יום אחרי שבא הלפרין לרובע הגיעה שיירת-אספקה, ומפקד הפלוגה הבריטית, שאבטחה אותה, הודיע – ככתוב ביומן מטה הרובע – כי "אינו רוצה לראות בסביבה כל איש שאיננו פורק את הסחורות, כן אמר שיעצור כל אדם שירצה לעזוב." פונט. שעדיין לא העביר את הפיקוד להלפרין, הכריז על עוצר בין 9 בבוקר ל-12 בצהריים. כמה תושבים ניסו להתקרב אל המכוניות. ואנשי ההגנה גירשו אותם במקלות. "במקלות אתה רוצה להשאיר יהודים בעיר העתיקה ?" שאל הלפרין המזועזע את פונט. "נראה אותך מונע את בריחתם," ענה לו פונט. המכות לא מצאו חן בעיני הבריטים. יום אחרי התקרית ביקרו בבית וינגרטן מושל המחוז ג'יימס פולוק, תת-אלוף אינגליז וסגן-אלוף מקלאוד, ושאלו מי אחראי להכרזת העוצר. וינגרטן השיב שהעוצר הוכרז בידיעתו. מפקד הפלוגה הבריטית שלח הודעה להגנה, באמצעות איש-הקשר שלמה שושני: הוא דורש שהיהודים לא יכריזו עוד על עוצרים¹ הלפרין מצא ברובע כמה וכמה משברי-יחסים: בין מטה ההגנה לתושבים, בין ההגנה לבריטים, בין חברי ההגנה לבין עצמם ובין התושבים לבין עצמם. הוא החליט לא לקבל סיוע מווינגרטן. הייתה זאת החלטה גורלית. הלפרין שלל מ"המלך" את סמכותו לחלק את הכסף והמזון. מדוע לא ניסה להיעזר בו? ומדוע לא השאיר בידו חלק מסמכויותיו? לשאלות אלה השיב הלפרין לימים: "חשדתי בווינגרטן בקשרים עם הבריטים."² נראה שהוא גם לא העריך כראוי את עקשנותו של וינגרטן . "אנו חושדים בווינגרטן שדרישת הצבא לחלוקת מצרכים הינה תוצאה של שיחתו אתמול עם המושל והמפקד. כנראה (הוא) רוצה להיות המפקח היחיד כאן. לא נסכים להתערבות הצבא. היחסים הרשמיים הלפרין-וינגרטן עדיין טובים," דיווחו פונט והלפרין למטה המחוז ולמג"ד לשלום דרור ב-23 בינואר. בשיחה טלפונית, באותו יום, הודיע איש מטה-הגדוד להלפרין שקציני-הקשר של ההגנה בעיר החדשה נושאים ונותנים עם שלטונות הצבא, המסרבים לאבטח הובלת מצרכים לרובע והטוענים כי חברי ההגנה "לוקחים את רוב המצרכים." כל אותו יום (זה היה יום שישי) לא נפגשו פונט והלפרין עם וינגרטן. בערב הזמין וינגרטן את הלפרין לביתו, ואמר כי "נודע" לו שהבריטים ירשו לשיירה להיכנס לרובע רק אם התושבים – קרי וינגרטן – יחלקו את המצרכים, בפיקוח הצבא. הוא, וינגרטן, התקשר בטלפון עם הראשון-לציון, הרב עוזיאל, וקיבל ממנו היתר להביא לרובע לחם בשבת. הלפרין ענה: עד יום ראשון יש מלאי ולא יחסר לחם; התערבות הצבא לא באה בחשבון, מפני שאם יפקחו מפקדי-הצבא על ההקצבות הם ידעו מה מספר הלוחמים, לפי כמויות-המזון, ולא רצוי שהצבא יתערב בעניינים הפנימיים של יהודי הרובע. "כל הדייסה בושלה על-ידי וינגרטן," נרשם ביומן הרובע. הלפרין אומנם מצא מצבורי קמח בעיר העתיקה, ופקודיו פרצו למאפיות של ערבים, אפו לחם וחילקו אותו לתושבים, חינם. בשבת טלפן קצין-המחוז ד"ר בירן (יהודי) אל מטה-ההגנה ברובע: הראשון לציון הרב עוזיאל טלפן אליו בשבת (בפעם הראשונה בחייו), מטעמי פיקוח-נפש, ואמר לו כי הוא מרשה לשלוח שיירה בשבת לרובע, להציל את תושביו מרעב, ומבקש שהלפרין יחזיר לווינגרטן את סמכויותיו. יו"ר הוועד הלאומי יצחק בן-צבי, ה"אפוטרופוס" הציוני של הרובע, הסכים לוותר; הלפרין לא הסכים. הסמל מרדכי גרינברג – ששירת במשטרה הבריטית – אמר להלפרין באותה שבת שסרן פולקנר מבקש ממפקד-ההגנה לבוא אליו לשיחה, לתחנת-המשטרה שברובע. הלפרין שלח אל פולקנר את שלמה שושני, שידע אנגלית, והורה לו להתחזות כמפקד. פולקנר אמר לשושני כי ביום ראשון תבואנה לרובע שתי שיירות, אחת תביא מצרכים לתושבים ואחת לחברי ההגנה. כשתבוא השיירה שתכולתה נועדה לתושבים אסור לחברי ההגנה לצאת לרחובות: וינגרטן הוא האחראי לקבלת האספקה ועל יציאת התושבים במכוניות החוזרות, והבריטים אחראים לשלומו ולשלום התושבים היוצאים. השיירה שתביא מצרכים לחברי ההגנה תגיע אחרי שתחזור קודמתה לעיר החדשה. שושני ביקש שהות, להתייעץ עם חבריו, חזר למטה ודיווח על השיחה לפונט ולהלפרין. לאחר התייעצות עם מטה המחוז שלח הלפרין את שושני אל פולקנר עם תשובה שלילית. אחרי זמן לא רב בא וינגרטן למטה-המפקדה ושאל: מדוע התפוצץ המשא-ומתן עם פולקנר? במטה נודע לווינגרטן מי ניהל את המשא-ומתן, ואחרי זמן-מה הודיע הסמל גרינברג להלפרין שפולקנר "רותח", בגלל חילופי-הזהויות. ודורש שמפקד-הרובע יבוא לתחנת-המשטרה בכבודו ובעצמו, או לפחות שישלח אליו קצין מוסמך. בעיני הלפרין הייתה זאת הוכחה נוספת לאי-נאמנותו של וינגרטן. הוא שלח אל המשא-ומתן את מפקד-הכיתה ישראל לרמן, ונתן לו מכתב תשובה רשמי, באנגלית, ועליו החותמת "המטה הראשי של כוחות ההגנה בעיר העתיקה, ירושלים." לרמן הצדיע לפני הקצין הבריטי, הזדהה, מסר לו את המכתב והוסיף דברים בעל-פה. פולקנר דיווח לממונים עליו שהיהודים נחושים בדעתם.³

בשיחה בין מזכיר ממשלת המנדט הנרי גרניי ובין הרב הראשי האשכנזי יצחק הלוי הרצוג⁴ על ענייני העיר העתיקה, ב-26 בינואר, נכח מושל-המחוז ג'יימס פולוק. "היהודים בעיר-העתיקה נתונים בפחד ובמצוק ומאיימות עליהם סכנת רעב וסכנת פוגרום." אמר הרב הרצוג. "אין אנו יכולים לתאר לעצמנו שהצבא הבריטי אין לו די כוח לחסל מצב כזה, לפתוח את העיר העתיקה בכוח לכל יהודי ולהשליט שם ביטחון ושקט." גרניי: "זה באשמתכם. מפני שהיהודים השליכו פצצות על-יד שער-שכם⁵⁴ פוחדים הערבים ושמו מצור... אתה חושב שזה היה טוב, להשליך פצצות ליד שער-שכם?" הרב הרצוג: "אותי לא שאלו, ואיני יודע פי מי שאלו. אילו היו שואלים אותי. הייתי אומר: 'לא'." גרניי: "אתה, הרב הראשי, אומר שיש בידנו כוח לפתוח את העיר העתיקה. ודאי, יש לאל-ידנו לעשות זאת, אבל אני חושב, וגם אתה תסכים איתי, שאין זה רצוי להשתמש בכוח. פתיחת העיר העתיקה ליהודים בכוח תעלה בשפיכות דמים, ומי יודע מה יהיו התוצאות גם ליהודים... אנו שואפים להשיג זאת בדרכי