שואלת בצדק נשיאת בית המשפט העליון נאור: "יש לי שאלה היפותטית – נגיד שרב צבאי יכול לומר שאפשר לאנוס נשים במלחמה, גם אז הרמטכ"ל היה ממנה אותו? הבה נניח שמועמד כתב זאת עתה והוא לא מכחיש, הוא אומר 'זו דעתי'. השאלה היא לצורך העניין" והרי יש גבול לטירוף הדעת של אנשים העוסקים בפיקוד על ילדינו, ואם אכן דעותיהם נראות לנו מוטרפות לגמרי אסור להם להתקרב קילומטר למחנות בהם משרתים הילדים והילדות שלנו.
והאם יש כאן סתירה בין דיני המדינה לדיני ההלכה? מה פתאום, לו היו מחייבים חיילים לאכול חזיר היה נוצר עימות חזיתי, אך אם התורה מתירה מעשים מסוימים, אשר בימינו נתפסים שלא שפויים באורח קיצוני, אך לא מחייבת אותם ואילו המדינה אוסרת אותם, מה הבעיה, דינא דמלכותא דינא שומעים להוראות המדינה שאיננן נוגדות את הלכות התורה.
ואם חייל שואל שאלה רק בשביל הפרובוקציה, עונים לו במידה תחת מידה, ולכולם משיבים שהתורה אוסרת עיסוק בשאלות תיאורטיות לא רלוונטיות אשר עלולות להצית אש בין בני ישראל, ועלולות לגרום ח"ו לשפיכות דמים שהיא מהעבירות הקשות ביותר בתורה, "הווה מבניו של אהרון אוהב שלום, ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", ומכאן אנו למדים ששלום ואהבה הם הפתח להתקרבות לתורה, ומי שמפיץ שנאת חינם מן הדין בוא מרחיק מן התורה, האם נסתתמה הדעת מרבנינו? האם האגו ההלכתי עלה להם לראש?
ולמטבע הזו יש גם צד שני. טומי לפיד, "ממשלה בלי חרדים", קריקטורות בסגנון של ד"ר שטרימר, סרט אשר בית המשפט העליון קבע בגינו:" ..... למרות זאת, שוכנענו כי המקרה שלפנינו נופל לגדרם של אותם חריגים שבהם עולה הפגיעה ברגשות לכדי ביזוי, השפלה, ופגיעה כה קשה בכבוד האדם, עד כי אין להגן עליו. מדובר באחד המקרים החריגים בהם הפרסום מזעזע את אמות הסיפים של הסובלנות ההדדית. הטעם לכך הוא, כי יש בו דמיון מעורר חלחלה לתעמולה אנטישמית, ההופך את היהודי החרדי ליצור חסר פנים, ל"לא אדם" הזוחל על הרצפה והנצמד כעלוקה לחילוני. סופו של חרדי זה שהוא מתאדה ונעלם בעשן. תיאור זה מבזה ומשפיל, והוא פוגע בכבוד האדם בכלל, ובכבודו של היהודי החרדי בפרט. הוא מפשיט ממנו את צלמו ואת כבודו כאדם. הוא מעלה בעיני המתבונן זכרונות קשים של מיליוני אחינו שעלו באש במשרפות הנאציות. תיאור זה עובר את רמת הסבולת הדרושה בחברה דמוקרטית. הזכות לבטא כל מסר – כן; אך לא באופן מבזה ומשפיל הנושא סממנים המזכירים ביטויים אנטישמיים מבית מדרשה של התעמולה הנאצית. בנסיבות אלה, נחה דעתנו כי יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית פעלה בגדרי סמכותה כאשר פסלה תשדיר זה".
גחמה וחצי
והאיש שאחראי יותר מכל לזבל הזה הוא טומי לפיד ז"ל אשר מונה לאחר על-ידי אולמרט (טרם עטה כותנת פסים) להיות יו"ר יד ושם, כאשר מרבית היהודים ששמם נזכר באמצעות יד ושם הם חרדים, ורבים רבים מבני המשפחות של החרדים האלה ראו ב"יד ושם" עד מינוי המקומם והשלילי של לפיד לתפקיד כקבר וכמצבה לקרובים האבודים האלה.
ואם דברי הרבצ"ר משולים לחצי גחמה הרי שהתנהגותו, מילותיו, סרטיו של טומי לפיד היו גחמה וחצי.
על מינוי זה עתרתי לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 6547/06 אפרים הלפרין נ' ראש הממשלה ואח') והחלטתו של בית המשפט הייתה: "לאחר ששקלנו את טיעוני הצדדים, לא מצאנו עילה להתערבות בהחלטה נושא העתירה. הוועדה מצאה כי למשיב 5 "כישורים מיוחדים" כמובנו של מונח זה בחוק החברות הממשלתיות. נוכח זיקתו העמוקה של המשיב 5, שהינו ניצול שואה, לפעילות שעניינה הנצחת השואה והגבורה, והתפקידים הציבוריים והמקצועיים אותם הוא מילא, לא מצאנו יסוד להתערב במסקנתה האמורה. נוסיף ונאמר, כי המשיבים לא העלימו עין מהתבטאויותיו של המשיב 5 עליהן מלין העותר, אולם להשקפתם, אין בעצם התבטאויות אלה, גם אם הן נתונות במחלוקת ציבורית ופוליטית, כדי לפסול אותו ממילוי תפקיד זה "כאשר החלטת הממשלה והעומד בראשה בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים, עומדת ותעמוד למשפט הציבור". נוכח הכישורים המיוחדים, עליהם עמדה הוועדה לבדיקת מינויים, ובחינת השיקולים כולם על-ידי הגורמים הממנים, לא מצאנו כי החלטת ראש הממשלה ואישור הממשלה, חורגים ממתחם הסבירות במידה המצדיקה התערבות בית משפט זה".
ייחי ההבדל הקטנטן. שני אנשים חרדים קיצוניים, חרדים עד כדי כך שהופכים את לשונם ואת מוחם לחרב מתהפכת הזורה שנאה ופחד בעם ישראל, זה חרדי שומר מצוות זה חרדי חילוני אשר אסור כלל להושיב אותם בסמוך לנהג, בכל נושא ערכי ציבורי, אלא רק עמוק בבגז' עם מסקינג טייפ על הפה, ואזיקונים על הידיים, פן לשונם הלוהטת תשרוך את הרכב על יושביו, ושמא ישלחו ידם להגה, מקבלים את המושכות ליד, האחד מורחק בצדק ואת השני מחבקים בחמימות.
ולזאת אנו קוראים בית המשפט הגבוה לצדק.