גרמנים פקדו על מתקפות הערבים

לבית הקרן-הקיימת, הסמוך לצומת בית-דג'ן,¹ הייתה חשיבות אסטרטגית כשעברה התחבורה העברית ביאזור, אבל בפברואר כבר נסעו המכוניות היהודיות בדרך-הביטחון (שעברה במקווה-ישראל, בחולון ובשכונת מולדת, בין "כביש הביטחון" ובין ראשון-לציון), ובית הקרן-הקיימת חלש רק על התחבורה הערבית וקבע נוכחות יהודית בין יאזור ובין הכפר בית-דג'ן, כעין עמדת-המתנה לקראת ההשתלטות, בעתיד, על משטרת בית-דג'ן. חסן סלאמה ראה במוצב קדמי זה איום ישיר על התחבורה הערבית. וגם על מפקדתו. עד המלחמה התגוררו בבית הקרן-הקיימת חברי קיבוץ מעלה-החמישה, שעיבדו קרקעות לידו. בימי המלחמה הראשונים הוצבו בו חברי פלוגתו של נחום אריאלי, מן הרזרבה התל אביבית של הפלמ"ח, עם תגבורת של פלמ"חניקים מן הגדוד הרביעי, ומפקד המקום היה שמעון אלפסי (אלפונס). ב-6 בינואר התקרבו ערבים אל הבית, בחסות הגשם והסערה, והניחו מטען לידו. המטען התפוצץ, אחד החדרים נהרס ודוד ברנדווין נהרג. בפעולת-גמול פוצצו אנשי הפלמ"ח אכסניה של הכנופיות בבית-דג'ן. שני חבלנים מהפלמ"ח, משה כהנא ויאיר עמיחי, נהרגו כשפירקו מוקשים שהונחו בלילות ליד בית הקרן-הקיימת, ב-11 וב-14 בינואר. ב-15 בינואר התקרבה מכונית לבית הקרן-הקיימת בנסיעה איטית. חבילה נזרקה מהמכונית. והיא המשיכה לנסוע. מפקד היחידה ראה עשן עולה מן החבילה ופינה את פקודיו מהבניין לתעלה. בחבילה היה חומר-נפץ שמשקלו שלושים קילוגרם. ההתפוצצות גרמה נזק לבניין. אחרי ארבעה ימים פוצצה יחידת פלמ"ח שלושה בתים בבית-דג'ן.² באמצע פברואר החליפו אנשי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי" את אנשי-הפלמ"ח בבית הקרן-הקיימת. הגזרה כבר הייתה חמה, ופקודי חסן סלאמה הטרידו את המוצב ביריות וזרקו עליו חביות מלאות חומר-נפץ. הבריטים הציעו ל"הגנה" לפנות את הבית. ה"הגנה" סירבה. ב-13 במארס תקפה את המוצב קבוצת ערבים, בפיקודו של חבלן גרמני,³ ונהדפה. "המגנים, אנשי 'גבעתי', נתנו לאויב להתקרב כדי מרחק של מטרים ספורים מן הבית, ואז התקיפו את האויב במטח רימונים שהפיל חללים רבים בשורות התוקפים," דיווח עלון הפלמ"ח: "התוקפים נהפכו לנתקפים, ההסתערות הערבית נכשלה לחלוטין והאויב נסוג. למגנים לא היו אבדות. חברים. יישר כוח! החטיבה (הפלמ"ח) לוחצת את ידיכם."(4) מפקד חטיבת "גבעתי", שמעון אבידן, כתב אל הפלוגה שאנשיה ישבו בבית הקרן-הקיימת: "כך יכולים לעמוד רק בחורי ישראל הלוחמים למולדת חופשית ועצמאית. עמידתכם תירשם במאבק שלנו כאחד מדפי-הגבורה של ה"הגנה", ותשמש כפרק מחנך ומדריך."