שלום." הרב הרצוג: "גם אני מסכים למנוע שפיכות דמים, אם רק יש אפשרות: אבל באיזו דרך של שלום?" גרניי: "אתם תוציאו משם (מהרובע) את ההגנה ואת האלמנטים הפורשים. עצם נוכחותם מגרה את הערבים. וזה מקור כל הצרות." הרב הרצוג: "אילו היה הוועד הערבי העליון מורכב מאנשים שיש להם עקרונות, היה המצב אחר. אז היה אפשר לומר. טוב, כל אחד יוציא את אנשי המלחמה שלו ואת הכלים שלו, ונכריז תכף על עיר-הקודש כעל עיר-פרזות. אבל בראש הוועד הערבי העליון עומד אדם שאיננו ראוי לשם אדם. מרצח פרא. שותפו של היטלר, שגרם הריגת אלפי יהודים ביוגוסלביה... כיוון שאדם כזה עומד בראש הוועד הערבי העליון, ויש לו שם חברים לדעה. אין לנו אמון... אין אתה יכול לדרוש מאתנו להוציא (מהרובע) את אנשי-המגן שלנו." גרניי: "לסוכנות יש פיקוח על ההגנה?" הרב הרצוג: "בוודאי. ההגנה אחראית כלפי הסוכנות." גרניי: "אין הדבר כך. יש לנו ידיעות שאין שום פיקוח של הסוכנות על ההגנה."⁶ הרב הרצוג: "ייתכן שהיה מקרה יחיד, שנעשה דבר שלא מתוך התייעצות מראש עם הסוכנות, פעולה יחידה, אבל בדרך-כלל אחראית ההגנה כלפי הסוכנות." גרניי: "אתם צריכים לדעת שאין תועלת בנוכחות ההגנה בעיר העתיקה. אתה חושב, שההגנה היא העומדת בין היהודים לערבים, ושהיא מגינה על היהודים ומצילה אותם? לא נכון. הצבא שלנו הוא שעושה זאת. מה תפסידו אם תוציאו את ההגנה? בין כך ובין כך הצבא שלנו הוא השומר על היהודים ולא נותן אותם לידי הפורעים... הלא אתה יודע שהצבא הוא המפרנס את העיר העתיקה ומכניס אליה מזון." הרב הרצוג: "הוא עושה את חובתו האנושית." גרניי: "אין זאת חובתו של הצבא." הרב הרצוג: "אם העיר העתיקה תגווע ברעב, הלא יהיה זה פשע שירעיש את העולם, ולא יכופר לכם לעולם." גרניי: "ואם אגלה לך שיהודי העיר העתיקה רוצים לצאת מן העיר? שיהודים מתלוננים שההגנה מתערבת בחלוקת-המזון, נוטלת הכול ומשאירה להם רק פירורים? יהודי העיר העתיקה רוצים שההגנה תצא ממנה." הרב הרצוג: "הייתה שיחה בינך ובין יהודי העיר העתיקה? שמעת מהם רצון כזה?" גרניי: "שמעתי ממנהיגיהם." הרב הרצוג: '"נציגי' העיר העתיקה הם ממליכי-עצמם. מעולם לא שמענו על בחירות חוקיות בעיר העתיקה." פולוק: "זאת אמת, שהיהודים הללו יש להם ערך גדול בשביל עם ישראל, ושהם ששמרו מאות שנים על זכותו של עם ישראל בעיר הקודש?" הרב הרצוג: "כן. יש להם ערך גדול." פולוק: "אם כן, הם יכולים לקבוע הכול." גרניי: "כבוד הרב הראשי, באמת אין לך ידיעה ממקור ראשון מה קורה בעיר העתיקה, ומה היא רוצה ומרגישה... אני רוצה שכבוד הרב ימסור את שתי הנקודות שלי... א. להזהיר את היהודים, את הסוכנות, את כל המוסדות האחראיים וגם את הפורשים, שאם יעשו פעולה אויבת בעיר העתיקה אין אנו אחראים למה שיתפתח. הערבים רוצים בשלום, אבל אם היהודים יתחילו במעשי-איבה אין אנו אחראים. ב. תנאי הכרחי לשלום הוא להוציא מהעיר העתיקה את