קרב פנים אל פנים בקסטל

על אף שהבריטים פינו את הבסיס הצבאי ליד ניצנים¹, וחייליו של המפקד הערבי, אל-אפריקי השתלטו עליו, המשיכו מאיר אשל, מפקד השיירות בגזרה, ופקודיו, לאבטח, לפחות פעמיים בשבוע, את כלי-הרכב שנסעו לניצנים, ובדרכם עברו סמוך לבסיס. ארבעה ימים לפני ההתקפה על "שיירת ניצנים", ליווה אשל, במשוריין, משאית שהביאה אספקה לניצנים, ולא אירעה לה כל תקלה בדרך, אף שאשל הבחין בפעילות במחנה חסה.² למחרת בא המג"ד, יצחק פונדק, ברגל לניצנים, בלווית הרופא הגדודי, ועם כיתה שהובילה אספקה רפואית לקיבוץ. ביקור המג"ד הגביר את ביטחונם העצמי של חברי הקיבוץ.³ סיפר פונדק: "ללילה שבין 20 ל-21 במארס 1948 תכנן אל-אפריקי פעולה משולבת, שכללה חבלה במערכת המים של ניצנים, התקפת-הסחה נגד הקיבוץ ופגיעה בשיירת אספקה שחזרה מניצנים לבאר-טוביה בכביש חסה. הפעילות כולה הייתה פרי יוזמתו של אל-אפריקי, ואנו חיילי גדוד 53, שזה עתה הגענו לדרום, ניסינו ליטול את היוזמה מידיו. הגבנו על ההתגרויות כמיטב יכולתנו, ואגרנו כוח. בינתיים המשכנו בשיגור שיירות לניצנים שכללו שני משוריינים"⁴ "שיירת ניצנים" יצאה ממחנה בית-דראס, שליד באר-טוביה, ב-21 במארס בשעה שבע בבוקר. היו בה שני משוריינים. במשוריין הראשון נסעו מאיר אשל, מפקד השיירה, ושישה נוטרים, ובמשוריין האחר, תשעה חיילים ונהג מגדוד 53, בפיקודו של שמעון בן-יהודה, מפקד הצלפים בגדוד. משימתה הייתה לחלץ מניצנים משוריינים תקועים, ולהביא אספקה. סמוך למחנה חסה, ליד מעביר-מים, נראו כמה ערבים גוחנים אל האדמה. כשהתקרבה אליהם השיירה ברחו. בהמשך נתקלו שני המשוריינים במחסום-אבנים ועצרו. אשל ואחד הנוטרים ירדו מהמשוריין וסילקו את האבנים מהכביש, והשיירה הגיעה לניצנים: אחרי שלושת רבעי השעה חזרה באותה הדרך, ואתה המשאית של ניצנים, שנסעה ריקה לתל אביב, כדי לחזור עם אספקה, ועם שלמה רובינשטיין, מא"ז הקיבוץ, שנסע לבקר את אשתו, שעמדה ללדת.⁵

התקפה ליד מחנה חסה הובאה בחשבון. מאיר אשל: "המשוריין שלנו נסע ראשון, אחריו המשאית, ובסוף נסע המשוריין של בן-יהודה. הבחנתי בשני ערבים בתוך שדה קמה. פקדתי על הנהג להיות ער. מחנה חסה היה שקט אבל כשהגעתי למעביר-המים אמרתי לנהג שאני חושש שהוא ממוקש, ובאותו הרגע התפוצץ מוקש חשמלי בהפעלה מרחוק. המשוריין שלנו סטה לצד הדרך ונתקע בשלולית מי גשמים. אש חזקה נורתה עלינו מעמדות סמוך לכביש. השבנו אש. המשוריין של בן-יהודה ניגש אלינו, כדי למשוך אותנו חזרה אל הכביש, וגם הוא נתקע בבוץ. המשאית נשארה על הכביש. שלמה רובינשטיין רץ אליי, תחת אש, כדי להתייעץ. שמענו יריות מכיוון ניצנים והבנו שהערבים תוקפים בו-זמנית את השיירה ואת הקיבוץ. מניסיון של חודשים אחדים בפיקוד על שיירות, למדתי שאין טעם להישאר בתוך משוריינים תקועים מול אויב שיש לו עדיפות מוחלטת עלינו בכוח אש ובמספר הלוחמים. רובינשטיין לחץ עליי לעלות על המשאית ולחזור לקיבוץ, כדי להגן עליו. צעקתי לבן-יהודה, 'קח את האנשים שלך, אני הולך עם האנשים שלי למשאית, ומשם אתן לך חיפוי'. בקפיצות ובגלגולים הגענו למשאית וחיפינו על אנשי גדוד 53, אבל בן-יהודה צעק, 'אנחנו לא עוזבים!' ואני צעקתי אליו, 'זאת פקודה! עזבו את המשוריין!' הוא אמר, 'אני לא עוזב!' אמרתי, 'כך אינך יכול להישאר!' הוא התעקש, 'לא עוזבים!' לא היה טעם שארד מהמשאית ואגש אליו תחת אש. נסענו לניצנים כדי להתקשר משם למפקדת הגדוד במחנה בית-דראס ולהזעיק עזרה".