⁵ חסן סלאמה הפיק את הלקח. ב-20 למארס שלח אל המוצב כארבע-מאות לוחמים בפיקוד של שני גרמנים, שני בריטים (עריקים ממשטרת-יפו) וחמישה יוגוסלבים. קווי-הטלפון חובלו, ולפנות-ערב התקרבה לבניין מכונית-תופת עם חמש-מאות קילוגרם חומר-נפץ. המגנים הספיקו לרדת לעמדות. חלק גדול מן הבניין פוצץ, והערבים פתחו באש. המגנים – עשרים איש, לרבות אלחוטאית אחת, בפיקודו של דוד ביטון – השיבו אש, והערבים פחדו להסתער עליהם. שתי תגבורות הגיעו אל מגני המוצב בלילה ההוא, אחת ברגל, דרך הפרדסים, ואחת ברכב. תגבורת שלישית נשלחה ולא עברה את החסימה הערבית. כשהאיר השחר פינו אחדים מהערבים את עמדותיהם. חיילים בריטים באו לביקור ליד המוצב, וקצין בריטי הצטלם עם מפקד ערבי על-רקע הבניין ההרוס. התצלום פורסם אחר-כך בעיתונים הערביים. בית הקרן-הקיימת נשאר בשליטת אנשי "גבעתי". ולמחרת פוצצו אנשי ה"הגנה" את הבית שהיה בסיס-היציאה של התוקפים. הבריטים הבינו שהערבים לא יוציאו את היהודים מבית הקרן-הקיימת, על כן עברו לשיטת המשא-ומתן. הם הבטיחו ל"הגנה" להקים, ליד הבית הבעייתי, מוצב בריטי שישמור על חופש-התנועה בדרך (שהייתה כבר ערבית בלבד), ומילאו את הבטחתם. כך עמדו, ליד צומת בית-דג’ן, מוצב עברי ומוצב בריטי, ויחסי-שכנות כמעט-פסטורליים נקשרו בין שומרי שני המוצבים. בחודשים הבאים השתוללה מלחמת הדרכים בכל דרכי ארץ-ישראל. אבל גִזרת בית הקרן-הקיימת הייתה שקטה.⁶

שני כבישים הובילו מתל אביב לדרום ולנגב, ושניהם עברו בראשון-לציון: כביש-החוף המערבי וכביש-הישובים המזרחי. הכביש המזרחי עבר בתוך ישובים יהודיים צפופים. על הקטע הראשון של כביש זה, בין ראשון-לציון ובין העיירה הערבית יִבְּנֶה, עמדו ארבעה ישובים: נטעים, בית-חנן, בית-עובד ועיינות. התחבורה אליהם הייתה נוחה יחסית. הקיבוצים ניצנים ויד-מרדכי – בין יבנה למג'דל – היו אמורים להשתייך למדינה הערבית. "דרך הביטחון" פתרה את בעיית צוואר-הבקבוק של מבואות תל אביב, אף שכנופיות ערביות פגעו לא פעם במכוניות שנסעו בה. בכביש-החוף לא חיבלו הערבים; מכוניות רבות של ערבים נסעו בו בין עזה ליפו, ללוד ולרמלה, וגם הבריטים השתמשו בו. ב-31 בדצמבר 1947 ירו ערבים תושבי הכפר חממה⁷ על אוטובוס שנסע לניצנים, ופצעו שתי נערות. אחר-כך נורו עוד יריות רבות על המכוניות שנסעו לניצנים, אך עד אמצע מארס לא נהרג איש מיריות אלה. מצבו של קיבוץ יד-מרדכי היה חמור יותר. הפלאחים השכנים, גם אלה שהתיידדו עם חברי-הקיבוץ לפני המלחמה, השתתפו בפעולות האיבה. והכפר העוין ביותר היה ברברה,⁸ שהכביש הראשי חצה אותו. בין 16 ל-26 במארס היה הכביש המזרחי חסום,⁹ והמכוניות היהודיות שנסעו לנגב עברו בכביש החוף. בעשרה ימים אלה נורו מכוניות רבות, ואנשים נפגעו.