אנשי ההגנה ואת הפורשים המזויינים... הדרך שלכם אינה עשויה להביא שלום... אינכם מעריכים מה שהצבא עושה בשבילכם. זה גורם אי-הבנה... למשל, בהגנה או בסוכנות הייתה החלטה. כמו שהודיע הראש שלהם בערב-שבת לפני שבוע, שאם הצבא לא יכניס תכף ומיד את האוכל לעיר העתיקה יפתחו כניסה, בהפצצת חומת ירושלים. תאר לעצמך מה היה קורה... הערבים היו נבהלים וחושבים שהיהודים באים להשמיד אותם, או לקחת מהם את המסגד,⁷ ואז היו חרב ומוות על היהודים, והיו מכלים אותם, והצבא שלנו לא היה יכול להתערב."⁸ שבוע ימים נמשך המאבק בין הלפרין ובין וינגרטן והבריטים, ולבסוף ויתרו הבריטים והרשו לשיירות של היהודים להיכנס לרובע. אחרי שנים נימק הלפרין את עמדתו: "אילו הוחזר וינגרטן לתפקידו הייתי מתקפל ממעמדי כמושל הרובע וכמפקדו, ולא הייתי מצליח לארגן אותו למלחמה. חוץ מזה לא היה רעב ברובע. גילינו מחסנים מלאים כל טוב. של סוחרים שלא מכרו את הסחורה. כדי לצבור רווחים. רשמנו את המלאים והכרחנו אותם למכור."⁹

הלפרין ארגן את הרובע מחדש, גייס – בתשלום – מאות מתושבי הרובע להגנה ולמשמר האזרחי, ייסד ישיבה לאברכים שסירבו להתגייס והורה לזקנים אנאלפביתים לומר תהילים בעל-פה, כדי שיהיו עסוקים. החנויות ובתי-המלאכה נפתחו. לוחות של עצי-זית הוחרמו מחנות של סוחר ארמני, מול שער-ציון. ותושבי הרובע הכינו מזכרות שנמכרו בעיר החרשה. הזונה-האחות גורשה לעיר החדשה, ואת שלוש הזונות האחרות העסיק הלפרין במטבח של ההגנה. לוחמים אחדים סירבו לאכול מתבשיליהן, והלפרין טרח להסביר להם שמזון אינו מאכסן חיידקי מחלות-מין¹⁰ זמן מה לאחר שקיבל את הפיקוד על הרובע כינס הלפרין את כל אנשי ההגנה שברובע והשמיע באוזניהם את ה"אני מאמין" שלו וכמה הוראות: "א. עלינו להישאר בעיר העתיקה ולהחזיק בה למען ישמש הרובע היהודי ראש-גשר בעתיד. "ב. כיוון שחדירת אויב ללב הרובע עלולה להיות במפתיע, כמעט בכל נקודה בגבול, יש לחלק את הרובע לגושי-בניינים רצופים, וכל גוש יהיה מאורגן להגנה היקפית, לרבות דרכי-גישה פנימיות לעמדות ומיתקנים לפעולות. כל גוש יוכל להתגונן בתנאי ניתוק, והגושים יתוכננו באופן שנפילתו של גוש אחד לא תסכן את כל הרובע. "ג. עלינו לנצל יותר את תנאי המקום (בתים צמודים. מרתפים וכו') וליצור מעברים פנימיים רבים. על-ידי פריצות בקירות, וכך יהיה קל לעבור מעמדה לעמדה. יש להקים עמדות-הטעיה ועמדות-משנה. כן יש למקש שטחים. "ד. מאחר שאין בגבול מרחב לתצפית. ומבנהו מונע מחסום-אש יעיל, שימנע התפרצות אויב, עלינו להרחיב את שטחנו. לאט-לאט, כלפי רובעי האויב, ולהרחיק את איזור-הקרבות מן הרובע שלנו. יש לתפוס עמדות יותר קדמיות ולהגדיל את שטח-ההפקר על-חשבון הערבים. "ה. המוסדות (הלאומיים) מונעים מהתושבים את האפשרות לפנות את המקום, כי בלעדיהם אין למגינים בסיס להחזקת הרובע. ארגון חיי התושבים מוטל על שכמנו. ועלינו להקים עיר