לפני מספר חודשים נכנס לתוקפו החוק להסדר התיידנות בסכסוכי משפחה, שאמור - לדעת המחוקקים שיזמו את חקיקתו - להפחית את הלהבות בסכסוכי משפחה ולעזור לצדדים להגיע לידי הסכמות, באמצעות אנשי מקצוע מטעם המדינה שיבצעו הליך גישור חובה שכולל לפחות ארבע פגישות.
החוק לא רק מחייב את הצדדים להגיע להליך גישור, אלא אף אוסר עליהם להגיש תביעות משפטיות לתקופה שבין 45 ל-60 ימים - והכל בשם מניעת מעורבות עורכי הדין, שמלהיטים את הסכסוך. בהתאם לכך נקבע, כי הבקשה ליישוב סכסוך עצמה לא תכיל עובדות בקשר לסכסוך, וכי בקשות או תגובות שיכילו "לכלוך" על אחד הצדדים בזמן תקופת עיכוב ההליכים יגרום להטלת הוצאות.
עם זאת, בשל הסעדים הרבים שישנם בתקנות לחוק להסדר התיידנות בסכסוכי משפחה, אפשר לומר שרוב ה"עוקץ" מהחוק הוסר. כך, למשל, התקנות מאפשרות לבקש סעד דחוף בעניין מזונות הילדים (או מזונות האישה) עוד טרם תום תקופת עיכוב ההליכים (תקופה שבה הצדדים לא יכולים להגיש תביעות) במקרה "חריג". מהו מקרה חריג? לא מדובר במקרה בו הזכאי/ת למזונות יהיה ברמה של רעב; מספיק שיגיש את הבקשה הישנה, וישנה רק את הכותרת מבקשה למזונות זמניים לבקשה לסעד דחוף למזונות. האם המחוקק חשב עד הסוף על המשמעות למתן אפשרות לבקשת מזונות, שבמקרים לא מעטים חונקים את החייב ולא מאפשרים גישור בהסכמה?
זאת ועוד, התקנות מאפשרות לאחד מבני הזוג לבקש צווי מניעה, אשר יעזרו לצד המבקש ליישב את הסכסוך למנוע הברחת נכסים. דבר זה הוא מגוחך, בלשון המעטה. הרי ברור שביום שבו ייתנו צווי מניעה על נכסי אחד מבן הזוג והוא ייפגע מבחינה כלכלית, הסיכוי ליישב את הסכסוך ישאף לאפס, בשל הנזק הכלכלי והכעס שמצטבר (לעיתים בצדק) אצל אותו צד. האם המחוקק חשב עד הסוף על מתן אפשרות לצווי מניעה, שבמקרים לא מעטים חונקים את הנתבע ולא מאפשרים גישור בהסכמה?
כל האמור לעיל הוא רק קצה הקרחון ממה שעתיד לבוא. כאמור, התקנות שהותקנו (בתמיכתה של לשכת עורכי הדין) בעצם די מרוקנות את החוק החדש מתוכן, וגורמות לו להיות חוק שמעכב הגשת תביעות, במקום חוק שמעודד גישור והסכמות.