⁶ אחרי שנים ביקר פונדק את תפקודו של אשל, וטען שהיה עליו להישאר במקום, כמפקד השיירה, ולשלוח לניצנים את אחד מפקודיו.⁷ שמעון בן-יהודה: "אחרי שנתקע המשוריין שלנו, יצאנו ממנו ותפסנו עמדות. סגני, אברהם פרחיה, יצא ראשון, ביוזמתו, עם ברן, כדי לחפות על האחרים, ונהרג בפתח המשוריין. כאשר מפקד הנוטרים צעק, 'חוזרים לניצנים!' היו לי הרוג אחד ושני פצועים. אמרתי לו, 'אני לא יכול, יש לי פצועים והרוגים. אנחנו נשמור על המשוריינים, אתה סע לניצנים ותחזור עם תגבורת.' רק אחרי שהם הסתלקו ראיתי שהנהג שלי נסע אתם. נשארנו במשוריין – שכינינו אותו 'בר-גיורא' – שישה לוחמים כשירים, הרוג אחד ושני פצועים. השעה הייתה תשע בבוקר. ערבים טיווחו עלינו ממרחק מאה מטר" ⁸ אחדים מחברי ניצנים עבדו בגן-הירק של הקיבוץ, לא רחוק ממקום התקרית. כששמעו יריות, התכוונו לחוש לעזרת השיירה, אבל אז נשמעו היריות מכיוון הקיבוץ והם מיהרו אל ביתם, כדי להגן עליו. כשהגיע לניצנים, הודיע אשל בטלפון למטה הגדוד בגדרה: "המשוריין שלנו עלה על מוקש ליד הגן. מתנהל קרב. הגישו עזרה ... אין לנו גישה. הערבים משתמשים במרגמה. ערבים רבים באים מבית-דראס". אנשי ניצנים טלפנו ליגאל ידין בתל אביב והודיעו לו: "מתקיפים את הנקודה".⁹ כשהגיעה הידיעה על תקיפת השיירה למטה חטיבת "גבעתי" שברחובות, ניסו אנשי המטה להתקשר ליצחק פונדק ולא עלה בידם. הבקשה לשלוח כוח חילוץ לעזרת השיירה הגיעה אל פונדק, באמצעות מטה גדוד 52, רק בשעה 10.45, שעה וארבעים וחמש דקות אחרי ההיתקלות. רק אז נודע לו מה קרה לפקודיו.

פונדק: "עם קבלת הדיווח מניצנים על שני המשוריינים שנשארו תקועים ליד מחנה חסה, זימנתי למשרדי את הקמב"ץ, נחמן ניר, והוריתי לו לארגן בדחיפות שניים-שלושה כלי-רכב משוריינים, לאייש אותם בחיילים מפלוגה ג' ולצאת לחלץ את המשוריינים התקועים. כסגנו מיניתי את המ"פ שלמה קריזלר. משימה מסוג זה הייתי מטיל כרגיל על מפקד הפלוגה, אך מ"פ ג' פישל בקרב על יאזור, בו פוצץ דיר חזירים במקום בית-חרושת לקרח, לכן הטלתי על הקמב"ץ לחלץ במהירות את המשוריינים התקועים, ולא על המ"פ. הקמב"ץ פעל במרץ רב. השיג שלושה כלי-רכב משוריינים, ובשעת הצהריים יצא למשימה".¹⁰ שיירת החילוץ נסעה לניצנים בשלושה משוריינים. אנשי הכוח עצרו אותם על הכביש והורידו מהם את הנוסעים.¹¹ כל הזמן הזה לחמו בן-יהודה ופקודיו לבדם נגד מאות ערבים, בעוד שחיילי הכיתה של בן-יהודה היו טירונים, וזאת הייתה טבילת-האש הראשונה שלהם. "אברהם פרחיה נהרג מיד", סיפר בן-יהודה. "זלמן שחר התיישב ליד ההגה, במקום הנהג שהסתלק, ונפגע בכדור בצוואר. חסמתי את החור בבוהן שלי וקשרתי אותו בשרוול שקרעתי מחולצתי. משה נחמן קפץ החוצה אחרי אברהם פרחיה ונפגע ביד. משכנו אותו לתוך המשוריין וחסמתי לו את העורק. בגלל איבוד הדם היה משה צמא מאוד וביקש לשתות עוד ועוד. הוא שתה את כל המים שבמימיות. הערבים ירו כל הזמן ואנחנו השבנו אש. הם לא העזו להסתער. מהכפרים בסביבה באו משאיות עם מאות פלאחים נושאי נשק שהתכוונו להשתתף בהילולה, אבל לא העזו להתקרב אלינו. שלושה התקרבו אלינו עם דגל לבן ואחד מהם אמר בערבית, 'די. סולחה, בואו לשתות קפה'. לפקודתי ענה להם ברוך תובל בערבית: 'נירה במי שמתקרב!' ירינו מעל ראשיהם והם ברחו. "על הערבים פיקד באנגלית בחור בלונדיני, כנראה עריק מהצבא הבריטי. הוא קרא להם להסתער. אבל הם לא שמעו בקולו. הוא