מבין שלושת נושאי המבחן, חלק המדעים הוא מוזר ביותר, ועוסק בשאלות כלליות של ידע והבנה המשתנות ממבחן למבחן, ולכן קשה להתכונן לקראתן. בשנה שעברה נשאלו התלמידים על נדידת הציפורים, ריצה במזג-אוויר חם, מטאורואידים, חוות לגידול דגים וכדומה. יש מומחים החושבים שהשאלות הללו מלמדות משהו על התלמידים. יש אחרים, החושבים שמדובר בנושא מיותר.
לטעמי, שני החלקים האחרים של המבחן חשובים לאין שיעור מהשאלות המוזרות במדעים. גישה נכונה למתמטיקה מלמדת על היכולת לעסוק בבעיות מופשטות ומדויקות. היא גם מבטיחה להפנות יותר בוגרים של מערכת החינוך לעיסוק במדעים מדויקים בחיים. בניגוד ל"מדעים" האמורפי, מתמטיקה אפשר בהחלט ללמוד. כנראה שלא לומדים מספיק. טוב שנפתלי בנט מקדם את הוראת המקצוע.
יותר משני הנושאים הקודמים, הבנת הנקרא היא, לדעתי, החלק החשוב ביותר במבחן, משום שהיא המפתח להשכלה, להרחבת הידע ולהבנה. לא רק הבנת הטקסט. האופן שבו אנחנו מצליחים להתגבר על טקסט מלמד אותנו לקרוא את העולם, לפתח שיפוט מציאות סביר ואפילו להתמצא במרחב. הבנת הנקרא חשובה להתפתחותנו כאזרחים משפיעים.
הקריאה אחראית גם לעומק החשיבה. כשאוצר המילים מצטמק בשל קריאה לא מספיקה, גם רוחב המחשבה מצטמק וכמובן יכולת הביטוי. הדברים מקבלים משנה חשיבות במיוחד ביחס לשפה העברית היסטורית, שהיא שפה מרוכזת יותר עם הרבה פחות מילים מאנגלית למשל.
בעברית המילה אינה מייצגת משמעות בודדת, אלא היא קצה קרחון של משמעויות רבות הקשורות למשלבים ההיסטוריים של השפה. משום כך, דלות השפה עלולה להביא לאובדן ההבנה של מרחב משמעויות גדול. דלות השפה מביאה גם לאלימות. כשאין אפשרות "להוציא קיטור" על מה שמכעיס אותנו בחיינו, מגיע תורן של המחוות הפיזיות: מכות ודחיפות וגרוע מהן. גם אם לא מגיעים לאלימות פיזית, הרי שהרגעת הלחץ הנפשי והתודעתי - בהיעדר שפה עשירה - מתבטאת באלימות מילולית: בדיבור ובכתיבה.
המובן מכל זה הוא שלא בית-הספר האחראי הראשי להבנת הנקרא, אלא הבית הפרטי באמצעות הספר, כלומר באמצעות הקריאה. האם ילדינו קוראים מספיק, האם אנחנו מגרים אותם לקרוא, האם הם רואים את הוריהם קוראים? אחת מ"מראות השתייה" שלי בילדותי, כביטויו של ביאליק, הייתה דמותו של אבי ז"ל קורא דרך קבע. עד היום אני שומע את קולה של אמי ז"ל מקריאה לי בעברית המרוסקת שלה את "כיפה אדומה", "פרח לב הזהב" או אגדה אחרת.