תוכנית צבא-פלישה של אצ"ל

יעקב עמרמי, ראש מחלקת המודיעין של אצ"ל, נשלח לחו"ל – לסייע במאמצי הרכש – בסוף דצמבר 1947. בשני משלוחים, מוסווים כחפצי-עולים, שלח עמרמי לארץ-ישראל מאה ועשרים סטנים, שמונה טומיגנים ותשעה אלפים ומאתיים כדורים. משלוח שלישי – באותו היקף ובאותה שיטה – הגיע בסוף מארס. בין 6 בפברואר ל-15 במארס קיבל אצ"ל ארבעים ושלוש חבילות-מזון מארצות-הברית, ובתוכן שמונים ושישה אקדחים ושמונה אלפים ושש מאות כדורים. הסוחר אפרים אילין,¹ מי שהיה איש אצ"ל, ישב אז באיטליה ושלח לחבריו-לשעבר נשק בחמישה ארגזי מטען אישי של עולים. משלוח זה הגיע לארץ-ישראל במאי 1948. הצלחות-רכש אחדות היו לאצ"ל בצרפת, אבל רוב הנשק של רכש זה הגיע לארץ-ישראל ביוני 1948, באונייה "אלטלנה", ואז כבר היה אצ"ל בתהליכי פירוק, וגדודיו היו בתהליך טמיעה בצה"ל. רק בירושלים עדיין לא התפרקה המסגרת הנפרדת. הנשק שנשאה "אלטלנה" הביא על אצ"ל, ועל הציבור הלאומי בישראל, את אחד מאסונותיו הגדולים ביותר. בפברואר 1948 ביקרו חברי אצ"ל, יעקב עמרמי ואיתן לבני, בצ'כוסלובקיה. יצרני הנשק הצ'כים הסכימו למכור להם נשק במחירי השוק, אם הסוכנות היהודית לא תתנגד לעסקה זאת. נציג הסוכנות בצ'כוסלובקיה, אוריאל דורון, הסכים לאשר את העסקה בשני תנאים: שהנשק שיירכש יישלח לארץ-ישראל באמצעותו בלבד, ושבן-גוריון וגזבר הסוכנות אליעזר קפלן יאשרו את ההסדר ויסכימו למסירת הנשק לידי אנשי אצ"ל בארץ-ישראל. בתנאים אלה לא הייתה העסקה כדאית לאצ"ל.² על "תוכנית הפעולה" של אצ"ל סיפר, אחרי שנים, חבר המפקדה שמואל כץ, בציינו שאבותיה של התוכנית הזאת לא התאמו אותה לתנאים שבשטח. "התוכנית שעיבדנו בשביל הארגון בחורף ההוא, כתב כץ, "ציוותה בראש ובראשונה על החשת התהליך. בעיני רוחנו ראינו את הסיכוי הגלום בהתפתחות המצב הצבאי: להעביר את המלחמה אל שטח האויב; לפרוץ את גבולות החלוקה ועל-ידי כך להעתיק את הגבולות הללו מזרחה, למקרה שתדבק הסוכנות היהודית באופן רשמי לקווי החלוקה. הרי חזינו את ההתפתחות של שיתוף-פעולה טאקטי מיוחד בינינו לבין ה"הגנה", בכל שעה ובכל מקום שהמצב יאפשר זאת, ואם ייסוג האויב אל מאחורי גבול החלוקה ירדוף אחריו אצ"ל ויתקיפו. אם ננחל ניצחון נוסיף להחזיק בשטח. ואחרי-כן נקרא ל"הגנה" שתקבלו לידיה. לא היה לנו שום ספק כי בין אם יהיה הסדר מוקדם ובין אם לא יהיה, קבל תקבלהו מידינו. במיוחד מתכוננים היינו לארבע חזיתות: ירושלים; יפו, המתחככת בגבה של תל אביב מצד הים; המשולש המרכזי בלב הארץ, בין שכם לג'נין ולטול-כרם, ומישור רמלה-לוד. לא בכל הנסיבות יהיו היעדים האלה בגדר הישג-יד. בימים הראשונים ההם ברור היה רק דבר אחד, שעלינו להפוך את אצ"ל למכשיר המסוגל לנצל את שעת-הכושר, או ליצור אותה."