התקדם אלינו לבדו, וכשהגיע למרחק ארבעים מטרים מאתנו, יריתי בו ופגעתי בבטנו. הוא התקפל ושכב. בחורה בלונדית מיהרה אליו וחבשה אותו, וערבים גררו אותו לאחור. אחר-כך התחדשה האש. סמוך לשעה אחת בצהריים נראה בשמים מטוס קטן של ה"הגנה", חג מעלינו ומסתלק. זה עודד אותנו; קיווינו שהתגבורת תגיע בקרוב, אבל רק בסביבות שעה שתיים הגיעה אלינו שיירת החילוץ. היא נעצרה סמוך אלינו, ונהג המשוריין של ניר וקריזלר יצא ממנו כדי לחבר אליו את המשוריין שלנו. הדרכתי אותו מבעד לאשנב, ואז איבד יהודה וייסברג את עשתונותיו וירה צרור באוויר, כדי להביע את שמחתו. הנהג הסיר את השרשרת וחזר למשוריין שלו. צעקתי אליו והוא לא ענה. השיירה הסתלקה לכיוון ניצנים. לא ייתכן שהם חשבו אותנו לערבים, הרי הדרכתי את הנהג (נראה שניר וקריזלר, שישבו בתוך המשוריין, הסיקו בטעות שערבים יושבים במשוריין התקוע 'בר-גיורא', ולא וידאו את מסקנתם עם הנהג). ייאוש אחז בנו. וייסברג אמר, 'הכול באשמתי. אני מוכרח לכפר על המעשה'. בלי אישור קפץ מהמשוריין החוצה, רץ תחת אש בין ההרוגים הערביים, ליקט תחמושת וחזר למשוריין. למזלו, לא נפגע. הודות לפעולת ההתאבדות שלו יכולנו להמשיך להתגונן. נשארנו רק שלושה אנשים שלמים, והערבים המשיכו לתקוף. פקדתי על אחד האנשים לכתוב על הקיר הפנימי של המשוריין: 'היינו בחיים כשהשיירה הגיעה'. אחר-כך החלטתי לפוצץ עלינו שני רימונים, כדי לא ליפול בחיים בידי הערבים, אבל שמואל ריבלין אמר לי, 'חכה!' בשעה שלוש וחצי בערך, שש שעות אחרי שנעזבנו לבדנו, שבו אלינו קריזלר ופקודיו וחילצו אותנו".¹² מאיר אשל: "כשהגיעו ניר וקריזלר לניצנים שאלתי אותם, 'איפה החבר'ה?' והם שאלו 'איזה חבר'ה?' אמרתי, 'החבר'ה שהשארנו ליד המשוריין.' 'אנחנו איננו יודעים שיש שם חבר'ה. היינו בטוחים שכולם נדפקו,' אמרו. 'מדוע לא גררתם את המשוריינים?' שאלתי, ואז אמרו שיעשו זאת בדרך חזרה".¹³

ניר וקריזלר דיווחו לפונדק במכשיר-הקשר, שערבים תפסו את המשוריינים והם הגיעו לניצנים בלי הכיתה של בן-יהודה. פונדק פקד עליהם לחזור מיד למחנה חסה, ולחלץ את בן-יהודה ואת פקודיו, או לאסוף את גוויותיהם: "לא משאירים הרוגים לחיות-טרף. צאו מיד"!¹⁴ ניר נשאר בניצנים. קריזלר, ופקודיו נסעו למחנה חסה, וחילצו את בן-יהודה ואת פקודיו. את המשוריינים לא הצליחו לגרור, והם נשארו בידי הערבים.¹⁵ פונדק: "ניר החליט, בלא שקיבל את אישורי לכך, ושיגר לחילוץ את קריזלר. הוא עצמו נשאר בניצנים בטענה שהיא מותקפת קשה. כשתחקרתי לימים את האירוע התברר לי, שהוא לא אמר אמת וכי נהג במקרה זה במורך-לב".¹⁶ ארבעה נהרגו ב"שיירת ניצנים": אברהם פרחיה, מאיר פוקורני וזלמן שחר מגדוד 53 ושלמה רובינשטיין, מא"ז ניצנים.¹⁷ אחרי שנים אמר מאיר אשל: "אנשי 'גבעתי', ובייחוד הנוגעים בדבר, ניסו לטשטש את הפרשה. אלה שכתבו את ספר 'גבעתי' לא ראיינו אותי, וגרסתם אינה נכונה. נחמן ניר מונה לקמב"ץ ואחר-כך למג"ד. הוא לא אסף את כולנו לאימות".¹⁸ גם שמעון בן-יהודה העיד, שלא רואיין על אירועי השיירה, וכותבי ספר "גבעתי" לא דיברו אתו על הנושא.¹⁹