אוטונומית בעלת מוסדות משלה. כיוון שאנו מנותקים מן העיר החדשה. עלינו להקים מוסדות-בריאות, מוסדות-עבודה, מוסדות לעזרה סוציאלית. עלינו להפעיל את המסחר ואת בעלי-המלאכה ולשווק את תוצרתם. בחודשיים הראשונים ניתנו סעד ומזון חינם. מעתה נפסיק כל צדקה. נשלם רק תמורת עבודה, ועבודה פרודוקטיבית. "ו. עלינו לדאוג לכך שלא יסתובבו ילדים עזובים ברחובות, כי הם מסכנים את עצמם. עלינו להכניס את כל הילדים הקטנים לבתי-ספר ולמועדונים, ולארגן את הגדולים לתפקידי עזר בהגנה." כשסיים הלפרין את הרצאתו שאל, כנהוג: "יש למישהו שאלות?" "כן. מתי נוסעים הביתה?" שאל אחד הטוראים. "זה לא שייך לעניין. יש שאלות אחרות?" השאלות האחרות היו דומות לראשונה, והלפרין ענה: "אני חושב על כך. אם תהיה אפשרות יחליפו אתכם, ואם לא, תישארו פה, ואין סיכויים שתצאו בזמן הקרוב."¹¹ הלפרין ביצר את הרובע. הנהיג משמעת צבאית וקבע אימונים סדירים ללוחמי ההגנה, הכין תוכניות הגנה והתקפה וגם הקצה כמה עמדות למפקד אצ"ל המקומי, איסר נתנזון, ושיתף אנשי אצ"ל בכמה פעולות יזומות. ב-3 בפברואר דן למעצר של עשרים וארבע שעות שני לוחמים שנטשו את משמרתם לשעה וחצי. השניים ישבו בתאים נפרדים וקיבלו מזון בצמצום. בפקודות-הקבע שפרסם הלפרין ב-4 בפברואר נאסרו משחקי-המזל על חברי ההגנה שברובע. ובאותו יום נקנסו שלושה לוחמים שנתפסו במשחק-קלפים בעמדה. סכום הקנס היה שווה למשכורת של שלושה ימים. על-פי בקשת הרב מינצברג דרש הלפרין מהלוחמים לא לחלל את השבת בפרהסיה. העסקן אברהם לאלו דיווח לבן-גוריון (ב-8 בפברואר): "המפקד הלפרין. איש 'הפועל המזרחי'. יודע מלאכתו ומשבחים אותו. מוצא דרכו גם לישוב החדש וגם לישוב הישן. מתהלך בנעימות עם אנשי כל המפלגות." את תושבי הרובע הגדיר לאלו במלים אלה: "הציבור הגרוע (ביותר) בארץ. חיים על צדקה." זמן-מה סברו הלוחמים שהלפרין חולם בהקיץ, והתושבים חשדו בו ונזהרו מפניו. עד-מהרה נהפכו הזלזול והחשד להערצה.¹²

וינגרטן ניסה להתפייס עם ההגנה ולהכניס אחת מבנותיו למשרד לעניינים אזרחיים שניהלו שני עוזריו של הלפרין, הרבנים אל-ההר ואורנשטיין. מנהיג "נטורי קרתא" הרב מינצברג ניסה לתווך בעניין זה, אבל הלפרין דחה אותו בטענה: "איך אני יכול להכניס אישה למשרד שנכדך עובד בו?" בדין-תורה לפני הרב מינצברג, שהתקיים ב"בתי-מחסה". הניח התובע, מרדכי וינגרטן. את אקדח ה"שטייר" שלו על השולחן ואמר: "אנשי צבא מניחים את הנשק על השולחן כשניגשים למשפט." הנתבע. אברהם הלפרין, הגיב במחווה דומה. וענה: "מפני פגיעה ממרחקים אקדח לא יגן. האקדח טוב להגנה עצמית בטווח קצר: מפני מי יש לי לחשוש ? בתוך עמי אני יושב ואינני פוחד שיהודים יפגעו בי." לטענת וינגרטן, שאנשי ההגנה זוממים להרוג אותו. ענה הלפרין: "לא אשפוט אם מגיע לך או לא, עכשיו אינני מעוניין שיקרה לך משהו, ואני מקבל על עצמי שלא יגעו בך." - "כיצד?" - "זה ענייני. בזמן המלחמה לא ייזכרו לך עוונות ראשונים." שני בעלי-הדין חתמו על הסכם, הרב מינצברג הביא בקבוק וודקה, והשלושה שתו לחיי השלום בין יהודים ליהודים.