¹⁰ ארבעה קטעי סכנה היו בכביש המזרחי: ליד הכפר הערבי אל-מע'ר,¹¹ בין גבעת-ברנר לגדרה: ליד הכפרים מסמיה¹² וקסטינה¹³ שבין גדרה לבאר-טוביה; ליד הכפרים סופיר¹⁴ וג'וליס¹⁵ בין כפר-ורבורג לנגבה, וליד הכפרים כוכבה,¹⁶ חוליקת ובורייר¹⁷, בין נגבה לנגב הצפוני. מארבעת שטחי-סכנה אלה היו שלושת הצפוניים בהשגחת חטיבת "גבעתי", ועד השבוע האחרון של מארס הם היו שקטים יחסית. תושבי הכפרים, שהפיקו לקחים מפרשת כפר כראתיה,¹⁸פחדו מפעולות-גמול. מספר המתגייסים לצבאו של חסן סלאמה מגזרת יפו-רמלה, שבה שכנה מפקדתו, היה מועט: מספר המתגייסים אליו מהדרום היה עוד פחות מזה, והוא רצה בפעולות-גמול של היהודים, שילבו את הרגשות הלאומיים של תושבי הכפרים ושל הנכבדים. בתחילת פברואר ביקר בכפר מסמיה ודרש מתושביו לפגוע בשיירות יהודיות, כדי לסייע ליפו, אך ראשי הכפר לא מילאו את דרישתו.¹⁹ ב-8 בפברואר ירו פקודיו של חסן סלאמה על שיירה יהודית, סמוך לכפר מע'אר, ופצעו נהג. בחילופי היריות נהרגו עשרה ערבים מאש המאבטחים, ותושבי מע'אר גרשו מכפרם את אנשי חסן סלאמה, וביקשו מהבריטים לאבטח את השיירות היהודיות העוברות בו. הבריטים נענו.²⁰ במארס פינו הבריטים כמה מחנות בדרום. הערבים תפסו את המחנות שבוואדי-צראר ובג'וליס: ה"הגנה" תפסה את המחנות שבחצור, בבית-דרס²¹ ובתל-נוף. קצין סודני, טארק בי אל-אפריקי, שכינויו היה "השד השחור", סייע לחסן סלאמה לגייס את הפלאחים, תושבי הדרום. באמצע החודש דיווח הש"י: חסן סלאמה, עבד אל-קאדר אל שמאלי (מפקד מג'דל) וטרק בי אל-אפריקי, מארגנים את תושבי כפרי-הדרום.²² בינואר הותקפה שיירה יהודית, כשעברה בכפר כוכבה בדרכה לניר-עם. בשיירה לא היו מכשירי-קשר, ונהג-הג'יפ, שלמה קיבוביץ, נסע בין המכוניות כמקשר. קיבוביץ נפצע, ונהג-המשנה לא הצליח להתניע את הג'יפ. כל המכוניות האחרות נחלצו והמשיכו במסען. נהג-המשנה, רץ, ברגל, אחרי השיירה, הגיע עד המשאית האחרונה וקרא לעזרה. כשפנו הנהגים והמאבטחים לאחור ראו שהג'יפ כבר עולה בלהבות. הפלמ"ח לא תקף את כוכבה מיד; הוא רק הוסיף לשיירות משוריינים ומשאיות משוריינות-למחצה, וכשעברו בכפר השיבו מלוויהן לתוקפיהן אש חזקה והפילו חללים. הבריטים התערבו וקיבלו על עצמם את אבטחת השיירות בקטע המסוכן. שיירות רבות הגיעו לנגב בחסותם, והביאו לישובים אספקה, ציוד וחומר לביצורים, אבל באמצע מארס חפרו הערבים תעלות עמוקות לרוחב הכביש, סמוך לבורייר, והבריטים חדלו לאבטח את השיירות. שיירה שיצאה מניר-עם לצפון חזרה כלעומת שבאה. למחרת יצאו סיירי-הפלמ"ח לבורייר עם גשר נייד. ניסו להניח את הגשר על התעלה, תוך חילופי-אש, ואחר-כך פוצצו את הבאר של הכפר וחזרו לניר-עם ללא נפגעים.²³ עשרה ימים עברה התנועה מהנגב לצפון בכביש ניר-עם–יד-מרדכי–רחובות, עד שנפתח הכביש המזרחי. אחר-כך נותק הנגב לעשרה ימים נוספים. הסייר משה רביב מצא דרך עוקפת, בין ניר-עם לצומת-ג'וליס.²⁴ ב-4 באפריל נפתחה דרך זאת ועלה על הקרקע קיבוץ ברור-חיל. כל ימי מלחמת הדרכים הוטרדו המכוניות בכבישי הנגב, אך ליישוביו לא נשקפה סכנה רבה. מאז דצמבר 1947 שמרו הבדווים על פרופיל נמוך.

