סֶבֶר פָּנִים

ביסוד המושג רְאִיָּה כלולה יִרְאָה, בְּחִלּוּף אותיות ה"יראה" שיש לאדם מתבטאת בִּרְאִיָּה חדה, וּבְיִרְאָה שֶׁבַּלֶּב כולל התחזית לעתיד שֶׁהָרוֹאֶה רוצה לְהֵראוּתָה. על בחירת השם בעם ישראל כעמו אמר הרמב"ם: ה' בחר בישראל כעמו בזכות מעשי אבות השאלה אם כן מה עשו האבות שבזכותם נבחרו צאצאיהם לעם שה' אלוהיו? על כך עונה הרמב"ם בתמצית דבריו ללמדנו כי זכותו של אברהם אבינו בכך שהיה הראשון שלימד את האנושות לפנות במחשבתו מְהָרִבּוּי - כלומר מהאלילים כגון כוכבי השמים והמזלות שהאמות לקחו להם כאלוהיהם, אל הָאַחְדּוּת כלומר בה' אלוהי השמים והארץ כאל יחיד ואין אחר זולתו. זכות אברהם שבחר באלוהים כבורא השמים והארץ וכל אשר בהן, הגנה על ישראל שבחר גם הוא בה' אלוהיו, ומכאן בחר ה' בישראל לעמו. הרמב"ם אומר עוד כי האמונה באלוהים טבועה בלב כל אדם, ואנו שואלים אם כך הדבר, מדוע מי שאינו נמנה על עם ישראל לא בחר באלוהי השמים והארץ וכל אשר בם, ובחר באלוהים אחרים על פניו, על כך אמר הרמב"ם: כי נשתבשה דעתו של אותו אדם כשלא דמה בראשו את הדמות הַמְנָהֵגֶת עולם ומלואו. לכן יש ולעיתים האדם הוזה וחוזה בדמיונו בדברי הבל ורעות רוח והולך אחרי דמיונו. כאן באה זכותו של אברהם בתרומתו לאמונה באל אחד. אשר לפרשת וַיֵּרָא היא פותחת במִלַּת הַפֹּעַל וַיֵּרָא שנאמר: וַיֵּרָא אֵלָיו ה'.. ומלת הפועל הזאת חוזרת פעמים נוספות, פעם שניה כשנאמר: וישא את עיניו וַיֵּרָא... ופעם שלישית כשראה את שלושת האנשים נצבעם עליו: וַיַּרְא וַיָּרֹץ לקראתם. (יח/א, ב). לאברהם לא היה כל ספק בקיומו של האלוהים על כך אומר רש"י בפרשנותו: וירא שנאמרה בתחילת הפרשה, היא לְבִקּוּר חוֹלִים אומר רש"י מפי רבי חמא בר חנינה שאמר: יום שלישי למילתו היה (ראה סוף פרשת לך לך) שם נאמר: בעצם היום נמול אברהם וישמעאל בנו וכל אנשי ביתו. (לך לך יז/כו', כז'). והקב"ה בא לבקר את אברהם. וַיֵּרָא מלת הַפֹּעַל השנייה היא לקבלת אורחים ואילו מלת הפעל וַיַרְא השלישית היא במשמעות הֵבִין בלשון ימינו נוכח לדעת. שאלה אינם אורחים רגילים הם נִצְבּוּ עליו אבל לא רצו להטריחו בקבלת פניהם, אלא אברהם שנודע כמכניס אורחים קם ורץ לקראתם לבל יָעַבְרוּ על-פני האהל ולא יתארחו שם, בכך מפסיד קיום מצות הכנסת אורחים.