דרכי-ביטחון הותקנו במבואות תל אביב ובין רחובות לוואדי צראר, אך למעברים שבשער-הגיא ושבמעלה-הקסטל לא נמצאה דרך חלופית. תושבי הכפרים הערביים שחלשו על קטעי-דרך אלה שיתפו פעולה עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני והודיעו לו על תנועת השיירות. פקודי אל-חוסייני הסוו היטב את המארבים. הפעילו מוקשים חשמליים מרחוק וכיוונו את פגיעותיהם אל מכוניות של יהודים בלבד. כששריינו היהודים את מכוניותיהם הכניסו הערבים לשימוש כדורים חודרי-שריון. בקטע הדרך שבין שער-הגיא ובין ירושלים נקבע גורלה של מלחמת הדרכים. לגזרה הזאת נשלחו שני גדודי פלמ"ח, החמישי והשישי, והפיקוד-העליון הגדיל את השיירות. ככל שגדלו השיירות גדלה פגיעותן. הפיקוד לא ניסה להשתלט על מרחב הגזרה. ניתן להסביר זאת בנוכחות הבריטים ובמיעוט הכוחות הניידים של הפלמ"ח, וגם במגמה לא להוסיף מפקדות לפיקוד המבצעי. מפקדים רבים פעלו בחזית הדרכים: קצין-השיירות מטעם המטה הכללי, מישאל שחם; מכבי מוצרי, מטעם מטה הפלמ"ח; קצין-המִבצעים של הפלמ"ח, יצחק רבין; מפקד הגדוד החמישי של הפלמ"ח, שאול יפה; מפקד הגדוד השישי של הפלמ"ח, צבי זמיר; מפקד מחוז ירושלים, ישראל עמיר (ואחר-כך דוד שאלתיאל). בין המִפקדות לא היה די תיאום, ולא היה מי שייזום פעולות, יקבל אחריות עליהן וישלח אליהן את האנשים. רק באפריל הקים הפלמ"ח את חטיבת "הראל", שקיבלה את האחריות על הגזרה. ב-9 בינואר ירדה שיירה של משאיות ריקות מירושלים לשפלה, עם ארבעה-עשר מלווים בשני טנדרים. בשער-הגיא, סמוך לכפר סריס, נורתה אש על השיירה. המלווים השיבו אש. בחילופי היריות נהרג אהרון אגסי, נהג-משנה מקיבוץ שריד.²⁰ ב-18 בינואר הותקפה ליד הקסטל שיירה שהיו בה ארבע משאיות וטנדר-נוטרים. הערבים ירו בצמיגים ואחת המשאיות נתקעה בתעלה שבצד הכביש. מהיריות נהרגו מזכיר קיבוץ מעלה-החמישה, אלתר רכניצר, ונער בן שש-עשרה, אליעזר פרסקי, מקריית-ענבים. תשעה נוסעים ומלווים נפצעו.²¹ ב-22 בינואר ירדו עשרים וחמש משאיות ריקות מירושלים לשפלה. המלווים נסעו בטנדר ובשלוש מוניות. ליד הקסטל נורתה אש על השיירה, והמכונית הראשונה נפגעה ונעצרה. יונתן ויסברוד מדגניה א' ורות סימון מעין-גב, נהרגו. המלווים ירדו מן המכוניות, תפסו עמדות והשיבו אש. שניים מהם נפצעו. מכונית צבאית הגיעה למקום התקרית והחיילים הבריטים הזעיקו תגבורת. שני משורייני-משטרה הגיעו מאבו-גוש וירו על הערבים בתותחים. השיירה המשיכה לנסוע. בכניסה לקריית-ענבים ירה אחד מהמלווים על הכפר הערבי בית-נקובה. תושבי הכפר השיבו אש. ההרוגים והפצועים פונו לירושלים, והשיירה ירדה לשפלה. ליד בית-דג'ן נקלעה מונית ערבית לתוך השיירה. והמלווים ירו בנוסעיה והרגו את כולם.²² כוח מגדוד "מוריה" של חטיבת "עציוני", בפיקוד יעקב סלמן, תקף באותו יום בית-קפה ושני בתים לרגלי הר הקסטל, שיחידות של עבד אל-קאדר אל-חוסייני התבצרו בהם. לקראת פעולה זו אימן סלמן את המחלקה של שמאי צוויגריך, שישבה בבית-ההבראה "ארזה" ובמושבה מוצא. אנשי פלוגה ח' של הפלמ"ח, פקודיו של אליהו סלע (רעננה), שחנו בקריית-ענבים ובמעלה-החמישה, היו אמורים להניח חסימה על הכביש, ליד קריית-ענבים, בין השעות 11 בלילה ל-3 לפנות-בוקר, ולמנוע בכך סיוע למותקפים. סלמן דרש מהסמל יהודה מישון, שפיקד על יחידת-נוטרים בנחלת-יצחק, להציב חסימה על גשר-מוצא ולחסום את הדרך לירושלים. – "מה יהיה אם יופיע הקצין האנגלי שלי?" שאל מישון. – "זאת פקודה," השיב סלמן. ב-10 בלילה יצאו סלמן ופקודיו מן השער האחורי של בית-ההבראה "ארזה" וירדו לוואדי שבינו ובין הכפר קולוניה.