¹³ הבריטים בדקו היטב את השיירות, ובכל זאת התחכמו להם היהודים והחביאו ציוד צבאי במכלי-דלק בעלי דפנות כפולות. תושבי הרובע. שסבלו ממחסור בדלק, ראו את המכלים וחשדו שמישהו לוקח את הדלק לעצמו. באחד הלילות באו למטה ההגנה שברובע שני סמלים בריטים מיחידות-הנדסה, והציעו למכירה חומרי-נפץ ותחמושת, בכמות גדולה יחסית, באלף לא"י. הלפרין קנה את הנשק בחמש מאות לא"י שגייס מ"כולל" של חב"ד ובחמש מאות לא"י שגייס מאחד החנוונים,¹⁴ אבל הנשק עדיין היה מועט, והלפרין החליט להשתמש בשירותי האיש העומד מעל לכל חשד, מרדכי וינגרטן. הלפרין ואיש הש"י שאול תובל היו שותפים לחדר. לילה אחד אמר הלפרין לשכנו: "שמע. יש בעיית וינגרטן. כן עשה, לא עשה, כן בוגד. לא בוגד, עלה עליו." - "במה ?" - "נשק." תובל, שלימד בבית-הספר שברבע משנת 1944, הכיר היטב את וינגרטן. ב-1947 נאסר תובל. ווינגרטן השתדל למענו ושחרר אותו מן המעצר. הוא דיבר עם וינגרטן בלשונו. "מר וינגרטן," אמר לו, "הבן היחיד שלך עומד לטבוע בים, ואתה אינך עושה דבר." - "מה אתה רוצה שאעשה?" - "שתעביר בשיירות חבילות למעני. ושתשכנע את הבריטים להכניס אנשים שלנו לרובע." יהודית וינגרטן נסעה לעיר החדשה וקיבלה. בחצר בנייני המוסדות הלאומיים. מזוודה נעולה. סמל בריטי אדיב סייע לה ונשא את מזוודתה. היא חזרה לרובע בשיירה והביאה איתה מקלע "לואיס" ושישה סטנים. השליחה לא ידעה מה יש במזוודה. אביה חשד, אך שיחק את המשחק. ה"לואיס" שהביאה היה אחד משני המקלעים היחידים ברובע בקרבות האחרונים. וינגרטן אמר לבריטים כי לוחמי ההגנה (שנשלחו כתגבורת) הם תושבים חוזרים.¹⁵ בתיווך ארמנים קנה תובל מערבים עשרים וחמישה סטנים – כמה מהם מתוצרת תעש. שנפלו בידי האויב – ומאה אלף כדורים. תובל העיד שאפילו בשלבי המערכה האחרונים לא היה ברובע היהודי מחסור בנשק ללחימה בשטח בנוי.¹⁶ חודש אחרי שבא הלפרין לרובע ניכר שינוי גדול לטובה במורל של התושבים ובכוננות של הלוחמים. תקריות-האש והפיגועים ההדדיים נמשכו: ב-25 בינואר פוצצו הערבים קיר בבית אורנשטיין שבמערב הרובע, שעמדת-הגנה הייתה בו. יחידה שהורכבה מאנשי ההגנה ואנשי אצ"ל פוצצה עמדת צלפים ערבית סמוך לבית אורנשטיין ב-16 בפברואר. בפיצוץ זה ובחילופי-היריות נהרגו חמישה ערבים ונפצעו עשרה. רב-סרן דוידסון, מפקד הכוח הבריטי ברובע, לא הגיב בחומרה על יוזמה זאת של ההגנה.¹⁷ "ועדת הביצוע" של או"ם קיבלה, באותו יום, דוח מהמשלחת הבריטית לאו"ם: המשא-ומתן על הפסקת-אש בעיר העתיקה אינו מתקדם, מפני שהוועד הערבי העליון, שהוא הרשות הייצוגית המוסמכת של ערביי ארץ-ישראל, לא יתחייב להפסקת-אש בלי הסכמת המופתי, וחג' אמין משהה את תשובתו, שני הצדדים צוברים נשק.