לית מאן דפליג שקיום האלוהים, שאברהם גלה בתבונתו ובאמונתו והקנה זאת לסובב אותו. באמץ ישראל אמונה זו, עתיד לְהִבָּדֵל מיתר העמים במעמד קבלת התורה על-ידי משה בהר סיני. בתורה הבדיל ה' את ישראל משאר העמים, תחילה בשמעם את האלוהים באמירת שני הדברים הראשונים (הדברות): אנכי ה' אלוהיך... לא תעשה פסל ותמונה ... והמשך הדברים או הדברות נאמרו לישראל באמצעות משה. התורה נותנת חשיבות רבה למצוות שבין אדם לחברו, בעוד במצוות שבין אדם לקב"ה, הקב"ה מכפר לו עליהם ובלבד שישוב אל האמונה ויקים מצוותיו, ואילו החוטא כלפי חברו, חברו צריך לסלוח לו ולכפר על חטאו ובלבד שיבקש מחילת חברו. הרמב"ם מסביר כי כל מצוות התורה מכוונת להנחיל לאדם מידה טובה כאמצעי לפתיחת הלב ולהכינו לקבל דעות אמיתיות ולקימם, כי בלי קיום המעשים, הדעות לא מתקיימות. מכאן שעם ישראל נטל על עצמו משימה להיות "אור לגויים", בכך שירחיק ממנו הדעות והאמונות המסולפות והמוטעות שקיימות רק בחושים, דהיינו רק אם ניתן לראות את האלוהים ממש וּלְשָׁמְעוֹ, ולמששו ולהרגיש בקיומו בשאר החושים, ולא בחשיבה ובשכל. עם ישראל שנוהג כאברהם, עתיד להכין את העולם ליום שבו יאמרו: "ה' אחד ושמו אחד".

הפרשה מגלה לנו עוד פנים לאברהם. לא רק אדם חושב ובר דעת המלמד את עמואת עיקרי האמונה, הוא גם רודף שלום ומתפשר למען השלום, הוא בלא חת יעשה צדקה ומשפט. תכונה זו מתגלה לנו כשגזר אלוהים להפוך את סדום שעל אנשיהן נאמר: ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאוד (לך לך יג/יד) כולל אנשי עמורה שהיו כאנשי סדום: ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד.(יח/כ) ומוסיף הקב"ה באמרו אל אברהם: ארדה נא ואראה הכצעקתה? אמירה זו מעוררת תמיהה, ה' בוחן לב וכליות לא יודע אם חטאו אנשי סדום מבלי שירד לראות אם הדבר כצעקתה? אלא שדברים אלה באו ללמדך שלא תדון ותגזור דין אדם, אלא אם המעשה שנעשה הוא ודאי. בעניין סדום ועמורה אנו רואים שוב שהקב"ה עושה שימוש בעונש קולקטיבי, למרות שנשבע אחרי המבול: ששוב לא-יומתו אבות על-בנים ובנים לא-יומתו על-אבות כי אם-איש בחטאו יֻמות (מלכים ב, יד, ה-ו).. ברם כאן הקב"ה גָמַר אֹמֶר להעניש את אנשי סדום ועמורה בעשותו כָּלָה בהם על עָמְדָּם בְּמִרְדָּם והינה מופיע אברהם כאיש צדקה ומשפט - ומסנגר על תושבי סדום ועמורה באמרו לקב"ה: "האף תספה צדיק עם רשע? ומשראה שהקב"ה גמר אומר לכלות את סדום ועמורה, אזר אברהם אֹמֶץ ואמר לאלוהים: חלילה לך, השופט כל הארץ לא יעשה משפט? אחרי דברים אלה הקב"ה שקל את גזרתו מחדש והוציא את לוט ואשתו ושתי בנותיו מסדום בטרם המטיר על ערים אלה: גפרית ואש ויהפוך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה. (יט/כה)

