המטרה: לשמור על הקיים ברובע יהודי

ב-23 בפברואר נראו ערבים מתאמנים על מורדות הר-הצופים. הלפרין הורה לצלוף בהם מהעמדה שבבית אורנשטיין. הערבים השיבו אש, וגם בריטים ירו על עמדת ההגנה. למחרת אמר רב-סרן דוידסון לנציגי ההגנה אריה אבישר וישראל לרמן: "נורו יריות על החיילים, והם השיבו אש." שניים ענו שהיריות נורו על ערבים. דוידסון דרש שמפקדי ההגנה ירסנו את פקודיהם.¹ לקראת סוף פברואר החליפה הפלוגה של סרן פולקנר את זו של דוידסון, והיתה, כאמור, פחות ידידותית ממנה. ב-26 בפברואר זרקו אנשי הפלוגה רימון לכיוון עמדת ההגנה שבבית אבידן, בדרום הרובע, וב28 בפברואר ניפצו באבנים את שמשות בית-הכנסת ניסן ב"ק. חיילים בריטים אמרו לחברי ההגנה בגלוי שהם מחכים להזדמנות לירות בהם. הלוחמים היהודים אמרו לחיילים, שניסו לחפש נשק בעמדת בית אורנשטיין, כי אם חייהם יקרים להם מוטב שלא ייכנסו לעמדה בלי פתק מהקצין, ולאחר דין ודברים הסתלקו הבריטים מן העמדה. היחסים בין היהודים ובין הבריטים התחדדו בתחילת מארס, כשניסה מפקד הרובע – באישור מטה המחוז – למקש כמה דרכי-גישה לרובע שהערבים עלולים להשתמש בהן. פקודיו של פולקנר עצרו שני חברי הגנה שנשאו מוקשים. פולקנר פקד על קצין-הקשר ישראל לרמן לפרק את המוקשים שטמנו חבריו. אם ייפגע חייל בריטי אחד – הודיע פולקנר לחברי ההגנה – אהרוס את כל הרובע היהודי. לרמן פירק שני מוקשים, והבריטים פוצצו מוקשים נוספים. באותו יום (2 במארס) אחרי הצהריים שלח הלפרין מברק לשלום דרור: "הקשרים עם החיילים כעת רעים. ובלילה יצאו חיילים בריטים לרחובות הרובע, איימו על תושבים ועל חברי הגנה באקדחים שלופים וגירשו אותם אל הבתים." דרור הודיע במברק להלפרין: ממקור ערבי נודע "שהצבא עוקב אחרי הוצאת והכנסת מוקשים מהרובע. חושדים שהמוקשים מיוצרים ברובע. נהג בזהירות." ב-4 במארס פירק פולקנר עוד שני מוקשים במו-ידיו, עם כמה מפקודיו, וחייליו הרגו שני ערבים שניסו להפריע להם. פולקנר סיפר ללרמן על התקרית, ואמר לו שקיבל פקודה לסלק את היהודים מעמדת בית אורנשטיין. בעיר החדשה הפעילו אנשי ההגנה את השפעתם על הבריטים, וביצוע הפקודה נדחה. באותו יום גנבו כמה ילדים שקי-חול מעמדות הבריטים ונתנו אותם לאנשי אצ"ל. פולקנר דרש להחזיר מיד את השקים. "אם לא," איים, "אפציץ את רחוב היהודים." ביומן מטה-הרובע כתוב: "ניתנה הוראה להחזיר חלק מן השקים".²