²³ כשהגיעו לנקודת הזינוק הדרדרו אבנים במורד ההר והרעש נשמע למרחוק. אבל סלמן דבק במשימה ופקודיו עברו את גדרות-האבנים הגבוהות והסתערו על הבניינים. הערבים שישבו בהם ותושבי קולוניה ירו על התוקפים. תוך שמונה דקות השתלטו אנשי הכוח על הבניינים והכינו אותם לפיצוץ, וקצין-החבלה אף ביקש מסלמן רשות לשהות עוד כמה רגעים ולמדוד את רצפת אחד הבניינים, כדי להניח את המטענים בדיוק במקום שממנו ייגרם הנזק המרבי. כשנשלמו ההכנות הורה סלמן בצעקה לחבלנים שבשלושת הבניינים להדליק את הפתילים ולסגת. אחרי הפיצוץ התברר שמפקד-הכיתה, אברהם הויזמן, נעדר. החובש ושני לוחמים חזרו אל ההריסות ולא מצאוהו. סלמן הורה לרוב פקודיו לסגת ל"ארזה", חזר עם החובש אל בית-הקפה ההרוס ומצא את גופתו של הויזמן בצד הכביש. תחת האש החזקה שנורתה מקולוניה זחל עם הגווייה, הגיע לשטח מת ומשם רץ בעקבות פקודיו, השיגם, שלח רץ ל"ארזה" להביא אלונקה, ופיקד על הנסיגה, תוך-כדי חילופי-היריות, עם הגווייה על כתפו. סמוך ל"ארזה" נפגש הכוח עם נושאי-האלונקה, ובשעה 5.30 בבוקר חזר לבית-ההבראה.²⁴

בבוקר 25 בינואר ראו אנשי התצפיות מפלוגה ח' של הפלמ"ח שחמישה ערבים תופסים עמדות בין הכפר קסטל ובין אבו-גוש. שיירה עמדה לבוא מתל אביב. הידיעה נשלחה אל מטה אבטחת-השיירות בירושלים, ופקודה נשלחה מהמטה אל השיירה: לא לצאת מחולדה. הכביש נסגר לתנועה, ועשרים וארבעה לוחמים יצאו מקריית-ענבים אל פסגת הר הקסטל. היו אלה שתי כיתות שהתארגנו אד-הוק. מפקדיהן היו רפאל זילברמן ויונתן ברוזה, ומפקד הפעולה היה יעקב ישראלית. הלוחמים יצאו עם מכשיר-קשר, ונאמר להם שזה סוד כמוס, ושאסור להשאיר את המכשיר בשטח, בשום פנים, כדי שלא ייפול בידי האויב. ההחלטה אם לשלוח את הכוח ברכב או ברגל הייתה בידי רעננה, מפקד פלוגת הפלמ"ח המקומית; בדוח שלו נכתב מדוע נבחרה האפשרות האחרונה, הפחות-טובה והיותר-מסוכנת: "כי עד היום. למרות הדרישות הבלתי-פוסקות. למעלה מחודש ימים, לא הגיע אוטו משוריין לגוש,²⁵ ובטנדר היחיד שבגוש אי-אפשר היה בשום פנים לצאת."²⁶ הלוחמים הלכו ברגל אל הכביש הראשי. במרחק מאה מטרים מכיפת-ההר החולשת על הכביש ירתה כיתת ברוזה, שהתקדמה יחד עם ישראלית, בערבים המעטים שנראו על הכיפה. ארבעים ערבים נוספים, שלא נראו קודם, הופיעו והשיבו לתוקפים באש חזקה מאוד. ישראלית נהרג, ויונתן ברוזה נטל את הפיקוד על הפעולה. לוחמי הפלמ"ח, שהיו בעמדה נחותה, לא יכלו לתפוס מחסות טובים בגבעת הטרשים, תחת מכת האש החזקה, והמפקד החדש לא השתלט עליהם. כל אחד ניסה להסתער על דעת עצמו, אנשים נפגעו, מכשיר-הקשר התקלקל, קלט תשדורות אך לא שידר. בכאב-לב שמעו הלוחמים את המרכזנית מקריית-ענבים מדווחת שהם מחסלים את האויב. אחרי זמן-מה תפסו היהודים והערבים עמדות-מוגנות והחליפו יריות, וכל אחד מהצדדים שלח שליחים להזעיק עזרה. "פאזעה"²⁷ אורגנה בכפרים בית-סוריק וקסטל, ומאות ערבים חמושים נהרו אל הקסטל. רבים מכלי-הנשק של היהודים היו פגומים ורבים מהכדורים היו עקרים. דוד תם, שנשלח להזעיק נוטרים מתחנת נחלת-יצחק, נפגע בדרך. מפקד-הכיתה, רפאל זילברמן נשלח לקריית-ענבים. אך הקרב הסתיים לפני שיצאה משם התגבורת. מאות ערבים הקיפו את שרידי המחלקה. רק אחדים מהלוחמים נחלצו והגיעו לנחלת-יצחק. אפרים מאירון סיפר: "הערבים התקדמו אלינו והתפתח קרב פנים-אל-פנים ממרחק שלושים מטרים. מאחורי סלע, ממרחק חמישה מטרים, צץ ערבי וכיוון מולי את רובהו, אבל נראה שהפגישה הדהימה אותו והוא לא קלע, ואני יריתי שני והרגתיו. זחלתי קדימה וראיתי את המם-כף יונתן ברוזה הרוג, ולידו עוד שלושה