³ מיעוט הנשק, מיעוט החיילים המאומנים ודלות המשאבים וכושר-הביצוע לא הובאו אפוא בחשבון. גם דיוני מפקדת אצ"ל בראשית המלחמה לא היו נקיים מיומרה ללא כיסוי. ההצעות היו להקים ממשלה זמנית שתפרוש את שלטונה על ארץ-ישראל השלמה: לא להכיר ב"ממשלת החלוקה" שהסוכנות היהודית ודאי תקים; להמשיך לפעול כארגון מחתרתי אחרי הכרזת העצמאות ואחרי שתוקם הממשלה העברית (שוודאי לא תגשים את מטרות אצ"ל); להתרכז בכיבוש ירושלים; להקים תנועה פוליטית, שתנסה להגיע לשלטון באמצעים דמוקרטיים במדינה שתקום, אבל גם לקיים את מסגרת אצ"ל בירושלים⁴ במגמה להשתלט על כל ארץ-ישראל. אם יסתפקו יהודי ארץ-ישראל במדינת-גטו – אמרו כמה מהמשתתפים – יהיה על אצ"ל להתכונן לשעת-הכושר. מנחם בגין שאל את אנשי "המטה לגולה" בפאריס מה דעתם על הצעות אלו, והם השיבו לו בהצעות עוד יותר יומרניות: אחרי שתיבחר "ממשלת העיוורון והבגידה הלאומית" יקים אצ"ל ועד עליון לשחרור העם, שיתפקד כממשלה: בתחומי המדינה העברית יפעל אצ"ל בשיטות פוליטיות. אבל מחוץ לתחומים אלה ישמור על מסגרתו ויילחם נגד הבריטים ונגד הערבים. חילוקי-הדעות בין בגין ובין אנשי "המטה לגולה" לא היו עקרוניים. אך בגין הבין שלהצעות מפאריס אין סיכוי להתממש. לבעלי ההצעה להקים את "הוועד לשחרור העם" ענה: "הבעיה היא אם הוועד המוצע, או כל גוף אחר שנקים, יוכל להבטיח ציוד לכך-וכך אלפי חיילים. אם אפשרות כזאת איננה קיימת, אין טעם להבטיח הבטחה שלא ניתן לקיימה." להצעה לשמור על מסגרת אצ"ל ענה: "אין טעם. ולא נקיים מחתרת בשטח השיפוט של ממשל עברי, ולו בחלקה של הארץ... אם אפוא תבוצע תוכנית-החלוקה ותקום ממשלה עברית, נצטרך לקבוע דפוסים חדשים להמשכת המלחמה למען שחרור הארץ." הוא נימק את טענתו: "כל ניסיון ממשי של תפיסת השלטון הרשמי, משמעותו לא רק מלחמת-דמים פנימית אלא גם מפלת אצ"ל וקטסטרופה לעם." אחדים מאנשי "המטה-לגולה" טענו שאם לא תוקם "ממשלה גולה" למדינה שעדיין לא נולדה, תהיה דרכו של בן-גוריון אל השלטון סלולה: ראש "הוועד לשחרור האומה"⁵ האמריקני, הילל קוק (פיטר ברגסון), כיבד את בגין ואת חבריו הארץ-ישראלים בכינוי "משרתי הסוכנות". המגודפים השיבו שאין הם מעוניינים ב"מרחץ דמים שיכרית את התקווה למדינה יהודית מכל וכול."⁶ לא רק מחלקה פ' (פורשים) בש"י ידעה על הלכי-רוח אלה בחוגי אצ"ל, אלא גם שירותי-ביון זרים. בדוח סודי של שירות-הביון המרכזי האמריקני, מ-28 בפברואר 1948, כתוב: "בין היהודים יש אי-שביעות-רצון מתוכנית החלוקה. אצ"ל ולח"י מתנגדים לחלוקה ודורשים את ארץ-ישראל השלמה. וגם את הגדה המזרחית של הירדן."⁷ הכישלון של פקודיהם בפעולות הצבאיות⁸ מיתנו את תקוותיהם של בגין ושל אנשי מפקדתו. לקראת הכרזת העצמאות היה נדמה שרק מטרה ממשית אחת נשארה להם: להגיע אל יום הקמת הצבא עם כוח די גדול, שיוכל להשפיע על הצבא כשיצטרף אליו. חבר המפקדה בצלאל עמיצור סיפר: "רצינו להכניס לצבא גדודים שלנו."⁹