נראה שפולקנר היה האיש שהחליט לסלק את אברהם הלפרין מן הרובע היהודי. שאול תובל ומשה רוסנק הזהירו את מפקדם. אך הוא לא חשש לביטחונו האישי והיה משוטט. לעיני הבריטים, בכל הרובע ובשטח שבין הרובע ובין שער-ציון. ב-5 במארס לפני הצהריים נענה הלפרין להזמנת וינגרטן ובא לביתו לשיחה שגרתית, אף שמשה רוסנק הציע לו לקבוע את הפגישה במיפקדת-ההגנה. אברהם אבידן ליווה את הלפרין לבית וינגרטן וחיכה לו בחוץ. רגע אחרי שנכנס הלפרין לבית הגיעו שני חיילים בריטים ועמדו ליד אבידן. בתוך הבית ראה הלפרין קצין בריטי. שהזדרז והתחבא בחדר אחר, וכשיצא לרחוב הקיפו אותו חיילים בריטים ועצרו אותו. קהל רב – לרבות חברי הגנה אחדים – התאסף ליד בית וינגרטן, אך איש לא העז לחלץ את המפקד מידי החיילים. הבריטים הרשו להלפרין לפרוש עם רוסנק הצידה לרגעים אחדים. והלפרין מסר לרוסנק את הפיקוד על הרובע. אחד מרופאי הרובע רדף אחרי הלפרין ושוביו והשיגם ליד שער-ציון: הרופא דרש מהבריטים לשחרר את השבוי, עובד חיוני בחדר-הניתוח שלו. הקצין הבריטי השיב: הלפרין נעצר מפני ששקי-חול לא הוחזרו. הבריטים הובילו את הלפרין אל מחוץ לחומות. ליד כנסיית דורמיציון עמדו כמה ערבים חמושים, והלפרין ביקש מן הקצין לא להפקירו בידיהם. הקצין העלה אותו על רכב צבאי שהוביל אותו אל משרדי הבולשת. במגרש הרוסים. שם נחקר שעות אחדות ושוחרר, אחרי שקיבל פקודה לא לחזור לרובע. ממשרדי הבולשת הלך הלפרין אל בנייני המוסדות הלאומיים והתייצב לפני מפקד-המחוז (החדש) דוד שאלתיאל. לימים סיפר הלפרין כי שאלתיאל לא שאל אותו מה מצב יהודי הרובע ולא התעניין בתוכניות להגן על הרובע כשיצאו הבריטים: לעומת זאת נזף בו מפני שהגיע להסכם עם אנשי אצ"ל ברובע, אף שלא קיבל אישור לכך ממיפקדת המחוז. "נחקרתי ושוחררתי. אחזור בקרוב. היו חזקים." כתוב במברק ששלח הלפרין לרוסנק. לאחר שאסף פרטים על נסיבות גירושו, שלח אליו, באותו יום, מברק נוסף: "נדמה שווינגרטן אינו אשם במאסרי. סידרו גם אותו. מה ידוע לכם?" ב-7 במארס הודיע רוסנק לשלום דרור ולהלפרין: "נפגשתי עם וינגרטן. הצבא ידע שבן-זכאי³ מפקד העיר העתיקה, וחיפש אותו זמן רב. לדבריו הוא (וינגרטן) עושה מאמצים להחזירו." רבקה וינגרטן טענה לימים שהודות להשתדלותו של אביה לא הפקירו הבריטים את הלפרין בידי הערבים בהר ציון אלא הובילוהו לעיר החדשה.⁴ פעמים אחדות ניסה הלפרין לחזור אל הרובע. באפריל ניסה הממונה על נוטרי ירושלים, נעמן סתווי, לסייע לו בכך ושיחד לשם כך סמל בריטי, אך כשהגיעה השיירה לרובע זיהה הסרן פולקנר את הלפרין ושלח אותו כלעומת שבא. כשנודע לשאלתיאל על ניסיונותיו של הלפרין נזף בו שוב. "מקומי ברובע היהודי," ענה לו הלפרין. "מי אומר זאת?" "אני חסר שם." "אני מתנגד שתרד לשם." "אינני מבין אותך." "מדוע? " "אם יש מקום קשה במחוז, הרי זה הרובע." שאלתיאל קרא ליועצו, שלום עשת, וזה פרש לפני הלפרין את מפת מחוז-ירושלים והסביר לו שכוחות ההגנה יכתרו את העיר העתיקה מצפון ומדרום ויכבשו אותה ללא קרב.⁵ "לא נשלח לשם לא תגבורת ולא פיקוד," אמר שאלתיאל. "איך יעמוד הרובע היהודי בהתקפה לפני שנכבוש את העיר העתיקה כולה?" הקשה הלפרין. "בנשק סודי." סתם שאלתיאל ולא פירש. לימים אמר הלפרין כי לדעתו התכוון שאלתיאל ללהביורים, שהיו אז בתהליך ייצור בתעש.