הכביש היחיד לקיבוצים גת וגלאון²⁵ שבגזרת גדוד 53 עבר דרך עיירת המחוז פלוג'ה. בתחילת מארס גברו הפיגועים בסביבותיה. לפי עדותו של מאיר אשל (אלטשולר), מי שהיה מפקד השיירות בגזרה, פחדו מפקדים לשלוח שיירות לשני היישובים.²⁶ לפי פונדק, "משנוכחו המפקדים הבריטיים בדרום שמצבנו באזור קשה מאוד, הם הציעו לסוכנות היהודית לפנות את הקיבוצים המבודדים גת וגלאון. לפי תוכנית החלוקה נמצאו שני הקיבוצים האלה בשטח שנועד למדינה הערבית. למה אם-כן להמתין? בין כך ובין כך הפסיקו הבריטים ללוות את השיירות ליישובים האלה. הסוכנות ענתה בשלילה. החלטתי שיש לפרוץ ליישובים האלה מיידית. התייצבתי בפני המח"ט והסברתי לו את תוכניתי. הוא הביט בי ארוכות ואמר, 'אכן הכרחי לעשות את הדבר, אין ברירה, קום ועשה'! כאשר אושרה התוכנית והוכנה פקודת המבצע, זימנתי את המפקדים לתדרוך. רציתי שיהיו בקיאים בפרטי-הפרטים וביקשתי לשמוע את דעתם על כל שלב ושלב. הם תמכו פה אחד בתוכניתי. קבעתי שיש להגיע לקיבוץ גת באחד הלילות הקרובים, ולתאם את הביצוע עם המ"פ מרגולין ועם המ"מ מרדכי זילבר, מפקדים מגדוד 53. כמו-כן, היה עלי להכניס את המא"ז בסוד התוכנית. הטלתי על קצין המבצעים לרכז משוריינים במחנה חצור ולהתחיל בתרגול החיילים והמפקדים".²⁷ בחסות החשכה הלך פונדק מקיבוץ קדמה לגת, עם כמה לוחמים ועם שני מפקדי פלוגות, שמעון מרגולין ושלמה קריזלר. הסייר, שהוביל אותם, טעה בניווט, והם נכנסו לכפר הערבי ג'וסור, אך יצאו ממנו מבלי להתנגש עם התושבים, שישנו בבתיהם. הם הגיעו לגת, ושם נפגשו עם אנשי הביטחון המקומיים ועם מרדכי זילבר, ותיאמו את פרטי המבצע. פונדק הורה לזילבר להניח חסימה סמוך לגשר שעל הכביש המוביל לעירק-אלמנשיה.²⁸ מאה ושלושים לוחמי גדוד 53 ומלווי השיירות של הנפה יצאו בשלושה-עשר במארס, בשנים-עשר כלי-רכב משוריינים, מהמחנה הבריטי העזוב בחצור, והגיעו לנגבה, ובשעה ארבע אחר-הצהריים יצאו לכיוון גת. מטוס זעיר של שירות האוויר חג מעל לשיירה. יצחק הננסון הטיס אותו, ודובה ליברטובסקי, וקצין הקשר הגדודי, ישב והשקיף כדי לדווח לפונדק באלחוט על תנועות הערבים, אבל הקשר שישב במשוריין הפיקוד של פונדק שכח לקחת אתו אוזניות, ולא היה קשר בין השיירה למטוס. אחרי שעברה השיירה בשלום את הכפרים עירק-סואידן²⁹ וכרתיה, נתקלה במחסומים בתוך פלוג'ה. פקודיו של פונדק הסירו את המחסומים וזרקו לכל צד כרוזים בערבית, שתוכנם קריאה לשלום. ביציאה מפלוג'ה נתקלה השיירה במחסום נוסף. אחרי שהוסר, נסעה השיירה לדרכה. בראש נסע משוריין, בפיקודו של שמעון מרגולין, ונלוו אליו סייר וחבר קיבוץ גת, שהכירו את הסביבה, אבל השיירה לא ירדה לדרך-העפר המובילה לגת, אלא המשיכה על הכביש לכיוון עירק-אלמנשיה.³⁰ לפי הגרסה הרשמית, מרגולין טעה בניווט. מאיר אשל, שנסע עם פקודיו במשוריין השני בשיירה, אמר שמרגולין לא תעה בדרך, אלא העדיף לא לנסוע בדרך המובילה לגת, מפני שנודע שהיא ממוקשת, והתכוון להוביל את השיירה דרך השדות.