חללים. מאחוריהם התקדמה לקראתי קבוצה גדולה של ערבים. זרקתי רימון והם נעצרו. הגעתי אל חוליה שלנו. היו שם מרדכי אגייב ונחום (זוזיק) הזז. היו להם ברן ושני רימונים. שאלתי מה העניינים וסיפרתי שראיתי שברוזה נהרג ושאני חושב שגם יענקלה (ישראלית) הלך. כמעט לא הייתה להם תחמושת לברן, ונותרו רק שני רימונים. החלטנו להשמיד את הברן, אחרי שתאזל התחמושת, ולהשתמש בשני הרימונים להרוג את עצמנו, אבל הערבים הסתערו עלינו והשלכנו עליהם את שני הרימונים. כך איבדנו את האפשרות להתאבד. התבצרנו בין הסלעים וחיכינו להסתערות הסופית, ואז הגיעו האנגלים, בשלושה משוריינים, ריססו באש את כל הסביבה והצילו אותנו."²⁸ כשברחו הערבים, הסתלקו אחדים מהניצולים לנחלת-יצחק, ואחרים ירדו לכביש. החביאו את הנשק ואת מכשיר-הקשר בסבך שבוואדי וסיפרו לבריטים שהם מטיילים, ושאין להם נשק. למקום הקרב הגיעו משוריין עם נוטרים יהודים ואמבולנס של מגן-דוד-אדום. הנוטרים הצטרפו לירי על הערבים. החובש מיכאל שפניר ואפרים מאירון טיפלו בפצועים בשדה: אחד הפצועים הערבים ירה בשפניר למוות. מאירון אסף כלי-נשק והניחם באחד מכלי-הרכב של היהודים. הערבים לא חדלו לירות, והפצועים לא חולצו עד החשכה. כולם נמצאו ללא רוח-חיים. בקרב הזה נהרגו תשעה אנשי פלמ"ח²⁹, חובש-נוטר אחד³⁰ ועשרים וחמישה ערבים.³¹ "אחרי שאספנו את גוויות החברים והלכנו לישון היו לי סיוטים, שהיו חוזרים שנים רבות, עד היום," סיפר לימים אפרים מאירון. "ראיתי את החברים שנפלו רצים לקראתי. חתוכי אברים ומרוסקים, ומתריסים: למה השארתם אותנו בשטח? למה השארתם אותנו?"³² השיירה – עשרים משאיות – יצאה מחולדה כשנסתיים הקרב על הקסטל. מאות ערבים, שברחו מהקסטל והתפרשו בין דיר-איוב לסריס, ירו עליה מטווח קצר ברובים, במקלעים ובתת-מקלעים. משאיות אחדות נפגעו ונהגיהן נטשו אותן והצטרפו למלווי השיירה. כוח בריטי הגיע למקום וחילץ את המכוניות התקינות. המוני ערבים בזזו את תכולת המשאיות הנטושות. המג"ד צבי זמיר שלח את המסקנות למטה הפלמ"ח: "א. אין יחידה בת עשרים איש יכולה לצאת מבסיסה כפי שנהגה עד היום, לאור כישרונם של הערבים בריכוז כוחות עדיפים תוך זמן קצר. "ב. תנאי להגשת תגבורת: מכוניות משוריינות ואמצעי-קשר בדוקים. המכשיר הקיים אצלנו מוגבל. "ג. מצב נשקנו ותחמושתנו מתחת לכל ביקורת. בפעולה זאת נפגעה יעילותם של כלי-הנשק בגלל שפע כדורים עקרים (כדורים משנת 1937). "ד. מצב החגור מקשה על ניידות היחידה וגורר אבדות של תחמושת וציוד, בדרך תנועת היחידה. "ה. חוסר פיקוד מתאים באזורים (בקריית-ענבים ובמעלה-החמישה) חייב בפעולה זאת השתלטות של מפקד-הפלוגה על מערכת ההגנה של האזור, דבר שהקשה על תיאום יחידותינו בפעולה. "ו. על אווירונינו המסיירים לערוך סיור מקיף. הפעם נערך הסיור בשטחיות רבה, וכתוצאה ממנו לא סופקה אינפורמציה מספקת. "ז. בגלל חוסר בחלקי-חילוף ונָשָק מתאים, המתמצא בתיקון כלים, הוצא חלק גדול מהנשק מכלל אש."³³ בפקודת-היום שפרסם מטה-הפלמ"ח, יומיים אחרי הקרב על הקסטל, כתוב שהצבא הבריטי "פתח על אנשינו באש-מקלעים מן העורף והפיל ארבעה מאנשינו."³⁴ הפקודה הסתיימה בקביעה: "יהודים רבים מנוסעי השיירות ניצלו מאסון בזכות מלחמת-הגבורה של מגני התחבורה. החטיבה גאה ואבלה."³⁵ יש סתירה בין הערכת מטה הפלמ"ח את התנהגות הבריטים ובין הדיווח של הלוחמים משדה הקרב. נראה שסיבת הסתירה הזאת הייתה חיפוש אשמים "לא משלנו."