על הריחוק בין מפקדי אצ"ל ובין המציאות מעיד ניסיונם להקים בחו"ל דיוויזיה לשם פלישה לארץ-ישראל. באמצע ינואר 1948 הורתה מפקדת אצ"ל בארץ-ישראל ל"מטה-הגולה" בפאריס: "את שורות המעמד בגולה יש להעמיד על בסיס גיוס טוטאלי. ועד כמה שקיימת האפשרות המעשית יש ללמדם לא רק סוגי נשק כלליים, אלא גם, ואולי בעיקר, סוגי נשק ספציפיים, כגון אנטי-שריון, יורקי-להבות וכו'. המגמה צריכה להיות להכין, בכל הארצות, לפחות דיוויזיה, שתוכל להגיע, עם סיום המנדט, לחופי הארץ, על אנשיה וציודה, המלא והחלקי. אני¹⁰ יודע כי לעת-עתה נראית המגמה דמיונית. אין דבר. נשאף לגדולות. גם אם נשיג פחות. טוב ומועיל הדבר. העיקר שתבוא עזרה, ולו אף ברגע האחרון. אין לחשוב על שליחת פליטים (לארץ-ישראל) כיום או עם סיום המנדט. חבל על העפלה כזאת. היא תכניס אנדרלמוסיה. עתה דרושים לוחמים וברזל. אם אפשר להביא באונייה שניהם יחד. מה טוב. אם לא, יובא ברזל. אל יביאו פליטים. לו היינו בטוחים כי היום הוא 15 במאי, היה צריך לשלוח את האניות כך שתגענה למים הטריטוריאליים ב-14 במאי ותסתובבנה בים עד שעת האפס. אבל כאמור אין ביטחון בכך, על כן צריך להכין, עד כמה שאפשר יהיה, מטוסי הובלה, פן ירצו הפיראטים לעצור את אניותינו גם אחרי חיסול המנדט, מתוך חשבון שימים, ואפילו שעות, עלולים להכריע את גורל ההסתערות הראשונה." ב-18 בפברואר הודיע אליהו לנקין למנחם בגין מפאריס: "גיוס חיל-הפלישה: אני מאושר שבשאלה זו כולנו בדעה אחידה, ויש בי האמונה שנוכל לעשות משהו ממשי בשטח זה. אולם לפני כן עליכם להבין את המצב של המעמד בגולה. בשורותינו מאורגנים עתה קרוב לאלף איש. האנשים עברו אימונים פרימיטיביים של קורסים שלנו, שבעיקר היו מופנים לחינוך רעיוני ולהכשרת טיפוס של לוחם מחתרתי (כלים קטנים, פיצוץ טרוריסטי, רימוני-יד ובחלקם גם תת-מקלעים). חוץ מנכונותם הנפשית והרעיונית אינני מאמין בכושרם הטכני של אנשים אלה למילוי תפקיד של צבא-פלישה ושל לוחמים מאומנים – אם כי התחלנו כבר בהדרכה בכיוון זה – וגם מספרם מועט ליצירת צבא-משלוח רציני. בתנאי עבודתנו במחתרת גם אין אפשרות לגייס, במהירות הדרושה, את האלפים הנוספים: זאת אפשר לעשות בגלוי, על-ידי תעמולה דרמטית ופתיחת לשכות-גיוס לגאליות. כמובן, אין אפשרות לעשות זאת תחת שמנו המפורש. באנו, משום כך, למסקנה שיש לנצל את הגופים הידידותיים שהם לגאליים." אצ"ל