⁶ הלפרין תיפקד כנציג הרובע היהודי במטה המחוז ובמטה גדוד "מוריה", שקיבל – באמצע מארס – את האחריות על הרובע מגדוד "מכמש". רוסנק שלח אליו מברקים וידיעות, על-ידי אנשים שיצאו מן הרובע, וראה את עצמו כממלא-מקומו הזמני. ב-22 במארס קיבל רוסנק מברק ממטה "מוריה": "נעשים מאמצים לשלוח (לרובע) את בן-זכאי."⁷

יום לפני כן (ב-21 במארס) הגיש הלפרין להנהלת הסוכנות היהודית תוכנית "לשינוי פני הישוב היהודי בעיר העתיקה." הוא כתב שבימי המלחמה, או אחרי שתסתיים, עלול הישוב היהודי בעיר העתיקה להתחסל, מסיבות אלה: "א. ניתוק ממרכזי הישוב העברי; ב. תנאי תחבורה קשים (גם בזמן שלום); ג. תנאי דיור... פרימיטיביים: ד. עיקר תעסוקתם של רוב התושבים הוא מחוץ לחומות. כתוצאה מן הנסיבות המיוחדות התרכזה בעיר העתיקה אוכלוסייה יהודית שרמת חייה נמוכה בממוצע בהרבה מן הרמה הנהוגה בישוב בכללו. אחוז גבוה מאוד של פושטי-יד ונזקקים לעזרה סוציאלית. רבים עדיין מתפרנסים מן החלוקה, בצורותיה השונות (כוללים, ישיבות ומוסדות אחרים). ומיעוט בלבד עוסק בעבודה פרודוקטיבית." אלה היו הצעותיו של הלפרין: "א. הרחבת הישוב היהודי בעיר העתיקה. מגבולות הרובע היהודי כעת עד לשער-יפו; "ב. הקמת מפעלי תעשיה ומלאכה להעסקת התושבים ; "ג. ביצוע עבודות ציבוריות בעיר העתיקה בקנה-מידה גדול – סלילת כבישים, הקמת בניינים חדשים והכנסת תיקונים ושיפורים בבניינים הקיימים – כדי להקל על התחבורה ולהעלות את תנאי הדיור ; "ד. שיכון מוסדות ציבוריים, תורניים ולימודיים בעיר העתיקה; "ה. טיפול מתאים במקומות ההיסטוריים ועידוד התיירות." עוד הצעות: לתפוס את הרובע הארמני, שרוב תושביו עזבוהו, ולשלוח לרובע מומחים. "במצב הקיים ברובע עדיין אין אפשרות לביצוע המפעל (התוכנית) בהיקפו המלא, ואם גם אין להזניח או לדחות את עבודות ההכנה, הרי הבעיה העיקרית כרגע היא החזקת הישוב לבל יתפורר. גם הפעולה החלקית כיום צריכה להיעשות לאור המגמה שצויינה לעיל. יש ליצור, גם במצב הקשה כיום, תנאים כלכליים כאלה בעיר העתיקה שיחזיקו את הישוב במקום." הלפרין העריך את התקציב הדרוש בתשעת אלפים לא"י בחודש, חוץ מתקציב ההגנה ומהתקציב להכנת מלאי המזון, ודרש להקים מחלקה מיוחדת לענייני העיר העתיקה ליד המוסדות הלאומיים. "בהתחשב באופי המיוחד והמנוון של תושבי העיר העתיקה, תצטרך המחלקה הנ"ל לפעול תוך שיקול-דעת, זהירות ותבונה רבה." יום אחרי שהגיש הלפרין את הדוח (ב-22 במארס) דרש נציג "הפועל המזרחי" בוועד הלאומי, זרח ורהפטיג, מהנהלת הסוכנות ומהנהלת הוועד הלאומי לבצע מיד את תוכנית-המינימום של הלפרין,⁸ אבל המשבר הצבאי והמדיני של סוף מארס העסיק את מנהיגי הישוב יותר מבעיית פיתוח הרובע היהודי.