¹⁸ ריצ'ארד מ. גרייבס, ראש "הוועדה העירונית" שמינו הבריטים לירושלים, הציע הסכם-שלום לליאו כהן, איש המחלקה המדינית של הסוכנות, ב-4 במארס. באחד מסעיפי טיוטת-ההסכם של גרייבס כתוב: "היהודים יוציאו את כוחותיהם החמושים מן העיר העתיקה, והערבים יערבו לביטחון יהודי הרובע." "מה היה קורה, לדעתך, אילו היינו מוציאים את ההגנה מהעיר העתיקה בשנת 1920 ובשנת 1929?" שאל אותו ליאו כהן. גרייבס הודה שהערבים לא הבטיחו לו דבר, ושאל אם היהודים יוציאו את כוחותיהם מן הרובע כשיקבל הצבא הבריטי על עצמו את האחריות לחיי התושבים. "אחרי כל מה שקרה בזמן האחרון? אני מפקפק מאוד," ענה כהן.¹⁹ ______________ בשבוע הבא יתפרסם הפרק האחרון בתת הסדרה על הרובע יהודי בעיר העתיקה ברבע הראשון של המלחמה. אלה יהיו נושאיו: תקריות עם הבריטים; סילוקו של הלפרין מהרובע; תוכנית הלפרין לגבי הרובע, ניסיונות שווא להחזיר את הלפרין לרובע

1 . א"צ, יומן העיר העתיקה 23-20 בינואר 1948 2 . סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 3. א"צ, יע"ע, 24-23 בינואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין; אהרון לירון, ירושלים העתיקה. שם, עמ' 88-86; ראיון עם אברהם בירן, 23 בספטמבר 1980. 4. סבא של בוז'י הרצוג 5. פיגוע של אצ"ל בסוף דצמבר 1947. 6. הכוונה, כנראה, לפרשת פיצוץ מלון "סמיראמיס" ב-5 בינואר 1948 בשכונת קטמון בירושלים על-ידי אנשי ארגון "ההגנה". 7. אל-אקצה, שמאז ועד היום נמצא בלב הסכסוך, מה שמקנה לסכסוך היהודי-פלשתיני אופי דתי ואת זה רוב מנהיגי המדינה בעבר ובהווה לא הבינו ואינם מבינים. 8. תעודות מדיניות, 199, שיחת י. הלוי הרצוג -סר ה. גרניי. 9. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 10. שם, שם; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 85-75. 11. אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם. עמ' 78-76. 12. א"צ, פקודות-יום ברובע היהודי: א"צ, יע"ע, 8 בפברואר 1948; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 87-75: יומן דב"ג, 8 בפברואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 13. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 98-88. 14. א"צ, יע"ע, 21 בפברואר 1948; א"צ, יע"ע, 23-20 בפברואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 15. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין ושאול תובל; שיחות הטלפון הנ"ל עם יהודית וינגרטן (קמר). 16. א"צ, יע"ע. 22.15.11 בפברואר 1948: 8-7 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם שאול תובל. 17. א"צ, יע"ע, 17 בפברואר 1948; אהרון לירון, ירושלים העתיקה, שם, עמ' 65-59. 18. .FO 371/68550 ההתפתחויות האחרונות בארץ-ישראל, 20 בפברואר 1948. 19. ת"מ 251, שיחת ל. כהן - ר.מ. גרייבס בירושלים, 4 במארס 1948.