הקים בפאריס מטה ל"דיוויזיה" שלו, ומינה לה מפקד, את רב-החובל ירמיהו (ירמה) הלפרין. בראש המטה עמד אלוף-משנה צרפתי, אימהאוס. ועוזרו היה רב-סרן אוסטרי ממוצא יהודי, ששמו היה אדומי (לימים נודע שאדומי היה רב-סרן בצבא הפולני, וששירותי-הביטחון הצרפתיים שתלו אותו במטה ה"דיוויזיה"). לשכות-גיוס של "הדיוויזיה" הוקמו בכל הריכוזים היהודיים במדינות החופשיות. ב-21 בפברואר כתב בגין לפאריס, אל אנשי המטה: "ההסדר שלכם עם הלגיון מניח את הדעת לחלוטין. אני רואה כי תוכנית העזרה מחו"ל לובשת עור וגידים. המחשבה שביום ההוא ירדו לחופי הארץ לפחות חמשת אלפים חיילי המעמד, חמושים, מרעידה את הנפש. אין זו הפרזה. בתנאי הארץ עשויה תוספת זו להכריע את המערכה." כמה מהאנשים שהתנדבו ל"דיוויזיה" בחו"ל לא הבינו את ההבדל בין ה"הגנה" ובין אצ"ל, ולא התעניינו בו; הם רצו לנסוע מיד לחזית בארץ-ישראל, אבל מטה ה"דיוויזיה" עיכב אותם: הוא תכנן פלישה. קצין-המבצעים של אצ"ל לשעבר, איתן לבני, שישב אז בפאריס, דיווח לבגין: "יש לנו עתה שותפים אשר בחלקם לחמו ב-1918-1914 או ישבו במשרדים שונים במלחמת העולם השנייה. מחשבתם הצבאית רגילה, ואינם מכירים את תנאי הארץ. בוזבזו שבועות וימים על ערימות של תוכניות וטבלאות לדיוויזיה כבדה ומסורבלת, אשר מספר האניות הנושאות את התחמושת יעלה על מספר החיילים. ישנם גם אנשים כאלה אשר רואים את גמר תפקידם ברגע שיביאו את הדיוויזיה ארצה, יתייצבו לפני המפקד וישאלו מה לעשות, כגון ירמה, המפקד הראשי. בחדרו תלויה מפת ארץ-ישראל גדולה, ולפיה עבדו. למעשה מגששים בחשכה ומתווכחים על בעיות צבאיות אבסטרקטיות. לזה קורא אני: החלק האופראי של ההכנות." מספר המתנדבים לדיוויזיה, שבאו לפאריס בחודשים אפריל-מאי 1948, היה פחות ממאה. הם נשלחו לאיטליה ולגרמניה, לקבל שם הדרכה.¹¹ לא רק בגיוס צבאי ניסה אצ"ל את כוחו בחו"ל, אלא גם בפוליטיקה. נציגיו נפגשו עם מדינאים. שירות-הריגול הפולני ניסה לנצל את ההזדמנות כדי להציב כף-רגל מודיעינית במזרח התיכון, אך נציגי אצ"ל לא נענו להצעותיו. כשהרשתה ממשלת צ'כוסלובקיה לאצ"ל בחו"ל לגייס חיילים בתחום שיפוטה, כבר התפרק אצ"ל בארץ-ישראל. המחתרת הספרדית הציעה לאנשי אצ"ל נשק למכירה, וביקשה מהם סיוע למלחמתה נגד משטרו של פרנקו. הם סירבו. רק בצרפת השיג אצ"ל תמיכה במשרד החוץ. והאיש שהביא את ההישג המדיני היחיד הזה היה ד"ר שמואל אריאל, חבר בית"ר מרומניה, שמפקדת אצ"ל בארץ-ישראל דרשה, לפני כן, לסלקו מהארגון בשל "התנהגות לא הולמת." הוא נשפט, בפאריס, וננזף. בפברואר 1948 לחץ לנקין על בגין "לתת שאנסה לאריאל." מפני ש"זה הדבר היחיד שיש בידינו." לנקין סיפר כי לפי הוראותיו הסביר אריאל