול תובל ב-1980; ראיון עם לאה ונתנאל וולץ ב-26 באוגוסט 1980; ראיון עם חוה כהן ב-2 בספטמבר 1980. 6. קולין גילון (4 בינואר 1909 - 10 באפריל 1961) היה משפטן ישראלי ופרקליט המדינה השלישי. בתקופת מלחמת העולם השנייה הצטרף לצבא הבריטי ויצא לשרת כקצין בבריגדה היהודית. במלחמת העצמאות שירת בצה"ל בדרגת רב סרן, ובסוף המלחמה היה קצין קשר ישראלי ראשי לאו"ם. 7. אצ"מ, 25/7723 S 8. שם, שם 9. סדרת העדויות הנ"ל של אליהו ארבל. 10. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 11. סדרת הראיונות הנ"ל עם שאול תובל. 12. אצ"מ. תיק 45/1. מס' 16, פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות, 14 בדצמבר 1947. 13. הראיון הנ"ל עם משה רוסנק. 14. העדות הנ"ל של אברהם אבידן. 15. א"צ, יע"ע, 19 בדצמבר 1947. 16. א"צ, יע"ע, 22 בדצמבר 1947 17. א"צ, יע"ע, 24 בדצמבר 1947. 18. אצ"מ, 23/7723 S. 19. א"צ, יע"ע, 31 בדצמבר 1-1947 בינואר 1948: סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין: הראיון הנ"ל עם מאשה וינגרטן. 20. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף שני. 21. אצ"מ 25/7723 S דוח על שיחת שנורמן וגלוקמן עם הקולונל ט. מקלאוד. 22. א"צ, יע"ע. 3 בינואר 1948: א"צ, דוח התקפה על בתי וארשה, 5 בינואר 1948; א"צ, דוח על העיר העתיקה - המצב בעשרת הימים האחרונים, 5 בינואר 1948: אהרון לירון, העיר העתיקה שם, עמ' 53-48. 23. אצ"מ 25/7723 S דוח על ביקור בעיר העתיקה בין 4 ל-7 בינואר 1948. 24. א"צ, דיון בענייני שם, 1-2 בינואר 1948; א"צ, אל הילל מאת חברי הוועדה. 1 בינואר 1948. הצעות ותיקונים להנחות מוסכמות ושאלות מהמסמך הרצוף. 25. כינוי לפלמ"ח 26. א"צ, מאת הילל אל עציוני. 27. יומן דב"ג, 7 בינואר 1948. 28. א"צ, יע"ע, 10 בינואר 1948. 29. א"צ, 11 בינואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 30. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 31. אצ"מ, תיק 45/1 S פרוטוקול מישיבת הנהלת הסוכנות, 27 בדצמבר 1947;אצ"מ 25/7723 S ; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם. עמ' 74-67. 32. א"צ, יע"ע, 14-13 בינואר 1948. 33. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 34. א"צ, יע"ע, 19 בינואר 1948. 35. שם, שם; העדות הנ"ל של מאשה וינגרטן. 36. הראיון הנ"ל עם חוה כהן: סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 37. א"צ, יע"ע, 13 בינואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין: העדות הנ"ל של מאשה וינגרטן; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 85-75. 38. א"צ, יע"ע. 39. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין.