לטייסי אל-על יש בעיה פסיכולוגית. ממעמד כמעט נשגב בעיני הציבור תחת הסיסמה "הטובים לטיס", במסגרת שירותם המבצעי בחיל-האוויר, הם הפכו, לאחר שחרורם, לבעלי מעמד של נהגים היושבים בתא הטייס במטוסי אל על המשוכללים, ללא הזוהר של טייסי חיל-האוויר, אך הם מושא לקנאה על משכורות העתק שלהם, ולזעם על יכולתם לחבל בפעילות הסדירה של החברה ולגרום נזק רב לנוסעים שנתנו את אמונם באל על.
המצב הזה אינו חדש. מזה שנים רבות מתנהגים טייסי אל על כאילו הם בעלי החברה שעל פיהם יוכרע דבר. כוחם האמתי אינו קשור ביכולתם להטיס היטב מטוסים חדישים אלא מיכולתם להזיק. ואת היכולת הזו הם מנצלים כדי לסחוט בכולן הזדמנות העלאה של הכנסותיהם. שהרי אם תדמיתם נפגעה ומעמדם הציבורי התערער לפחות הם יכולים, לדעתם, לחזור ולזכות בקנאה הציבורית בשל הגובה המוגזם של שכרם.
הסיטואציה הזו אינה נובעת מחוסר כישורים של מנהלי החברה הנוכחיים ולבעליה הפרטיים. כבר בימי המנכ"ל ההיסטורי מרדכי בן ארי כל אימת שהטייסים תבעו תוספות שכר ושיפור תנאי העבודה - הם קיבלו מה שדרשו. בן ארי עשה חשבון פשוט: עלות ההיענות לדרישות המופרזות הייתה תמיד קטנה יותר מן ההפסד שהיה עלול להיגרם לחברה בגלל הפסקת טיסות. וכיוון ששיטת הניהול הזו הייתה נתיב הפעילות הסחטנית של הטייסים לא השתנתה התנהגות ההנהלה גם בימי המנכ"ל מוטי הוד. רק כאשר נכנס רפי הרלב לתפקיד המנכ"ל השתנו הנסיבות, כאשר החברה התנהלה תחת מפרק זמני בחסות בית המשפט. בסופו של דבר המדינה, שהייתה הבעלים של אל על, הגיעה למסקנה שכך אי-אפשר להמשיך, ורק אם תימכר לאנשי עסקים פרטיים ניתן יהיה לנהל את החברה. אבל גם המכירה למשפחת בורוביץ לא פתרה את הבעיה ויכולת ההיזק של העובדים המשיכה את ההתמודדות האינסופית עם היענות בלתי מוצדקת לדרישות שצצו חדשים לבקרים. דוגמה מצוינת לשיטה הסחטנית-כוחנית ניתן לראות בעיצומים הנוכחיים.
מה בעצם רוצים הטייסים? במלים הפשוטות ביותר: הם רוצים עוד. עוד הרבה כסף, עוד הרבה מנוחות בין טיסות ופחות שעות עבודה יסודיות.
שכרם של הטייסים בנוי על תשלום יסוד שאליו נלווים תשלומים עבור מנוחה בין טיסות וכן תמורה עבור שעות נוספות. עכשיו תובעים הטייסים תוספת לשכר היסוד בשיעור של יותר מ-60 אחוז(!) לא פחות. למה דווקא? כי הם יכולים לדרוש כול תוספת, מתוך הנחה שתביעותיהם ייענו בטענה שאם החברה מרוויחה אין כול סיבה שהם לא ירוויחו גם כן. ברור שתוספת כזו מגדילה גם את גובה התשלומים בסעיפים האחרים במבנה השכר.
הנהלת החברה והטייסים נאבקים מעל דפי התקשורת וכול צד מאשים את רעהו בטיעונים שונים ומשונים שאינם ברורים לציבור די הצורך ואין בהם דבר היכול לסייע בהטיית הכף לכאן או לכאן.
אל על היא חברה טובה, אבל בשיטת ניהול שבה נכנעים שוב ושוב לדרישות הטייסים, לעולם לא יהיה לה מרפא אמתי. כדי להבריא את החברה ולהעניק לה סיכוי יש צורך בצעד ניהולי אמיץ, למשל: להודיע לבורסה לניירות ערך כי יש בכוונתה למכור את החברה והיא כבר יצרה קשר עם משקיעים פוטנציאליים. המסר העולה מפרסום כזה: שינוי בעלות מאפשר לרוכש לפטר עובדים כפי שימצא לנכון. רק תחת איום מן הסוג הזה ניתן יהיה להחזיר את כול הסוררים אל נתיב העבודה ההוגן ונעילת המסלול של האיומים הסחטניים.