ההוצאה להורג של חיה זיידנברג

אחרי שנים כתב אחד משלושת מנהיגי לח"י, ישראל אלדד כי לפעולות לח"י במלחמת העצמאות, מחוץ לירושלים, לא הייתה חשיבות היסטורית מכרעת. "הפעולות לא נבעו מתוך הנחת-יסוד שלנו, הן לא היו לא פעולות שחרור ולא פעולות כיבוש. ובתוך-תוכנו ידענו: הן באו אך ורק כדי לעמוד בתחרות, כי הרי עדיין אנו קיימים כגוף נפרד."¹ בימי מלחמת העצמאות היו לח"י ומפקדיו יומרניים יותר. ב-6 בינואר 1948 הכריזו מלחמה על הערבים: "כנופיות ערביות, מורכבות משודדים מקצועיים, הרפתקנים מהארצות השכנות, בהדרכת פסולת בריטית סרבית-נאצית-פולנית, מתקיפות שכונות עבריות... מתכוונות להשמיד ישובים מבודדים, לפגוע בתחבורה ובאספקה העברית," כתוב בכרוז של לח"י שפורסם בתאריך האמור. "לאור מצב זה החליטו לוחמי חרות ישראל להשיב מלחמה לפורעים ולכל עוזריהם." אלה המטרות המִבצעיות שיעד לח"י לעצמו, על-פי הכרוז: "להרוס את מרכזי הפיקוד של הפורעים, לפגוע במנגנון שלהם, בראשיהם ובמפקדיהם, לשחרר את השכונות העבריות מלחץ הכנופיות הערביות על-ידי לחץ נגדי על בסיסיהן ועל השכונות העבריות השכנות, להעניש את הכפרים הערביים המשמשים בסיס להתקפה על התחבורה העברית ועל ישובים עבריים. לשים מצור על הבסיסים העיקריים של הכנופיות, על-ידי ניתוקם מן העורף שלהם. ולהעניש את האחראים לרצח ולשוד." הפעולות של לח"י עד אז אוזכרו בכרוז עם תאריכיהן: "ב-6 בדצמבר התקפה על המערכת ובית-הדפוס של עיתון-ההסתה החוסייני 'אל ואחדה' בירושלים. לאחר הרצח בבית-נבאללה² חייל אחד נהרג, הנשק פורק: ב-28 בדצמבר התקפה על מכונית הליגיון העבר-ירדני על הר-הכרמל בחיפה; באותו יום התקפה על ריכוז פורעים בשכונת רוממה בירושלים ובכפר-ליפתא. בתים פוצצו, אנשי כנופיות הוצאו להורג: התקפה על הכפר יאזור, בתי-קפה ששימשו מקומות ריכוז לפורעים פוצצו. ב-31 בדצמבר נותקו פסי-הרכבת ליפו. ותנועת הרכבות בין יפו לשאר חלקי הארץ נפסקה: ב-1 בינואר הותקף ופוצץ בית בשוק-אל-יהוד במנשיה. שהיה עמדה אסטרטגית לפורעים שהתקיפו את תל אביב; באותו יום התקפה מרוכזת על שכונת קטמון וכפר-מלחה ליד ירושלים, בתים פוצצו ואנשי-כנופיות נקברו תחת עיי-מפולת; ב-4 בינואר הותקפו ופוצצו משרדי הוועדה הלאומית ביפו.³ ועדה זו שימשה מרכז-פיקוד לכל כנופיות הפורעים באזור תל אביב וקיבלה את הוראותיה ישר מן המופתי... למחרת נותקו שנית פסי-הרכבת המובילה ליפו בטרם חודשה התנועה. לוחמי-חרות-ישראל יוסיפו גם להבא לפעול להגנת הציבור העברי ולחיסול הפרעות והפורעים. לוחמי-חרות-ישראל יתאמצו להקפיד כי פעולותיהם תהיינה מכוונות, תכליתיות ויעילות. "⁴ בסוף 1947 היו בחטיבה הלוחמת של לח"י מאתיים איש ובשירותים עוד מאתיים, וכמות הנשק והתחמושת שלו הייתה מזערית.⁵ כוח זה הספיק לפגיעות-הגרילה בבריטים ובערבים. הנזכרות לעיל. ולא למטרות-המלחמה שהצהיר עליהן. בין הבטחותיו של לח"י - לראות בערבים "יריב ולא אויב" ולא לפגוע "בערבי סתם" - ובין "פעולותיו המלחמתיות", התקפות על שכונות-מגורים ופיצוץ בתי-קפה, לא הייתה התאמה. אחרי ששכך גל ההתקפות הזעירות של לח"י, בדצמבר 1947. שותקו פעולותיו, והסיבה העיקרית הייתה חוסר תשתית לוגיסטית. בחודשים ינואר ופברואר 1948 פוצצו חבריו את "בית הקשתות" בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים (14 בינואר 1948), כמה בניינים ועמדות-צלפים בכפר ליפתא שממערב לירושלים ובגבול תל אביב -יפו וכמה בנייני-ציבור בחיפה הערבית, בתחילת פברואר פגעו באוטובוס ערבי שנסע מלוד לחיפה והרגו ופצעו נוסעים אחדים. ב-8 בפברואר פוצצו בתיאום עם ההגנה את "בניין טאונוס", שאיכלס עמדות של ערבים מעל למרכז המסחרי בירושלים. ובית בשכונת שמאע הסמוכה. ב-20 בפברואר הם פוצצו את "בית ענתאוי" בקטמון. ב-1 במארס תקפו את כפר קניר⁶ שבשומרון ופוצצו בו כמה בתים, ואחרי שלושה ימים פוצצו בחיפה בניין שהכנופיות השתמשו בו. ארבעה-עשר איש נהרגו ושלושים נפצעו. ב-5 במארס התחזה חבר לח"י אברהם כהן כערבי וניסה לחדור לשכם כדי לפוצץ מכונית-תופת במִפקדת "צבא-ההצלה". אנשי המשמר הלאומי הערבי זיהו אותו ליד מחסום קלקיליה ועינוהו עד מוות (נראה שמלווהו, ערבי, הסגיר אותו). עריקים בריטים וקצינים עירקים. שניסו לפרק את המכונית, נהרגו כשהתפוצצה תוך-כדי פירוק. ב-10 במארס פוצצו אנשי לח"י שלושה בניינים בקטמון: "בית סוריה אחמד בוצרי", "בית שהין" ו"בית ענתאוי" בפעם השנייה.⁷ כל אלה היו מיבצעים נועזים שהשפעתם על מהלך המלחמה לא הייתה רבה. בינואר, בפברואר ובמארס ניטשו קרבות בין היהודים לערבים בישובי-הספר ובדרכים, בהיקף ובשיטות שלח"י לא היה מסוגל להשתלב בהם. באותם חודשים פִּרסמו מנהיגי לח"י דברי-ביקורת חריפים על ההגנה. ב"מכתב גלוי של איש לח"י לאיש ההגנה" נמנו, בזה אחר זה, הכישלונות הטאקטיים של ההגנה בחזית תל אביב. המסקנה: "מי שיחטט ימצא בנקל שיש פה חטא בראשית. כיצד אירע הדבר שיפו זו הצליחה להתבצר כך? כיצד זה קרה שמיד עם התקפותיה הראשונות לא נכנסו חמש מאות בחורים על נשקם ולא עשו שמות בעיר, שלא תוכל לשמש עוד מרכז-כוח? דבר זה היה אפשרי, ריכוז חמש מאות איש לא היה מאמץ צבאי כבד ל'הגנה', אבו-כביר לא היו לה כל מבצרים עדיין ואפשר היה למחוק אותה מעל-פני האדמה. אך דרך זו של התקפה אף לא עלתה במוחו של 'הפיקוד-העליון'. זה בניגוד לכל עברה, זה בניגוד לכל ניסיונה, זה בניגוד לכל אופיה של ה'הגנה'. התגוננות היא יותר משיטה תכסיסית, היא יותר משיטה צבאית, היא יותר משיטה פוליטית. היא גם עניין של אופי. כל זמן שהבריטים עוד כאן ואין מדינה עברית עצמאית, וכל זמן שאין כל סיכויים שאותה הנהגה תהיה אי-פעם הנהגה לוחמת לגרוש השלטון הבריטי הזר מן הארץ, לא יתפרקו לוחמי חרות ישראל." העצה שהשיא "איש לח"י" היודע-יותר-טוב ל"איש ההגנה" הנבוך הייתה להצטרף ללח"י. "הצטרף גם בגופך, כפי שמזמן אתה אוהד לה (ללח"י) בהכרתך הפוליטית ובמצפונך החיילי." למי שסבור שההגנה "בדרך לְהפך לצבא." ניתנה עצה, להצטרף לדרך הפוליטית של לח"י, להמשיך לשרת בהגנה ו"ללחום את המלחמה בפנים, להחדיר את הבהירות הפוליטית והעקביות המלחמתית בתוך היחידה שאתה שייך לה... בינתיים חייב אתה להמריד ולהתמרד נגד פקודות-חרפה של כניעה לקלגסים בריטיים, כניעה המביאה עימה את מותך, המביאה עימה את הפקרת עמדותינו, העתידה להביא עימה את הכישלון לאורך כל החזית; בינתיים עליך לארגן סביבך תאי-מהפכנים עבריים, ועדות התנגדות לכניעה, תאים לפעולה מיידית כבר היום. לא להיכנע לבריטים, לא לצאת נגד הפורשים. וחשוב מזה: זה האיש בן-גוריון עדיין לא אמר את דברו האחרון. עדיין צפויה סכנה של כניעה פוליטית ללחץ... המנהיגים השפילו את הנוער, מסביבך ישנה רוח מרדנית, רוח שכל 'הקו' התבוסתני של המנהיגים הזקנים לזרא לה. זאת רוח חדשה. לא מהגלות באה. מסגרת ה'ציות למוסדות' נחלשת והולכת. נחלשת והולכת אחרי כל הכניעות, החרפות והכישלונות. יש גבול לסבלנות הנוער. דע את האווירה הזאת. דע את הנעשה בנפש הנוער הזה. היה אתה למרכז הרוח המתמרדת הזאת על כל צרה העלולה לבוא, על כל כניעה החבויה אי-שם בסתר נפשות ההנהגה."⁸

"במצב שגם ההגנה וגם אצ"ל התרכזו בפעולות נגד הערבים, היה מהתבונה ומהתועלת הרבה לפעול נגד הבריטים, כדי לא לתת להם להופיע כניטרליים ולפעול בצד,"⁹ כתוב בעלון פנימי שהפיץ מרכז לח"י בקרב חבריו. אבל גם בחזית נגד הבריטים היו מעשיו של לח"י. בחודשי מלחמת העצמאות, מרשימים פחות מכרוזי-הקיר שלו ומפִּרסומיו הפנימיים. אלה פעולות לח"י "בחזית העיקרית" הזאת: בדצמבר תקפו חבריו ביריות ארבעה חיילים בריטים. פצעו אותם. לקחו את נשקם והרגו שני אנשי-בולשת בריטים שניסו לעצור אותם ולקחת מהם את הנשק. בתחילת פברואר הרגו חייל בריטי אחד, וכשבוע אחרי הפיצוץ ברחוב בן-יהודה¹⁰ (ב-29 בפברואר) ירו בחיילים ברחובות ירושלים וחיבלו ברכבת שהובילה חיילים לחופשה למצרים. עשרים ושמונה חיילים נהרגו ועשרות נפצעו. הרכבת נפגעה במרחק מאה מטרים בלבד מ"גבעת הקיבוצים", שליד רחובות, ש"קבוצת הצופים א'" הפעילה בה את בית-החרושת לכדורים 9 מ"מ של ההגנה במסווה של קיבוץ כביכול (כשנבנה בית-החרושת, בעומק האדמה, בשנת 1945, ביקשה מפקדת תנועת-המרי מאצ"ל ומלח"י לא לפעול בסביבה ההיא כדי לא לסכן את בית-החרושת בחיפושים). חברי הקיבוץ הקדימו את הבריטים ושלחו את חברם, יוצא דרום-אפריקה, להציע עזרה למפקד הרכבת. אפשרויות חלופיות לא היו והמפקד קיבל את ההצעה. חברות הקיבוץ הזריקו מורפיום לפצועים וחבשו אותם, וגם חילקו קפה לחיילים ההמומים שלא נפצעו. המפקד אסיר-התודה נענה לבקשת אנשי הקיבוץ וחיילים לא נכנסו לחצר "המשק", ואחרי ימים אחדים החזיר לקיבוץ מורפיום ותחבושות. לולא תושיה זאת של חברי הצופים אולי היה בית-החרושת נחשף ולוחמי ההגנה היו נשארים בלי כדורים לסטנים, הנשק העיקרי של היהודים בימים ההם.¹¹ הבריטים הגיבו: הם פרקו את הנשק מחברי-ההגנה ששמרו על בית-החרושת "היוצק" שבצומת חולון והפקירום בידי הערבים. מידי ההגנה נשמט מוצב אסטרטגי שחלש על המבואות הדרומיים של תל אביב ושל יפו. הפיגוע ברכבת-החיילים החריף מאוד את היחסים בין הישוב היהודי ובין הבריטים. שוטרים יהודים הניחו זר פרחים על קברם של שני שוטרים בריטים שנהרגו בפיגוע וחברי ההרוגים השליכו את הזר במרכז המושבה רחובות עם פתק: "תושבי רחובות. אין אנו רוצים בזרים של יהודים עלקברי בריטים. שמרו אותם לעצמכם, כי בקרוב תהיו זקוקים להם במספר רב יותר. צוות העובדים של משטרת-רחובות."¹² בירושלים הפגיזו הבריטים בתותחים ובמרגמות את השכונה ימין-משה בגלל ירייה אחת שנורתה מהשכונה על ג'יפ צבאי. תת-אלוף ג'ונס, מפקד הצבא הבריטי באזור ירושלים. אמר לאיש ההגנה יוסף שני כי אחרי הפיגוע ברכבת החליט מטה הצבא בארץ-ישראל להפעיל מדיניות של יד קשה ולהגיב על כל פגיעה. שני השיב: אנשי הסוכנות מצטערים על הפיגוע ברחובות. לדעתם היה פיגוע זה מכוון נגד המאמץ המלחמתי של הישוב העברי. ג'ונס הבטיח לו להביא את טענתו לדרגים הגבוהים. ¹³ במארס חטפו אנשי לח"י בירושלים קומנדקר צבאי בריטי עם שני חיילים, והחביאו אותם בשכונה גבעת-שאול. הבריטים שלחו לשכונה כוחות צבא גדולים עם טנקים. ואיימו להרוס את השכונה אם לא ישוחררו שני החיילים מיד ואם לא יוחזר הקומנדקר. משה הילמן, קצין-הקשר של ההגנה עם הבריטים בצפון העיר, שיכנע את המפקד הבריטי להוציא את חייליו מהשכונה, והתחייב להחזיר את החטופים. בעזרת איש לח"י ראובן (רומק) גרינברג¹⁴ אכן שוחררו החטופים: הבריטים אמרו להילמן כי לולא הוחזרו, לא היו משאירים אבן על אבן בגבעת שאול.¹⁵

פעולות פחות מפורסמות של לח"י היו הריגות יהודים שהואשמו בבגידה. הרי סיפור של אחת מפעולות אלה: לפי גרסת לח"י, בסוף ינואר, בליל שבת, קלט האחראי למחלקת-הידיעות של לח"י בתל אביב, דוד המאירי-בגין שיחת-טלפון בין דאוד יאסמיני, ממפקדי ארגון ה"נג'אדה" ביפו, ובין יהודייה ששמה חיה, שהבטיחה לו להניח פצצה במרכז תל אביב. מדובר בחיה זיידנברג שהתגוררה בחולון, להוריה הייתה חנות לירקות ופירות והיא עבדה מתחילת 1948 בבית החולים הממשלתי לחולי נפש, אברבנל בבת-ים. במשך שנים נהלה חיה רומן עם יאסמיני. ברשימות שלא התפרסמו ברבים עד כתיבת שורות אלה כתב איש מודיעין של לח"י שכינויו המחתרתי היה "אהוד": "חיה וחברתה רוז התאהבו בערבי יפה להפליא שעיניו ירוקות ועורו שחום. ערבי זה שכנראה סיפק לשתיהן סמים, שכנע אותן להכניס פצצה לתוך אולם קולנוע תל אביבי. בדרך כלשהי נודע למחלקת הידיעות שלו על מזימתם. חיה הייתה נתונה במעקב ונעצרה בעת שעמדה לבצע את הפשע המתועב אנשינו יצאו מיד לאתר גם את חברתה אבל זו כבר נעצרה בידי ההגנה שהקדימו אותנו. דוד בגין המאירי, שהיה ממונה על מחלקת הידיעות בסניף תל אביב, ניסה לדובב את חיה אך הכול היה לשווא. אז נזכר כנראה ב'אהוד'. שמי כבר הלך לפני והילת תהילתי נפוצה בכל הארגון כמי שהוא חוקר מעולה. משחר נעוריי חוננתי בחוש טמיר לעניין ולרתק חברים בני גילי וקשישים ממני והכלתי לנצל את הנס הזה ולהשתמש בכישרון המבורך והנדיר הזה בחקירותיי הרבות של אותם חלאת אדם הטפילים ונמושות למיניהם. "המאירי פנה ליוסי, מנהל ללי במחלקה ו' וזה קיבל את האישור לקרוא לי. ירדתי מירושלים לשפלה ובבואי לשם ראיתיה, את חיה מצונפת ומכורבלת, שרועה בקרן זווית בחדר החקירות החשוך והמצחין. האי הביטה עליי בפנים מתוחות . לכתחילה שאלתיה על משפחתה ועל קרוביה ועל הנסיבות שבהן הכירה את הערבי הזה לראשונה ומתי נפגשה עמו לאחרונה. חיה נצרה את לשונה ומיאנה לענות. אמרתי לה: ' אם אה רוצה לצאת מפה חיה עליך לשתף פעולה עמי ולא לנצור את לשונך. ספרי לי את האמת ובלי ללכת סחור-סחור ואני מבטיחך שנקל בענשך'. ' "היא הביטה בי בחוסר מנוחה, ונרעשת התלבטה, בסופו של דבר אמרה בקול מיואש מלא מרורים שהערבי סחרר את ראשה, שיופיו המפליא גרם לה ולחברתה להתאהב בו עד כלות. היא ביטאה זאת בנימת זעם והוסיפה שחברתה הייתה זו שהבטיחה לו להכניס את הפצצה הממולכדת שיקרתי לה ואמרתי שחברתה נמצאת בידינו וחיה נשברה מיד ומסרה הצהרה בכתב. והוספתי עוד שלפי דעתי חברתה לוקה בשכלה או שהיא משועבדת לסמים וחיה אישרה זאת בנענועי ראש והפטירה, 'אכן זה נכון, יש לוח של אפונה'. הסכמתי עמה שיש לה מוח מזערי והיא חייכה קלושות. "אחר אמרתי לה שהמרכז לא יאשר שני עונשים ושאם תדבר ותספר את כל האמת וניווכח שעדותה נכונה, נהיה נדיבים כלפיה ונאפשר לה לצאת לארץ ערבית שכנה. "לכתחילה היא נדה בראשה כלא מאמינה וביקשה מים. נתתי לה משקה קר ואמרתי לה שהחיים הם יפים ושהיא עדיין צעירה וכל החיים לפניה. ועוד אמרתי לה ' עם מקצועך תסדרתי בנקל בכל מקום ועתה עלייך להחליט, את או חברתך האווילית'? פניה נהרו מגיל ואחר הרהור אמרה תך לאות שהיא מצטערת והחלה לבכות מרה ולהתייפח. אחר אמרה קול צרוך שרצונה לספר את כל האמת. נתתי לה עט ודף והיא נטלה אותם בידיים רוטטות וכתבה: 'הוא ביקש שנעשה שירת בשבילו ומאחר ששתינו היינו מאוהבות בו הסכמנו לעשות את זה למענו'. אמרתי לה להוסיף 'בלב תמים' והיא חתמה את שמה. "הבטתי בה ונוכחתי שפניה התרככו ונהפכו רגועות ואחר היא התרוממה קמעה בוהה בי והפטירה 'עשינו עסק'. "חברי שנצבו בצד והאזינו לדבריי בעיניים קרועות. המאירי חייך בקורת רוח ואמר מתוך הערכה שאלמלא תפסנוה בעוד מועד י יודע כמה אנשים היו נרצחים ביד שי הנאלחות הללו. המאירי כתב למרכז והסביר כיצד המידע נפל לידיו והם עיינו בקפידה ובמלוא תשומת הלב הגיעו לכלל החלטה, ומאחר שלא נמצא לו שמץ הצדקה להקל בעונשה ניתן האישור והיא הוצאה להורג בירייה"¹⁶ לפי מורה דרך והבלוגר אורי קציר, "יסמיני נחשד, כנראה, על-ידי שירות ידיעות של ה"הגנה" (ש"י) שהוא מנסה לסייע לארגונים הערביים במלחמתם נגד היישוב היהודי. הש"י עקב אחר שיחות טלפון שבהן ניסה יסמיני להשפיע על הנערה שתעשה 'משהו' לטובת הערבים. ההגנה התחקתה אחר מעשיה של הנערה במשך שבועיים בערך ולא גילתה שום דבר חשוד - מלבד הטלפונים (וגם אלה, שמקורם היה ביפו, לא היו בהכרח מהימנים). אבל אז הדליף מישהו מה'הגנה' את העובדות הרופפות הללו לידי הלח"י. "...באחד מלילות שבת של דצמבר 2004 נכחתי כמגיש אורח בתוכנית הרדיו של משה טימור, "שישי אישי". העלינו את טובה זיידנברג לשידור. היא סיפרה שם כי ייתכן שמקור המידע של הלח"י הייתה בחורה שעבדה בבית החולים הממשלתי ביפו, בחורה שטובה ידעה רק את שמה הפרטי, רוז. רוז, ... הייתה מאוהבת ביסמיני וזעמה על כך שהלה העדיף את חברתה של היהודייה מחולון על פני זו שלה. (מפקד החטיבה הלוחמת של לח"י), יעקב בנאי מספר בספרו כי מידע על אהבתה של רוז ליסמיני התקבל מפיו של עיתונאי צרפתי שעימו היו אנשי לח"י בקשר. איש לח"י שביקש שלא להזדהות בשמו אמר כי רוז העבירה את המידע על קשריה של חיה עם דאוד לכל שלוש המחתרות היהודיות" בהודאתה כתבה חיה זיידנברג: "היו לי קשרים עם ערבי בשם דוד יאסמיני. הבטחתי לו באחד הימים להכניס פצצה לתל אביב. הערבי הזה הוא אהובי. במשך שש שנים רצופות הייתי מבקרת אצלו לעתים תכופות ביפו. ועל-פי-רוב בתל אביב. לאחרונה קבעתי איתו פגישה ביום ראשון, 1 בספטמבר 1947." יומיים אחרי ההוצאה להורג פירסם לח"י כרוז, "על מה נידונה והומתה בוגדת?" בכרוז תוארה הריגת האחות הצעירה, והאפילוג שלו היה ויכוח עם ההגנה: "ישפוט הציבור העברי החופשי. ישפוט הנוער העברי, המקריב יום יום את חייו. מלחמה היא זו, או מאבק רכרוכי-בכייני?" בני משפחתה של זיידנברג למדו על הוצאתה להורג דרך כרוזי הלח"י. הם חיפשו את גופתה ללא הצלחה במשך שלושה שבועות. ההוצאה להורג עוררה הדים ביישוב העברי. כמעט כל אמצעי התקשורת גינו את המעשה, ומעשים נוספים שביצע הלח"י באותו שבוע, כמו שוד אריגים מחנות בתל אביב, שוד של שתי מכונות כתיבה ואיומים על מפקד משטרת תל אביב שלמה רוזנשטיין שיצא כנגד "המהרסים מבפנים" בהרצאה במועדון העיתונות. בתגובה, פרסם הלח"י ב-4 בפברואר כרוז נוסף שבו נטען כי "באותו יום א' שנידונה והוצאה להורג הפושעת, היא עמדה להכניס ב-10 בבוקר לתל אביב פצצת מוקש ולשימה במקום שיורו לה שולחיה מיפו". עוד נטען בכרוז כי "ה'הגנה' קיבלה ידיעה זו. שרות ה'הגנה' התרוצץ יומיים כדי למצוא את הבוגדת. אולם מחלקת הידיעות שלה עסוקה כנראה עד היום הזה יותר ב'פורשים' מאשר באויבי העם ובבוגדים. ה'הגנה' לא הצליחה למצוא אותה. אנחנו הצלחנו". לכרוז צורפה ההודאה של חיה זיידנברג בכתב ידה בהאשמות שיוחסו לה. לפי גרסתה של טובה זיידנברג, גיסתה של חיה, אלמוני הניח פתק בפתח דירת הוריה ובו נרמז מיקום הגופה ואחיה פסח מצא את גופתה בפרדס ב-12 בפברואר. זיידנברג נקברה בבית העלמין נחלת יצחק ב-15 בפברואר, תחת השם "חיה איידל בת ראובן לוי", ליד הגדר הצפונית. בשנת 1988 הופק תיעוד קולנועי של הפרשה, בשינויים קלים, בסרט "אש צולבת", שבו גילם השחקן דן תורג'מן את "ג'ורג' חורי" (בן דמותו של דאוד יסמיני) והשחקנית שרון הכהן את דמותה של "מרים זיידמן" (בת דמותה של חיה זיידנברג).¹⁷

בתחילת ינואר 1948 שלחו אנשי לח"י מכתבים לעיתונאים הזרים, שסיקרו את האירועים בארץ-ישראל, והודיעו להם כי האישורים שקיבלו אחדים מהם מהוועד הערבי העליון פוגעים באתיקה העיתונאית. ולפיכך מסיר מהם לח"י את החסינות שהעניק להם וינסה לפגוע בהם. לש"י הגיעה ידיעה על כוונת לח"י לפוצץ את בית הקונסוליה הסורית בירושלים. ידיעה זאת הגיעה גם אל מפקדי הערבים והם איימו לפוצץ, בתגובה, את בית הקונסוליה הצ'כוסלובקית. בישיבת הנהלת הסוכנות ב-11 בינואר 1948 קראה מנהלת המחלקה המדינית בירושלים גולדה מאיר ל"אנשים שיש להם השפעה על אנשי לח"י לעשות הכול כדי למנוע מעשי-טירוף כאלה." ובפיקוד העליון נשקלה הצעה שההגנה תפרוש את חסותה על עיתונאי החוץ ועל הקונסוליות הזרות, ותכריז שכל הפוגע בהם כאילו פגע בהגנה.¹⁸

מפקדי שלושת המחתרות, הגנה, אצ"ל ולח"י, לא האמינו כי הבריטים אכן מתכוונים לסיים את שלטונם על ארץ-ישראל והם יפנו ממנה את כוחותיהם באמצע מאי 1948 כפי שהצהירו. אי-הבנה זאת גרמה לתקלות ולאבדות רבות במהלך המלחמה. קיצוניים ביותר היו אנשי לח"י שלא היו כפופים לשום מפלגה פוליטית ובגלל שנרדפו על-ידי הבריטים מאז שפרשו מלח"י ובייחוד מאז שמנהיג הארגון אברהם (יאיר)שטרן נרצח על-ידי הבולשת הבריטית, הם שנאו את הבריטים בלב ובנפש ורובם המשיכו לשנוא אותם גם אחרי עשרות שנים כשהתברר שהם טעו. לאחר פרוץ מלחמת העצמאות יצחק שמיר היה כלוא במחנה מעצר באריתריאה והאיש הדומיננטי בארגון היה נתן ילין מור שכאמור הזדהה עם מטרותיה של ברית המועצות באזור ואפשר שאף פעל בהנחיתה, כפי שנכתב בפרק הקודם. ילין-מור שקל לפרק את הארגון ולהקים מפלגה פוליטית אך חברי הארגון סרבו להתפרק והוא נותר מפקד בלא מנהיגות בירושלים הקים יריבו יהשוע זטלר ארגון לח"י עצמאי שניתק עצמו מילין-מור ומן המרכז בגוש-דן. לח"י ירושלים השפיע באופן ניכר על המלחמה בעיר והיה גורם מרכזי על מהלך ההכרעה במלחמה – בדיר יאסין. גם מפלגה לא עלה ביד ילין-מור להקים באותו שלב, ומשהקים אותה לאחר הכרזת העצמאות הצליח להכניס רק את עצמו לכנסת הראשונה. אחרי זמן לא רב המפלגה התפרקה. לח"י מחוץ לירושלים היה בחודשים הראשונים של המלחמה ארגון בגסיסה. לאחר הכרזת העצמאות הצטרפו לוחמי לח"י לצה"ל. חלקם התרכזו בפלוגה בפיקוד דב גרנק (הבלונדי) בגדוד הקומנדו 89 בפיקוד משה דיין והצטיינו בשדות הקרב. גרנק עצמו נהרג בסוף המלחמה בקרב על מוצבי עוג'ה אל-חפיר ליד ניצנה במבצע "חורב". לח"י ירושלים פורקה על-ידי זרועות הביטחון לאחר שאנשיה רצחו את מתווך האו"ם השוודי פולקה ברנדוט ב-17 בספטמבר 1948. ________________ בשבוע הבא: פרק ראשון משני פרקים שיעסקו באחד המבצעים המוצלחים ביותר במלחמת העצמאות: פשיטת סעסע של כוח מהגדוד השלישי של הפלמ"ח בפיקודו של הסמג"ד משה קלמן.