קרב עם הבריטים

רוב חודש מארס שרר שקט יחסי ברובע היהודי. אבל ב-13 בחודש אירעה בו תקרית-אש משולשת: ערבים ובריטים נגד יהודים. חמישה ילדים יהודים נפצעו מפגז מרגמה שחדר לבית הוריהם, והבריטים השתמשו בפגזי פיאט עם גז מדמיע. כמה יהודים נתקפו בהלם. הבריטים האשימו את ההגנה בייזום התקרית.⁹ תקרית זאת לא השפיעה מיד על יחסי היהודים והבריטים בעיר העתיקה, אבל היא הוסיפה להשפעה המצטברת. המפקדים הבריטים הגיעו למסקנה שהיהודים יוזמים תקריות ומאשימים בהןאת הערבים. ב-17 במארס הודיע מפקד-הפלוגה הידידותי, רב-סרן דוידסון. לישראל לרמן שהתת-אלוף הידידותי ג'ונס הורה להוציא מהרובע ארבעה חברי הגנה אם וכאשר "יארע דבר מה."¹⁰ למחרת ירו ערבים על הרובע. והחיילים הבריטים ירו על עמדתם. בסוף מארס הגיעו יחסי היהודים עם הבריטים בעיר העתיקה למשבר נוסף. ב-25 בחודש נפצע חייל בריטי כשעלה על מוקש שהניחו אנשי אצ"ל.¹¹ הבריטים חיפשו באחת מעמדות ההגנה והחרימו פריסקופ. ב-27 במארס החזיר סמל בריטי את הפריסקופ לאחד מחברי ההגנה, על דעת עצמו. הדבר נודע למפקדו, והוא דרש מאנשי ההגנה להחזיר את הפריסקופ ואיים עליהם בחיפושים. הפריסקופ לא הוחזר, והבריטים הודיעו לווינגרטן שהם יחפשו בבית-הכנסת "ניסן ב"ק". וינגרטן דיווח לרוסנק. יחד עם ישראל לרמן נכנסו סרן הווארד וכמה חיילים לבית-הכנסת. החיפוש היה שטחי. החיילים לא לקחו דבר והווארד התנצל לפני לרמן על הפקודה שנאלץ למלא. יחידה אחרת בפיקוד הסגן גראהם, חיפשה בבתי הרובע והחרימה פריסקופ, מצלמות, מכשירי רדיו וקובע פלדה. בחדר-הניתוח שב"טיפת-חלב" כלא גראהם את הכירורג ד"ר נוימן, ואחר-כך שלח אותו לכלא. איש ההגנה אברהם שמעיה נעצר ברחוב. כדורי רובה נמצאו בכיסו, וגם הוא נאסר. שניהם שוחררו אחרי שלוש שעות. בערב פרצו חיילים בריטים לבית-הכנסת "שער השמים", שברו את המנעולים וירו לכל עבר. איש לא נפגע.¹² למחרת נכנס רב-סרן וסמל בריטי ל"בתי מחסה", הלכו ישר אל הסליק – כנראה ידעו בדיוק היכן הוא – והוציאו ממנו מרגמה 52 מ"מ, הנשק הכבד ביותר שהיה ברובע. בסביבת "בתי מחסה" שהו אז קבוצות של אנשי ההגנה. אחיה שילוני לימד נערים ירי ברובה, נוח קופרמן הדריך נערים בירי באקדח ועמנואל מידב לימד את פקודיו תיאוריה של לחימה בשטח בנוי. שילוני, קופרמן ואחדים מפקודיהם חשו ל"בתי מחסה". אברהם אבידן שלח רץ אל רוסנק. "לא לתת את המרגמה ויהי מה," הביא אליו הרץ את פקודתו של רוסנק. מרדכי מזרחי חטף את הרובה מידי הסמל הבריטי, ירה בו והרגו. הרב-סרן סירב לתת ליהודים את המרגמה, ומידב ירה בו ופצע אותו בכתפו. הרב-סרן רץ להזעיק עזרה. חיילים בריטים חשו ל"בתי מחסה". קרב יריות התחולל. פגז שירו הבריטים נפל על קבוצת חיילים בריטים, וארבעה מהם נהרגו. שלושה חיילים בריטים אחרים נהרגו מיריות חברי ההגנה ושישה נפצעו. חיילים בריטים חדרו