בפברואר שיפרו הערבים מאוד את שיטות-הלחימה שלהם. שיירות הותקפו בשער-הגיא כמעט מדי יום. מלווי השיירות שיפרו פחות את ביצועיהם. בתחילה סייעו הצבא הבריטי והמשטרה לשיירות, וחילצו אחדות מהן, אך סיוע זה לא היה מובטח. אדרבה. היה ברור מראש שהוא ייפסק במוקדם או במאוחר. ב-25 בפברואר הותקפה שיירה בין הכפר סריס לקיבוץ נווה-אילן. התוקפים היו חמישים מתושבי הכפרים – צובא, חירבת-אומור, וסריס, ומתנדבים מעבר-הירדן בפיקוד יאנום עבד אל-עזיז אל-סיבאני. המפקד הבריטי של משטרת אבו-גוש סייע לתוקפים וצפה על הקרב במשקפת, מגג בית-המשטרה. הש"י דיווח: כשירו הבריטים מתותחים לכיוון מקום התקרית "בא איש כנופיה ושאל 'מה הדבר הזה?' הרי זה בניגוד להסכם עם הקצין!' והמפקד הבריטי ענה לו: 'יורים באוויר.'" בחילופי היריות נהרגו שני נהגים, שמואל שילוני ומשה גלסקי. שלושה-עשר נהגים, נוסעים ומלווים, נפצעו, ושבע משאיות ניטשו. הערבים בזזו תכולת משאית אחת והעלו באש שתי משאיות.³⁷ נראה שהתיאום בין התוקפים לבריטים לא היה מלא; כשהתכוננו הערבים לחסל את השיירה, הצילו אותה יחידות צבאיות בריטיות. בדוח שהגיש איש "הפורמנים" ליגאל אלון ולצבי זמיר כתוב: "בשעה 12.15 תפסו יחידות צבא בריטי עמדות בחירבת-אומור ופתחו באש על הערבים. הצבא נסע על הכביש ופגע במספר ערבים. הצבא השגיח על משאיות שנתקעו על הכביש." בדוח של הש"י כתוב שבמהלך הקרב הגיעו למקום התקרית שלושים ערבים חמושים מהכפר אבו-גוש ודרשו מהתוקפים להסתלק: התוקפים אכן הסתלקו.³⁸ ב-29 בפברואר הותקפה שיירה בין דיר-איוב לסריס. שני מלווים, ישראל גרינפלד ושמואל מזרחי, נהרגו. כמה נהגים ונוסעים נפצעו.³⁹ באותו יום נפגשו בכפר אל-אקסה נציגי כמה כפרים עם כאמל עריקאת, סגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, ועם מפקד המתנדבים העירקים בירושלים, נאצר עז א-דין. הנאספים החליטו להגביר את ההתקפות על השיירות בין ירושלים ללטרון. קבעו מקומות ומינו אחראים למבצעים.³⁹ בלילה שבין 29 בפברואר ל-1 במארס שלח יגאל אלון פקודה למפקד הפלמ"ח בירושלים, צבי זמיר: "החל ממחר עליך להוציא אנשים לשטח לאבטחת השיירות." אלון הורה לזמיר ולמפקדי הפלמ"ח בגליל ובנגב לפעול נגד תוקפי התחבורה. "להשמיד כוחות. להחריב בסיסים, לשתק את התחבורה הערבית. שיטות הפעולה: מיקוש, מארבים, הטרדה, רגימה, הצתה. חדירה לכפרים, להרוג לוחמים, לתפוס נשק ולחבל בבניינים ציבוריים, בתי-קפה, מועצות, בתי מוכתרים. מפעלים כלכליים ובתי מגורים. מיקוש מכוניות כדי לפגוע באנשים החוזרים לבתיהם ופגיעה במכוניות עם נוסעים על-ידי מארבים ומחסומי אש." אלון צירף להוראה זאת רק הסתייגות אחת: "איסור פגיעה במקומות קדושים ובמסגדים.⁴⁰ ביצוע הפקודה הזאת כלשונה – אילו היה – ודאי היה מסלים מאוד את המלחמה, בניגוד לאסטרטגיה של הנהגת הישוב. ביצוע כזה לא היה, לא מפני שהמג"דים התנגדו לו, אלא מפני שפקודיהם היו מותשים. יותר מכולם הותשו אנשי היחידות שפעלו בדרך לירושלים. למרות האותות המבשרים והניסיונות להקדים רפואה למכה, נכשלו היהודים במלחמת-הדרכים בחודש מארס, בעיקר בגזרות שבין חולדה לירושלים ובין ירושלים לגוש-עציון, וכמעט והפסידו את המלחמה . בחילופי יריות עם תוקפי שיירה, ב-1 במארס, נהרגו, מפקד נווה-אילן, רפאל זילברמן ושני פקודיו, נח טייכנר ושמעון שופטן. נוסעים ומאבטחים נפצעו. לשדה-הקרב בשער-הגיא נקלע מפקד הצבא הבריטי, גנראל מקמילן, שחזר מרחובות (אחרי שביקר במקום שבו פוצצו אנשי לח"י רכבת שהובילה חיילים בריטים). אנשי הפלמ"ח חילצו את מקמילן ומלוויו. מפקדת הצבא הבריטי שלחה ל"הגנה" מכתב-תודה באמצעות הסוכנות היהודית. בדוח שהוגש למטה הפלמ"ח כתוב: "ערבוב בין הליווי הירושלמי לליווי התל אביבי. אין שליטה. אין היכרות. בלבולים. המשוריינים נטשו את הנפגעים. לא היה קשר."⁴¹ ההתקפות הערביות על השיירות בדרך לירושלים השתכללו עוד יותר במחצית הראשונה של מארס. מטוסי שירות-האוויר של ה"הגנה" עקבו אחרי מהלכי התוקפים לפני יציאת השיירות לדרך, ותוך כדי נסיעתן. ב-12 במארס עמדה שיירה לצאת מקריית-ענבים לירושלים. שני טייסים סיירו מעל אזור הקסטל וראו שלוש קבוצות של ערבים חמושים, עשרים איש בכל אחת, מאחורי גדרות אבן. הערבים ירו מרוביהם לכיוון המטוסים. הטייסים דיווחו על ממצאיהם למפקד השיירה, והיא נשארה בקריית-ענבים.⁴² מלחמת הדרכים הייתה למלחמה סדירה-למחצה. התפתחות זו לא נעלמה מעיניהם של האמריקנים וחיזקה את המתנגדים למדינה יהודית; ואכן, ארצות-הברית חזרה בה מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית כשיפוג תוקפו של המנדט הבריטי. ____________ בשבוע הבא: תשומת "אין ברירה" של היישוב היהודי; אווירה בפלמ"ח; הערכה בריטית שהיהודים מיואשים; סוד התפקוד העברי היעיל.