לאנשי משרד החוץ הצרפתי שאם ינצחו הערבים את היהודים עלולים הבריטים להסיתם לפעול גם במושבות הצרפתיות שבמזרח התיכון, ולעומת זאת אם ינצחו היהודים, בעזרת הצרפתים (ובהנהגת אצ"ל), הם "יעזרו להם (לצרפתים) באזור שנשמט מידם לפני שנים אחדות," היינו, יסייעו להם להשתלט על סוריה ולבנון. ב-25 במארס הגיש אריאל למשרד החוץ הצרפתי הצעת-טיוטה של הסכם סודי: אצ"ל יקים ויאמן דיוויזיה על אדמת צרפת, יקבל מממשלתה נשק לשתי דיוויזיות חיל-רגלים וסיוע להגיע לארץ-ישראל. ו"הארגון (אצ"ל) מצהיר שהוא נכון לבחון כל בקשה שצרפת תפנה אליו, כגמול, הן לגבי העתיד והן לגבי ההווה המידי, לאחר קבלת הסכם זה, הארגון בטוח בתמיכת צרפת. כפי שצוין, בהסכם המוצע ובהתאם לתוכניותיו לעתיד, יהא (אפשר) לערוב לצרפת (שתהיה) ברית יעילה וכנה מצד ארץ-ישראל העברית."¹² התוצאה הייתה פרשת "אלטלנה".

שיתוף-הפעולה המבצעי בין ה"הגנה" ובין אצ"ל ולח"י (בתנועת-המרי) נפסק באמצע 1946, ובסוף אותה שנה חידשה הסוכנות את המאבק נגד ארגונים אלה. במסמך "כללי הפעולה נגד הפורשים", ששלח ישראל גלילי ב-15 ביולי 1947 אל מפקדי ה"הגנה", כתוב: "אין העת כשרה לפתוח נגד הפורשים במלחמת-חיסול וכל הכרוך בה, לפיכך תוגבל, בשלב זה, פעולת הגיבוש (ה"הגנה") בהגשמת החלטותיה של אסיפת-הנבחרים, לנקיטת אמצעים מתאימים המכוונים למנוע השתלטותם בתחום היהודי, לבלום התפשטותם, להכביד על פעילותם, למנוע את פעולותיהם (אלה שיש למנען). לסתום מקורות יניקתם בחיול ובמימון, לחולל בישוב העברי התנגדות פעילה לקיומם ולפעולתם המהרסת... הפעולה תיעשה בכוחות העם עצמו, בלי להסתייע בשלטון ובלי לסייע לו, מתוך זהירות לא להילכד על-ידי השלטון." הפעולות נגד אצ"ל ולח"י כתקופה זאת¹³ קיבלו אחר-כך את השם "הסזון הקטן".¹⁴ בספטמבר 1947 נפגשו חברי הנהלת הסוכנות פריץ (פרץ) ברנשטיין, יצחק גרינבוים, הרב י.ל. פישמן (מימון) וחבר הוועד הלאומי, דוד רמז, עם מנחם בגין ועם איש לח"י ד"ר ישראל אלדד, ודרשו מהם להפסיק את ההתקפות של פקודיהם על הבריטים עד סיום הדיונים בעצרת או"ם בניו-יורק, ולצמצם את התגובות על הפרובוקציות של השלטונות, אם יהיו כאלה. לח"י נענה לתביעה. אצ"ל לא נענה.¹⁵ וההתנגשויות ההדדיות החריפו. במכתב משותף ששלחו ראש "הוועד לשחרור האומה" הילל קוק וחבר "המטה לגולה" אליהו לנקין, אל בן-גוריון מפאריס כתוב: "אם לא תיפסק רדיפת אצ"ל נשבור את ידיהם ורגליהם של חברי הנהלת הסוכנות בכל מקום שנמצא אותם." קוק אמר לחבריו: "בן-גוריון מדבר על מלחמה בנשק נגדנו. צריך להזהירו, ואחר-כך להרביץ לו מכות בינוניות ולהסביר לעם כי מוטב צלע שבורה של בן-גוריון מאשר טרגדיה לאומית של מלחמת-אחים ."