לפי התיאום המוקדם, יצאה מחלקתו של מרדכי זילבר עם כתה ממחלקת גלאון, בשלושה-עשר במארס אחר-הצהריים, מקיבוץ גת, כדי לחסום את הכביש ליד הגשר, והניחה מוקשים על הכביש. נוסף על התיאום המוקדם, שלח פונדק בבוקר מברק בעניין לזילבר. סיפר זילבר: "הנחנו את המוקשים בארבע אחר-הצהריים, סיימנו את ההכנות לחסימת הכביש וחיכינו. הערבים הבחינו בנו וירו עלינו. הם ניסו לתקוף אותנו והברחנו אותם באש הברנים. היריות נמשכו. השיירה לא הגיעה עד שעה חמש. החלטנו לסגת. בדרך פגע כדור בברכי, ואז ראיתי שהשיירה מתקרבת אלינו וחששתי שהמשוריינים יעלו על המוקשים שהנחנו. התקדמתי לקראתם בראש כתה, וכדי להזהיר אותם נפנפנו בחולצות כדי שישגיחו בנו, אבל הם ירו עלינו אש חזקה ורבים נפגעו. אני נפצעתי בפעם השנייה".³¹ המשוריין הראשון שבשיירה עלה על מוקש, אחד מאלה שהניחו זילבר ופקודיו, ונעצר. פונדק ואנשי מטהו נסעו במשוריין השישי שבשיירה. כשהגיע אל הפנייה לגת עצר פונדק את השיירה, וקרא לחמשת המשוריינים הראשונים לחזור אל הדרך. השמש כבר שקעה והראות היה לקויה.³² הרי סיפורו של צבי גוטמן, החובש הגדודי, שנסע במשוריין הפיקוד של פונדק: "למזלנו (הרע) חדר חול לקנה של ה'שוורצלוזה' והיא יצאה מכלל שימוש. כשראינו את האנשים שהתקדמו לקראתנו, חשבנו שהם ערבים, והאנשים שלנו ירו בהם. האש נמשכה כמה דקות. פתאום ראינו בחור מנופף בגופיה, והבנו שהם אנשים שלנו".³³ לפי פונדק, היה זה נחמן ניר, קצין המבצעים, שפקד לירות בהם, אך עובדה זו הוסתרה שנים רבות.³⁴ הבחור, שנופף בגופייה, היה מפקד הכתה יוסף בן-אהרון.³⁵ פונדק רץ בין המשוריינים וצעק, "לא לירות!" שבעה מפקודיו של זילבר נהרגו מיריות פקודיו של פונדק, ושנים-עשר נפצעו. פונדק פיקד על חילוץ הנפגעים וכלי-הרכב. בעשר בלילה הגיעה השיירה לגת. לפי עדותו של החובש גוטמן, לא היו בקיבוץ, לא רופא ולא ציוד רפואי, ואהרון גניסון, החובש החטיבתי, שנלווה לשיירה, תפר את פצעי הנפגעים במחטים ובחוטי תפירה רגילים.

