(א) "שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו? א"ל: 'וחטאים תרדף רעה' (משלי יג,כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו? א"ל: 'הנפש החוטאת היא תמות' (יחזקאל יח,ד).
שאלו לתורה חוטא מה עונשו? א"ל להם יביא אשם ויתכפר. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו? אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו" (פסידר"כ שובה כד).
(ב) "ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם: תשובה... דכתיב
בטרם הרים יולדו... ותאמר שובו בני אדם" (פסחים נד,א)
(ג) "לא דוד ראוי לאותו מעשה (=חטא בת שבע ואוריה) ולא ישראל ראוין לאותו מעשה (=חטא העגל)... אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד אומרים לו: כלך אצל יחיד (=דוד), ואם חטאו צבור אומרים להם כלך אצל צבור נאום דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה" (ע"ז ד,ב)
תשובה - אי-רציונלית
מושג התשובה ייחודי הוא לאמונת היהודת, בחסדו של הקב"ה. רק הקב"ה מושיט יד לשבים,
בניגוד לחכמה, לנבואה ולתורה (ציטוט א). התורה מציעה דרך כפרה: "יביא אשם ותכפר", שהוא קרבן-נפש המלווה את התשובה במעשה סמלי של הזאת דם ושריפת בשר. רק
הקב"ה, מסתפק ב'תשובה' נטו, ובלבד שהיא אמיתית, כנה ומעומקא דליבא. ה'חכמה' ו'הנבואה', דהיינו השכל והרגש, בניגוד לתורה, תובעים למצות את מידת הדין: "וחטאים תרדף רעה"; "הנפש החוטאת היא תמות".
התשובה היא אפוא אי-רציונלית, אלקית! לא מתקבלת על דעתנו האנושית. זה פשר המימרא שצוטטה (ב) על
"התשובה שקדמה לעולם". בהיותה מעבר לעולם הטבעי מובן שאיננה למאמיני תורת סיני.
האנושות כולה קרואה לתשובה, ואנשי "נינוה העיר הגדולה" יוכיחו, שאת סיפורם נקרא ביום הכיפורים בעלות המנחה.
בשפת ימינו ניתן להוסיף עוד כמה 'סמכויות' העוסקות בנושא "הנפש החוטאת מה יהא עליה?", וגם הן אינן מכירות בעולם התשובה.
מערכת המשפט, למשל, מכירה במושג התשובה רק בשוליים, במסגרת נסיבות להקלת גזר הדין. אבל 'חוק זה חוק' ועוון ופשע הם עוונות ופשעים, ואין בכח שום 'תשובה' למחקם.
מחמירה יותר היא
'התקשורת', בפרט זו הירודה, שאיננה סלחנית כל עיקר, במיוחד כאשר מדובר בחטאי אישיות ציבורית. היא מתפרנסת מאי סלחנות, מדליית חטאים וציטטין מתהום הנשייה או שאיבתם מן ה'ענן'. עולם התשובה מחוץ לתחומה!
צו איסור דיון פומבי
דוד המלך, בהודאתו "חטאתי" (שמ"ב יב,יג) לאחר פרשיית בת שבע ואוריה, הפך להיות סמל ומופת לתשובה (ציטוט ג). והנה, גם הוא נתקל ב...תקשורת עוינת. למסורת חז"ל (להלן) דוד ביקש שתי בקשות: "שלא יכתב סורחני",
דהיינו delete. ותשובת הקב"ה: "אי-אפשר". ובקשה שניה: "דלא לישתעי בי רבנן"
(= שלא ידושו בבית המדרש בחטאי). א"ל הקב"ה: מסכים! ובשפת ימינו: אין מחיקה מן הפרוטוקול הגנוז, אבל יש 'צו איסור דיון'!
הנה הציטוט המלא: "אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שאם היו קורעין בשרי לא היה דמי שותת. ולא עוד אלא, בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש - מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חברו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא. אמר דוד לפני הקב"ה: רבש"ע, 'שגיאות מי יבין'.א"ל: שביקי לך (=בסדר. K)... דלא לישתעו בי רבנן (=שלא יעסקו בחטאיי), שביקי לך; שלא יכתב סרחוני', אמר לו: אי-אפשר" (סנהדרין קז,א).
ומשנה ערוכה היא:
"מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין" (מגילה פ"ד מ"י).