לבית-מגורים, בסמטת "משגב לדך", והרגו את הרב נחום רייסין ואת בתו, שהתחבאו תחת המיטה. לא כל החיילים והקצינים הבריטים שהיו ברובע השתתפו בתקרית. סרן הווארד ואחדים מחייליו נתנו, באותו זמן, כחמש מאות כדורים ורימונים אחדים לאנשי ההגנה. שלטונות הצבא, שאנשי-הקשר של ההגנה דיווחו להם על המתרחש, הורו לרב-סרן הפצוע להפסיק את הקרב. הוא ניגש אל אנשי ההגנה בידיים מורמות, הציע הפסקת-אש והסכים לתנאים: שני הצדדים יחזירו זה לזה את הנשק והציוד שלקחו זה מזה. אנשי ההגנה חדלו לירות, ואז נורה איש ההגנה משה אלשיך בגבו ונהרג ונוח קופרמן נפצע קשה ואושפז בבית-החולים "משגב לדך". הבריטים התכוונו להובילו לעיר החדשה ולהעמידו לדין, אחרי שיחלים; ד"ר נוימן הזריק לו מורפיום ואמר להם שאין תקווה לחייו; הבריטים הניחו לו. שעתיים אחרי התקרית ביקש הרב-סרן הבריטי הפצוע סליחה מאנשי ההגנה על החרמת המרגמה ועל מעצרו של ד"ר נוימן יום קודם לכן. רוסנק שלח לרחובות הרובע אנשי הגנה חמושים, לפטרל ולהפגין כוח לעיני הבריטים והערבים.¹³ את הפלוגה של הרב-סרן הפצוע החליפה, למחרת הקרב, פלוגתו של סרן פולקנר, שהזמין מיד את לרמן לפגישה בבית וינגרטן. לרמן ענה לפולקנר שהוא עסוק, וביקש לקבוע את הפגישה בשעה מאוחרת יותר ובלי נוכחותו של וינגרטן. "השארתי לך הוראות לפגוש אותי בבית וינגרטן, מפני שיש דברים שראוי לברר בנוכחותו." ענה לו פולקנר. "לא עליך להחליט היכן ומתי תפגוש אותי. אתה תמלא את הוראותי." הפגישה בבית וינגרטן התקיימה ב30- במארס, ב3.30- אחרי הצהרים, בנוכחות עוד סרן בריטי. בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים אמר פולקנר ללרמן: ממחר לא ישאו אנשי ההגנה נשק ברחובות, ו"אם תהיה התנגשות איתי, היא תימשך עד שאנצח." אם ייפגע חייל – הבטיח פולקנר – אחסל את כל ההגנה בעיר העתיקה, ואהרוס את הרובע. "אינני רוצה מוקשים, ולא כל דבר אחר." טון-דיבורו התקיף הדהים את לרמן. פולקנר טען שתפקידו להגן על הרובע היהודי ושמה שמתרחש מחוץ לרובע אינו מעניין אותו. לדעתו כדאי להגנה לא לבזבז את כוחה בסכסוכים עם הצבא הבריטי; היא תהיה זקוקה לכל הכוחות שלה, כשיפנו הבריטים את הארץ. מוטב שתחסוך באנשים ובנשק ושתנצל את הזמן לאימונים. כדאי להגנה לפנות את הרובע, לפי שעה. לא אני ולא אתה נחליט בעניין זה, השיב לו לרמן. על כך יחליטו דרגים גבוהים יותר. לרמן דיווח על השיחה לרוסנק. רוסנק דיווח למטה המחוז. וקיבל הוראה: "להפסיק הליכה גלויה עם נשק באיזור."127 מוקש נוסף ביחסים עם הבריטים היה מנהרה תת-קרקעית עתיקה שסתמו הבריטים בשנת 1936, ושאנשי ההגנה השתמשו בה כדי להגיע לאזורים שבשליטת הבריטים ולאזורים שבשליטת הערבים. הבריטים שמעו רעש, כששופצה המנהרה, אבל לא ידעו מה מקורו. ערבים ראו שניים מחברי ההגנה בפתח המנהרה, ודיווחו לבריטים. פולקנר לא מצא את המנהרה, וזעמו גבר.