פונדק: "מצב-הרוח היה שפוף מאוד. יכולנו לחזור באותו לילה בדרך עוקפת, יחד עם המפונים מגת ומגלאון, אבל הייתה לי פקודה שאם ניפגע, עלינו לפוצץ בתים בפלוג'ה. כינסתי את המפקדים לדיון. שלמה קריזלר היה בעד חזרה מיד. כל האחרים היו בעד פיגוע בפלוג'ה. גם אני הייתי בעד פעולת-גמול. קיוויתי להרים בכך את המורל של פקודיי ולהחזיר לגדוד את כבודו, אחרי שתעינו בדרך, ואנשינו נהרגו מיריות שלנו". בלילה תיקנו אנשי הגדוד וחברי הקיבוץ את המכוניות שנפגעו. החיילים חולקו לשתי שיירות: אזרחית וצבאית. בשש וחצי בבוקר יצאה לדרך השיירה האזרחית, עם כל המפונים מגת ועם מאבטחים, ועקפה את פלוג'ה. פונדק ועשרה משוריינים נשארו בגת. תושבי פלוג'ה הבחינו בשיירה, ויצאו מבתיהם כדי לפגוע בה. מהמגדל בגת ראה פונדק את הערבים המנסים לתקוף את השיירה. הוא סיפר: "הם נעצרו באש המאבטחים, החליפו אתם יריות, ואז יצאנו [השיירה הצבאית] מגת ופרצנו לנתיב הראשי של פלוג'ה. הערבים, שתקפו את השיירה האזרחית, רצו בחזרה, לכיוון בתיהם, אבל אנחנו התפרסנו בין הבתים ומנענו, באש, את חזרתם. הכנו את הבתים לפיצוץ. כשהודיעו לי החבלנים שהכול מוכן, פקדתי לעלות למכוניות. ישבתי במשוריין השני שבשיירה הצבאית. המשוריין הראשון לא הותנע; דחפנו אותו והמנוע נדלק. כשיצאנו מהכפר שמענו פיצוצים. עשרות ערבים נהרגו ורוב החנויות ובנייני הציבור נהרסו. כשעברנו ליד משטרת עירק-סואידן עצרו אותנו שוטרים בריטיים ושאלו מה קרה. אמרנו להם שהערבים מפלוג'ה ירו עלינו, והם הניחו לנו לנסוע. בנגבה התחברנו עם השיירה האזרחית, ויחד נסענו לגדרה. במבצע של ארבעה-עשר במארס לא נשרט אף אחד מפקודיי. חשנו שנפגענו קשה אבל ביצענו את המשימה, ואני ידעתי: לולא פגענו קשה בפלוג'ה, הגדוד היה מתפרק". מגדרה דיווח פונדק לאבידן, בקשר, על כל מה שקרה, ואחר-כך נסע לרחובות ופגש אותו במפקדת החטיבה. אבידן ניחם את פונדק: הרי על-אף האסון הושגה מטרת המבצע. לימים שיבח אבידן את "שיקולו הנכון והאמיץ של יצחק [פונדק] ואת החלטתו לבצע את פעולת-העונשין בפלוג'ה, על-אף העייפות ועל אף המורל הנמוך של אנשיו", והוסיף לשבחים דברי הסבר: "אין ספק שהצלחת הפעולה החזירה לפקודיו את הביטחון העצמי. אלמלא כן אפשר שהיו האנשים נידונים להרגשת כישלון מעיקה". אחרי יומיים ביקשו נכבדי פלוג'ה מנציגי השלטונות, שאנשי צבא בריטיים יאבטחו את השיירות היהודיות העוברות בעיירה. מאז, עד אמצע מאי (פלישת הצבא המצרי) הייתה הדרך לגת ולגלאון פתוחה לתחבורה עברית. פונדק סיפר, כי להורים השכולים נודע, שחיילי צה"ל הרגו את בניהם. בהפוגה הראשונה, ביוני, הובאו ההורים לגת, והוא סיפר להם מה אירע. "הייתה זאת פגישה כואבת מאוד", אמר פונדק, אבל היא מנעה "התפתחות של מיתוס שלילי גדול-ממדים".³⁶ ראוי לציין שפונדק לא טשטש את פרטי האסון ולא פרק את האחריות מעצמו. _____________ בשבוע הבא: פרשת שיירת ניצנים; קרבות הקסטל הראשונים; מעורבות הבריטים במלחמה על הדרך לירושלים; יתרון הערבים על היהודים בקרבות הדרך לירושלים, שעליהם היה ממונה יצחק רבין, יתרון שסיכן את הקמת המדינה