¹⁶ היו אלה ימי השיא של המאבק המדיני. מנהיגי הציונות ניסו להוכיח לאומות העולם שהישוב העברי בשל להקמת מדינה שלא תחרחר מלחמות, ובאותה עת היה על הישוב הזה להתכונן במהירות למלחמה נגד הערבים. חברי הנהלת הסוכנות סברו שאסור להם להניח למנחם בגין להחליט בזמן כזה מה טוב ומה רע לעם ישראל, לא רק מפני שאין לו סמכות כזאת, אלא גם מפני ששיקוליו מוטעים. נציגי מפלגות-הפועלים במוסדות-הישוב דרשו לבלום את אצ"ל בכוח. שותפיהם ממפלגות הימין לא תמכו בדרישתם זאת (גם בימי "הסזון הגדול" של 1944 – 1945, פסחו נציגי מפלגות הימין על שתי הסעיפים). בשנת 1947 גברה באצ"ל השפעת קצין-המבצעים שלו, עמיחי פגלין, והמפקדים הצעירים, והשפעתו של מנחם בגין פחתה. בדברי-הסבר (הניסוח של ישראל גלילי) שהפיץ הפיקוד-העליון ליחידות ה"הגנה", ב-30 באוקטובר 1947, כתוב: "א. ההתנגשויות עם הפורשים אירעו בימי הדיונים העיקריים באו"ם, על סף ההחלטות. התנגשויות אלה, במיוחד בימים אלה, אינן בהתאמה לאינטרס המדיני של העם היהודי. קרוב לוודאי שהפורשים הערימו לנצל אחריותנו בימים אלו לשם התחצפות, מתוך תקווה שנשקוט ולא נפריע, ומתוך שאין להם אחריות כלשהי לגורלנו המדיני. התנגשויות אירעו בשעת ההפרעה להדבקת כרוזיהם. לרגל המצב המדיני יש להימנע, עד הודעה חדשה, מהתנגשויות עם מדביקים, ויש להמשיך בהורדת הכרוזים, אך לא בשעת ההדבקה שלהם... נתאמץ לא להיגרר לתגרה. נשקוד עתה לכבות, לא להצית". מטה הפלמ"ח הוסיף לדברי-ההסבר הוראה: "להגביר את השמירה על בסיסי הפלמ"ח".¹⁷ החשדות היו הדדיים. אנשי אצ"ל פחדו מהתקפות והכינו תוכניות להתקפות-נגד. הם גם פחדו מפני שתילת אנשי ה"הגנה" בשורותיהם. שלמה נקדימון כתב, בספרו "אלטלנה", שבמשפטים הפנימיים באצ"ל הוצאו לפועל גזרי-דין מוות.¹⁸ ב-11 בנובמבר 1947 גילו שוטרים בריטים קורס-נשק של לח"י בפרדסי רעננה. השוטרים ירו, חמישה מאנשי הקורס נהרגו וחמישה נעצרו. בפעולת-גמול הרגו אנשי לח"י סמל-בולשת בחיפה, ופצעו שלושה שוטרים וארבעה פקידים של חברות-הנפט "של" ו"סוקוני ואקום". הנציב העליון הודיע לבן-גוריון כי ארבעת הפקידים נפגעו בחיפה רק בשל לאומיותם, "אין הם שייכים לא לכוחות הביטחון ולא לממשלה. אתם מחפים על רוצחים," אמר סר אלן קנינגהם. "מה בדעת הנהלת הסוכנות לעשות?" בן-גוריון ביקש שהות, ואחרי שהתייעץ עם חבריו אמר לנציב העליון: "ה"הגנה" תנסה למנוע מעשי הפורשים, אך לא תשתף פעולה עם הממשלה." הוא הציע לנציב להקים משמר-עם יהודי ארצי, שימנע מעשי רצח ושוד נגד יהודים, אנגלים וערבים. ויהיה כפוף לוועד הלאומי. בישיבת ועד הביטחון, ב-20 בנובמבר 1947, הסביר בן-גוריון: "משמר-העם אינו פתרון רדיקאלי וסופי לעניין הטרור. לשם