1. פרשת שיירת ניצנים התפרסמה בNews1 בסדרה על ניצנים. אני מפרסם אותה שוב בגלל ההקשר של מלחמת הדרכים ולטובת אלה שלא קראו אותה אז. 2. ראיון מוקלט עם מאיר אשל ב-1984 – בארכיון המחבר 3. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 4. גדוד 53, עמ' 98. 5. ארכיון צה"ל, תיק 8/970/1949, אל גרשון מאת מאיר [מאיר אשל], הנידון: דווח על הקרב בקמפ חסה, 22 במארס 1948; ראיון עם מאיר אשל; איילון, חטיבת "גבעתי" במלחמת העצמאות, עמ' 280-279 6. ראיון עם מאיר אשל. 7. סדרת הראיונות עם יצחק פונדק. 8. ראיון מוקלט עם שמעון בן-יהודה ב-1987 – בארכיון המחבר. 9. ארכיון צה"ל, תיקי מטכ"ל נכנס. 21 במארס 1948, שעה 09.50; שאול אילני ברב-שיח הנ"ל. 10. גדוד 53, עמ' 100-99. 11. איילון. חטיבת "גבעתי" במלחמת הקוממיות, עמ' 281; סדרת הראיונות עם יצחק פונדק; ראיון מוקלט עם צבי גוטמן, מארס 1987 – בארכיון המחבר; שיחת טלפון עם נחמן ניר, 1987. 12. ראיון עם שמעון בן-יהודה, בארכיון המחבר. 13. ראיון עם מאיר אשל, בארכיון המחבר. 14. ראיונות עם פונדק, בארכיון המחבר. 15. ראיונות עם שמעון בן-יהודה, עם צבי גוטמן ועם מאיר אשל בארכיון המחבר. 16. ראיונות עם פונדק, בארכיון המחבר. 17. ארכיון צה"ל, מ"גבעתי" לידין: דוח ניצנים, 22 במארס 1948. 18. ראיון עם מאיר אשל. 19. ראיון עם שמעון בן-יהודה. 20 . א"צ, לשמעון מיוסי זיו, 9 בינואר 1948. 21 . א"צ. ארכיון פלמ"ח 22 . שם, דווח שיירה 23 . היה בין מוצא למבשרת-ציון כיום. 24 . ה"הגנה" בירושלים ב', עמ' 81-80; עיתון הארץ, 25 בינואר 1948; סדרת ראיונות עם יעקב סלמן 1984-1978. 25 . גוש קריית-ענבים. 26 . א"צ, הנדון: פעולת אבטחת כביש ירושלים-תל אביב בקטע קריית-ענבים-הקסטל, ב-25 בינואר 1948. 27. אזעקה למלחמה. 28 . ראיון עם אפרים מאירון (פרויקה) ב-2 ביולי 1978. 29. עמיחי אורלינסקי. יונתן ברוזה, דוד וינברג, יעקב זרחי, שמעון שטרנג, דוד תם, נפתלי רבינוביץ. יעקב ישראלית וצפריר כרמלי. 30. מיכאל שפניר. 31. א"צ, ארכיון פלמ"ח: א"צ. דוח טיסה של בוריס סניור מ-25 בינואר 1948;א"צ, אל הכנסת מאת המועצה, 25 בינואר 1948: א"צ, ידיעות טנא; הראיון הנ"ל עם אפרים מאירון; רב-שיח עם משתתפי הקרב מפלוגה ח'; אפרים מאירון, יצחק כהן. שמואל שריר, שמואל ביגסון, ב-27 ביולי 1978: הארץ, 27 בינואר 1948. 32. הראיון הנ"ל עם אפרים מאירון. 33. א"צ, למועצה מיששכר: מסקנות לאחת מתקלות יחידתנו בקסטל. 34. הייתה זאת טעות. 35. ספר הפלמ"ח ב', עמ' 90. 36. א"צ, ארכיון הפלמ"ח 37. שם, שם. 38. שם, שם. 39. א"צ, מטנא ליבנה (ראש הש"י בירושלים יצחק לוי). 7 במארס 1948. 40. א"צ, אל קריות (מפקדות הגדודים), עילם יששכר, הנגב, עלי ממועצה, 29 בפברואר 1948. 41 . א"צ ארכיון הפלמ"ח. 42 . שם, שם.