1. ישראל אלדד, מעשר ראשון. 2. שיירת בן שמן (שיירת השלושה עשר) יצאה ב-14 בדצמבר 1947, מפתח תקוה לכפר הנוער בן שמן, בתחילתה של מלחמת העצמאות, והותקפה על-ידי חיילי הלגיון הירדני - חלק מכוח המשמר והאבטחה המנדטורי בארץ ישראל. חיילי הלגיון רצחו שלושה עשר פצועים יהודיים 3. פיצוץ בית ה"סראיה" ב4- בינואר1948. בפיצוץ נהרגו עשרה ונפצעו למעלה ממאה, בהם חברי ה"ועדה הלאומית", ובתושבים אחזה בהלה. בניין הסראייה נהרס ונזק גדול נגרם לבתים סביב הכיכר. פעולה זו גרמה לדמורליזציה קשה בקרב ערביי יפו 4. כתבים ב', שם, עמ' 874-873. 5. שלמה לב-עמי, במאבק ובמרד. שם. עמ' 390, הארץ, דצמבר-מארס 1948. 6. עתה קיבוץ רגבים הכפר קניר שכן באזור הגבעות שנקרא בלד א-רוחא (ארץ הרווחה) אשר בחלק הדרומי של מחוז חיפה, כ-11 ק"מ ממערב לאום אל-פחם. ואדי אל-מראח (נחל עדה) עבר דרך הכפר. כביש ואדי עארה עבר כ-5 מדרום לקניר. אדמות הכפר, שכללו 11,331 דונם, גבלו באדמות אום א-שוף בצפון, כפר קרע במזרח ובדרום, אל-מראח (גבעת עדה) וא-סינדיאנה במערב. דרכי עפר חיברו את הכפר לכפרים הסמוכים. כלכלת הכפר הייתה מבוססת על חקלאות וגידול בקר. כ-6,270 דונם מאדמות הכפר היו מעובדות. התושבים היו מוסלמים 7. כתבים ב'. עמ' 593; יעקב בנאי, חיילים אלמונים, הוצאת חוג ידידים, 1978. עמ' 678-676: א"צ, תאמ"ע 63/2, אל דוד מאת חשמונאי, דוח לתקופה 8-1 בפברואר 1948; א"צ, תאמ"ע 105/6, פעולת לח"י בשכונת שייח' ג'ראח ב14- בינואר 1948; א"צ, תאמ"ע 108/6, דוח ל10-9- בפברואר 1948; א"צ, תאמ"ע. דוח ל24- השעות האחרונות, 9 כפברואר 1948; א"צ, תאמ"ע 110, פרטים על פעולת לח"י בקטמון ביום 9 במארס 1948. 8. כתבים כ'. עמ' 1924-1919; הנהגה לוחמת (איש לח"י לאיש ההגנה), אדר א' תש"ח (פברואר 1948). 9. כתבים ב', עמ' 846; כיצד הגענו, טבת תש"ח (דצמבר 1947 – ינואר 1948). 10. הפיגוע ברחוב בן יהודה שבירושלים אירע במהלך מלחמת העצמאות, ביום י"ב באדר א' תש"ח - 22 בפברואר 1948. הוא תוכנן על-ידי עבד אל-קאדר אל-חוסייני והטרוריסטים שביצעו אותו היו חיילים שערקו מהצבא הבריטי ועשו שימוש בכלי רכב ונשק של הצבא הבריטי. שלושה בניינים ברחוב בן יהודה בירושלים (שני בתי מלון ובניין מגורים) נהרסו, ומעוצמת הפיצוץ נופצו זכוכיות בכל רחבי העיר. בפיגוע נרצחו 58 בני אדם, מהם 49 חללים שנמצאו מתים בהריסות הבניינים ועוד 9 שנפטרו מפצעיהם מאוחר יותר, ונפצעו 38. (ויקיפדיה). 11. יעקב בנאי, חיילים אלמונים, שם, עמ' 678-675. 12. דבר, 6 בפברואר 1948. 13. סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף שני. 14. ראובן "רומֶק" גרינברג (1916–1966) היה איש לח"י שבשנים הראשונות של המדינה היה מעורב במספר פרשות, בהם משפטו של אליעזר מלחי ומשפט הדיבה נגד מלכיאל גרינוולד בעניינו ישראל קסטנר. הוא היה המו"ל של כתב העת "סולם" בעריכת ישראל אלדד. (ויקיפדיה) 15. סדרת הראיונות הנ"ל עם משה הילמן. 16. ראיון עם אהוד ב-14 באוקטובר 2016 ומסמכים שנתן אהוד למחבר. 17. יעקב בנאי, חיילים אלמוניים, שם. עמ' 630-628; כתבים ב', 908-907; המעש, על מה נידונה והומתה בוגדת, כ"ד בשבט תש"ח (2 בפברואר 1948); אורי קציר, הרומן האחרון של חיה זיידנברג, הבלג אפלטון; ויקיפדיה; עודד ישראלי ויוסף גרינבוים, 18. ארכיון ציוני מרכזי, פרוטוקולים של ישיבות הנהלת-הסוכנות היהודית, 45/2. מס' 22, 11 בינואר 1948.