רוסנק דיווח למג"ד "מוריה" זלמן מרט: "היחסים עם הצבא עלולים להגיע לידי משבר אם תעלולי פולקנר יימשכו." ב-1 באפריל ירו הבריטים על בתי-מגורים של יהודים. ב-2 באפריל שלח פולקנר את אברהם הלפרין (שבא עם שיירת האספקה) בחזרה אל העיר החדשה. רבנים אחדים ביקשו מפולקנר להרשות להלפרין לחזור לרובע, וטענו שרק הוא מסוגל לארגן את חיי התושבים. ב-5 באפריל אמר פולקנר ללרמן, בחדר-הניתוח של ד"ר נוימן, שהלפרין נכנס לרובע במרמה. בתחפושת של סניטאר, אומנם באישור מושל המחוז אבל בלי ידיעת שלטונות הצבא, ועל כך קיבל הוא. פולקנר, נזיפה ממפקדיו. ואחר-כך העליב אותו הלפרין: הוא הזמין אותו לפגישה, אבל הלפרין שלח אליו, במקומו, "טוראי. נער שליח." "ההגנה היא תנועת-מחתרת, והבריטים עדיין רודפים אותה, אף שהיא עזרה להם תמיד," ענה לו לרמן. "לפיכך לא בא המפקד בעצמו לפגישות." גם ד"ר נוימן ביקש להחזיר את הלפרין, ופולקנר הבטיח להעביר את הבקשה לממונים עליו ולא לטרפד אותה. הוא ביקש שההגנה תאפשר לו לסייר בתעלות התת-קרקעיות שחופרים היהודים, וטען שהבריטים חוששים פן ישתמשו היהודים בתעלות אלה כדי לפוצץ את עמדותיהם. לרמן הבטיח להפסיק את העבודה במנהרה, כל ימי שהותו של פולקנר ברובע. אך עמד על דעתו: ההגנה לא תרשה לבריטים לסייר במנהרה.¹⁴ במסיבת-עיתונאים הכחיש איש המחלקה המדינית של הסוכנות, מיכאל קומיי, את הסיפור על המנהרה. אלוף-משנה בריטי אמר לו: ההגנה יורה על הבריטים, חופרת תעלות תת-קרקעיות ומשקרת בעניין זה.¹⁵ "העיר העתיקה זה ארבעה חודשים נתונה תחת שלטון אויב, ושעריה תפוסים בידי ערבים מזויינים. אין יוצא ואין בא," דיווח נשיא הוועד הלאומי יצחק בן-צבי לחברי הנהלת הסוכנות היהודית שהתכנסו בתל אביב ב-5 באפריל. "תושביה היהודים חיים על מנת-הצידה הזעומה, המובאת בדרך עקלתון, בעזרת הצבא, ומגיניה עומדים בגבורה, לשמור על הקיים."¹⁶ _____________ בשבוע הבא תתחיל להתפרסם תת-סדרה על אצ"ל ברבע הראשון של מלחמת העצמאות. בפרק הראשון אעסוק בהתנגדות ראשי אצ"ל לתוכנית החלוקה ולהקמתה של מדינה פלשתינית בארץ-ישראל המערבית; בביקורתם את שלטונות המנדט הבריטי ובחששתם שבריטניה מתכוונת להמשיך לשלוט בארץ ישראל למרות החלטת האו"ם; באימון הצבאי הלקוי של חברי אצ"ל ובמאמצי הארגון להשיג מימון לפעילותו

1. א"צ, יע"ע, 23 בפברואר 1948. 2. א"צ, יע"ע, 26 בפברואר ב-4 במארס 1948. 3. כינויו המחתרתי של אברהם הלפרין. 4. א"צ, יע"ע, 7-4 במארס 1948 סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין; עדותו הנ"ל של אברהם אבידן; א"מ, מכתב של רבקה וינגרטן ליונה כהן מ-16 במארס 1948; סדרת העדויות והראיונות הנ"ל של רבקה וינגרטן. 5. במבצע "יבוסי" בסוף אפריל ניסו חטיבות "הראל" ו"עציוני" בפיקוד יצחק שדה. לבצע תוכנית זאת, ונכשלו. 6. סדרת הראיונות הנ"ל עם אברהם הלפרין. 7. א"צ, יע"ע, 22 במארס 1948. 8. אצ"מ, 25/7723 S. 9. א"צ, 14-13 במארס 1948. 10. א"צ, יע"ע, 18 במארס 1948; ראיון עם אחיה השילוני, 11 בינואר 1982. 11. א"צ, יע"ע, 25 במארס 1948. 12. א"צ, יע"ע, 27 במארס 1948. 13. א"צ, יע"ע, 28 במארס 1948: אהרון לירון. העיר העתיקה, שם, עמ' 110-102: הראיון הנ"ל עם אחיה השילוני ועם נוח קומפרמן. 14. א"צ, יע"ע, 4-2 באפריל 1948. 15. אצ"מ, 25/7723 S המצב בעיר העתיקה, 6 באפריל 1948. 16. אצ"מ, 813/9131 S. יצחק בן-צבי: על שביתת הנשק הזמנית לאור המצב בירושלים.