כך נחוץ כוח ממלכתי. אם תקום מדינה, היא תפתור שאלה זו... דבר זה (משמר העם) מכוון לתקופת-המעבר, אשר כבר התחילה. כבר נוצר חלל ריק... אם בינתיים ישרור בישוב היהודי שוד ורצח, אם בינתיים יטילו אימה – אין זה מעניין אותי לשם מה, שוד הוא שוד, רצח הוא רצח, ואין אנו מוכרחים לסבול זאת – ... משמר-העם ישמור על אותם הדברים העלולים להיפגע על-ידי הטרוריסטים: מוסדות ציבוריים. בתי-קולנוע, בנקים." נציג העדה הספרדית מירושלים, אליהו אלישר. הודיע ששולחיו החליטו, פה אחד, "נגד מלחמת-אחים," ובן-גוריון השיב לו בזעם: התנועה הציונית העולמית החליטה לפעול בכוח נגד הרוצחים והשודדים. הכול מתנגדים למלחמת-אחים, אך לא ייתכן שלאנשי אצ"ל ולח"י מותר לרצוח "גויים,¹⁹ יהודים וערבים. ואסור להשתמש בנשק נגדם... עכשיו אנחנו עומדים ערב פינוי. חלל פסיכולוגי כבר נוצר. קרו דברים כאלה אשר החרידו את הישוב... אין לקבל את דברי מר אלישר, שמלחמת-אחים אסורה. מלחמה חד-צדדית נעשית." ועד הביטחון החליט לאשר, ברוב של חמישה, את הקמת משמר-העם. שניים נמנעו.²⁰ ________________ בשבוע הבא: דיון בהנהגת היישוב על היחס לאצ"ל; משא-ומתן בין נציגי הנהגת היישוב לבין נציגי אצ"ל על תיאום המבצעים; חטיפת איש אצ"ל ידידיה סגל בידי אנשי ההגה ורציחתו השנויה במחלוקת;

1. אילין גם סייע לרכש של ה"הגנה". הוא רכש אח אניית הנשק של ה"הגנה" "נורה". ראה להלן. 2. אלי תבין, החזית השנייה. שם, עמ' 202-193; מאצ"ל, עמ' 118. 3. שמואל כץ, יום האש, שם, עמ' 331 4. מפני שהמוסדות הלאומיים הסכימו שירושלים לא תיכלל במדינה היהודית. 5. ארגון יהודי-אמריקני. שתמך באצ"ל. 6. שלמה נקדימון, אלטלנה, שם, עמ' 55-54. 7. 666-676 FRUS 8. הרי כמה מהן: סיכול פיצוץ "בית הדר" בתל אביב. סיכול התנקשות בחיי מפקד הצבא הבריטי גנראל מק-מילן בירושלים וסיכול התקפה על מחנה צבאי ברחובות. 9. ראיון עם בצלאל עמיצור ב-3 ביולי 1978. 10. מנחם בגין. 11. אלי תבין. החזית השנייה. שם. עמ' 206-203: נקדימון, אלטלנה, שם, עמ' 56-55: לפי ישראל גלילי (בראיונות הנ"ל) לא ידעו חברי מפקדת ה"הגנה" על תוכנית הקמת הדיוויזיה. 12. אלי תבין, החזית השנייה, שם, עמ' 162-157; אורי ברנר, אלטלנה, הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 64-61. 13. עם יציאת הבריטים מארץ-ישראל. 14. סת"ה ג2/, עמ' 959-593; מאצ"ל ה', עמ' 176-163. 15. אורי ברנר, אלטלנה, שם. עמ' 320. 16. שלמה נקדימון, אלטלנה, שם, עמ' 34. 17. א"צ, תיק הפורשים; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 18. שלמה נקדימון, אלטלנה, עמ' 35. 19. הכוונה לבריטים. 20. אצ"מ, 25/3943 S ישיבת ועד-הביטחון ב-20 בנובמבר 1947