1. בית בודד בן שלוש קומות כ-650 מטרים ממערב לצומת בית דגן ולתחנת המשטרה שנבנה על-ידי ערבי והיה בו בית חרושת לסיגריות. בשנות השלושים רכשה אותו הקרן הקיימת ומסרה אותו לקיבוץ מעלה החמישה. 2. א"צ, אל הכנסת (מטכ"ל ה"הגנה") מהמועצה (מטה הפלמ"ח), 15 בינואר 1948; א"צ, אל הכנסת מהמועצה, 19 בינואר 1948; ראיון עם אברהם בן-דרור ב-4 במאי 1981: הראיון הנ"ל עם אמנון חינסקי. 3. א"צ, ידיעות טנא, 17 במארס 1948. 4. עלון פלמ"ח מס' 59, מובא בספרו של אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת-הקוממיות . עמ' 177 5. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת-הקוממיות, עמ' 178. 75. שם, שם, עמ' 213/161: א"צ, ידיעות טנא; א"צ, ידיעות טנא, 24 במארס 1948; ראיון עם יצחק דיבון (דוידזון), 3 ביולי 1984. 6. היה מצפון לאשקלון. 8. עתה מושב מבקיעים. 9. ראה להלן. 10. מ. לרקין, השמש לא עמד דום, מערכות 1965. עמ' 58-55; אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 348; ראיון עם משה רביב ב-19 באפריל 1981. 11. שכן ליד מקומה עתה של מצבת-הזיכרון לצנחנים. מצפון לגדרה. 12. היה בצומת-ראם. 13. היה בצומת-אחים. 14. עתה מרכז-שפירא. 15. היה בצומת-הודיה, ממערב לכוכב-מיכאל עתה. 16. היה בין חלץ ובין גברעם. 17. מצפון לברור חייל. 18. תוארה בפרק קודם 19. א"צ, ידיעות טנא, 2 בפברואר 1948. 20. א"צ, ידיעות טנא; אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות. עמ' 350-348. 21. על-יד באר-טוביה. 22. א"צ, ידיעות טנא, 16 במארס 1948. 23. א"צ, דוח פעולת סיור אלים על כפר ברייר, נמסר לסרגיי. 17 במארס 1948: יצחק אחיטוב, בנתיבי הנגב הנצור, עמ' 55-53; הראיון הנ"ל עם משה רביב. 24. הראיון הנ"ל עם משה רביב. 25. סעיף זה התפרסם כאן לפי שלוש שנים בסדרה "הופקרו למוות בניצנים", פרק 10. מתפרסם שוב עבור אנשים שלא קראו אותו אז וגם בגלל ההקשר. 26. ראיון מוקלט עם מאיר אשל ב-1984 – בארכיון המחבר. 27. גדוד 53, עמ' 89. 28. הראיונות עם יצחק פונדק ועם מרדכי זילבר. 29. עתה – מצודת יואב. 30. היה ממערב לקריית-גת של היום. 31. הראיון עם מרדכי זילבר. 32. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 271-268; הראיונות עם יצחק פונדק, עם מאיר אשל ועם מרדכי זילבר; ראיון עם צבי גוטמן ב-1987. 33. הראיון עם צבי גוטמן. 34. הראיונות עם פונדק. 35. נהרג במשלט עיבדיס בעשרה ביולי 1948. 36. איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 276-272: הראיונות עם יצחק פונדק. עם מרדכי זילבר ועם צבי גוטמן.