בפרשה זו למדנו לדעת כי אברהם עמד ב-10 ניסיונות, כדי לקבל מעמדו כאב המון גויים. ניסיון ראשון היה בצוות ה' עליו: לך לך.., ואברהם עמד בנסיון. במצוקתה של שרה כעקרה נתנה את שפחתה הגר לאברהם שתלד להם בן באמרה: אולי אבנה ממנה..(לך לך טז/ב) ואכן בא אברהם אל הגר המצרית שפחת שרה וילדה להם את ישמעאל. והינה בפרשת וירא מתבשרת שרה כי: ה' פקד את שרה (כא/א) בהיותה בת 90 שנה כשילדה את יצחק ואברהם היה אז בן 100 שנה. יצחק נִמּוֹל ביום השמיני להולדו. על אלה אמרו דרשנים העוסקים בגימטריה, ששם בנה של שרה יצחק, לא נקבע ככתוב כי צחקה שרה. אלא נתן לחזק את מעמדה של שרה. זה מקבל חיזוק במתן משמעות לגימטרית אותיות של שם יצחק: האות י' (10) אלה הם עשרת הניסיונות שנתנסה בהם אברהם. האות צ' (90) היה גילה של שרה בלדת יצחק והאות ח' (שמונה) הוא היום השמיני שנימול יצחק. והאות ק' (100) הוא גילו של אברהם בְּהִוָּלֵד יצחק. נשוב אל המחלוקת שבין צאצאי ישמעאל לצאצאי יצחק - יעקב. בקשר למחלוקת נעין בפרשת וילך בהנחה שצאצאי ישמעאל (הם הערבים) כגרסתנו וגרסת הערבים הם מְתֵי מדבר (אנשי המדבר) טענת הישמעאלים כי הצו: קח את בנך את יחידך אשר אהבת וגו'.. לדעתם זה ישמעאל ולא יצחק וכופרים בנוסח של התורה ששם נאמר בהמשך ל-קח את בנך.. את יצחק לטענתם שונה הכתוב בתורה בהשמטת שם ישמעאל וכתיבת שם יצחק במקומו. לכן הישמעאלים הם בעלי הזיקה להר המוריה - הר-הבית. ברם טענת הישמעאלים זו איננה מתיישבת עם הכתוב בסוף פרשת חיי שרה, לפני מות אברהם, כאשר אמר על ערש דוי: ויתן אברהם את כל אש לו ליצחק, ובני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה (למזרח) אל ארץ קדם (ארץ המזרח). (חיי שרה כה/ה, ז) היא מכה ומדינה שם גם נולד נביאם ושם נתן להם את הקוראן (המקרא). לכן ירושלים לא נזכרת בקוראן כלל.

מתוכן שעלה משלוש הפרשות: לך לך, וירא, וחיי שרה, מעמדו ומקומו של אברהם היה גם בזכות רעייתו שרה. לא בכדי נאמר בצרפתית cherchez la femme - חפש את האישה שהיא כוחו ומשענתו של כל גבר מצליח. רמז לכך יש ב-לך לך, כאשר ויפל אברם על פניו וידבר אתו אלוהים: אני הינה בריתי איתך והיית לאב המון גויים והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך.(לך לך יז/ד,ה) והכתוב מוסיף: ויאמר אלוהים אל אברהם גם, שרי אשתך לא תקרא את שמה שָׂרַי כי שרה שמה (לך לך יז/טו) ובכדי לתת לאברהם מעמדו כאבי עמים רבים, הוסיף הקב"ה לשמו האות ה' (אחת מאותיות הויה) והיה שמו אברהם ואילו אצל שרי אשתו נטל הקב"ה ממנה היוד שבגימטריה עשר חלק אותה לשנים וקבל פעמים חמש כלומר פעמים ה', ה' אחת נתן לאברהם ו-ה' השנייה קבעה בשמה של שרה. ובכך שרה זכתה לתת משלה לאברהם לשם ביסוס מעמדו כאב המון גויים. ובכך גם היא נהייתה לאם הראשונה של ישראל. מַעֲשֶינוּ יְעִידוּן עַל מָהוּתֶנוּ אִם רָעִים הָיוּ הֵם יִהְיוּ לְהַוּוֹתֶנוּ מְעַט תּוּשִׁיָּה מִשֶּׁל אָב הָמוֹן תּוֹעִיל גָּם לְסַלֵּק מִמֶּנּוּ רִיב וּמָדוֹן בְּמַחְלֹקֶת נִבְחַר נָא בָּאֶפְשָׁר וְלִדְבּוֹק בַּמִּשְׁפָּט בְּאַסּוּר וּבַמּוּתָר נָכוֹן נֶאֱמַר עָמֶּנוּ לְבָדַד יִשְׁכּוֹן אַךְ בְּהִתְחַשֵּׁב בָּאָחֶר יִתְקַיֵּם וְּיִכּוֹן וּמַלְכוּת יִשְׂרָאֵל לֹא תֵּחָשֵׁב מִמְשֶׁלֶת זָדוֹן