"איך עמדו היהודים המעטים מול ההתקפה המאוחדת של צבאות חמש המדינות הערביות?" את השאלה הזאת הציג דיפלומט אמריקני למדינאי לבנוני בכיר, זמן-מה אחרי מלחמת העצמאות. "הערבים נוצחו מפני שהיהודים עלו עליהם במספרם בשיעור של עשרה לאחד." השיב הלבנוני. "והרי אתם ארבעים מיליון והיהודים שש מאות וחמישים אלף?" "מספר היהודים שהיו מוכנים למסור את נפשם למען הניצחון היה גדול פי-עשרה ממספר הערבים שהיו מוכנים לכך."¹ הישוב העברי לא היה מאוחד, לא כל הפיקוד שלו היה מובחר, נשק קל לא היה לו בכמות מספקת, נשק כבד לא היה, ואף-על-פי-כן ניצחו המעטים את הרבים. מדוע? בימים ההם הסבירו את החידה הזאת במלים "אין ברירה". היהודים סברו שהברירה שלהם היא ניצחון או מוות, ונאלצו לנצח. מומחה צבאי אמריקני אמר לבן-גוריון כי אילו היה הוא מכין תוכנית לערבים היה מציע להם "לא לנגוע בגליל, לא לנגוע במקומות אחרים אלא לגמור את תל אביב ונגמר כל העסק, ואין עוד צורך להילחם. מפני שארץ-ישראל היא מלכודת אסטרטגית ליהודים." בן-גוריון ציטט דברים אלה בישיבת ועד-הביטחון ב-3 בפברואר 1948, ויו"ר הוועד הלאומי, דוד רמז השיב: "הכוח שלנו במלחמה זאת הוא 'אין ברירה'. זה המצביא הגדול שבכוחו ננצח." "מה שלא נעשה בחודשים הקרובים לא נעשה, אולי, במאות שנים." אמר בן-גוריון. "אין לי שום ספק שבששת החודשים הבאים יוכרע גורל עם ישראל אולי למאות שנים, אולי לאלפי שנים. עלינו לדעת שזה מאמץ קשה, מאמץ כספי, מאמץ אנושי."² תחושת האין-ברירה, האופיינית למותקפים, הייתה חריפה מאוד בתודעת יהודי ארץ-ישראל עוד לפני מלחמת העצמאות, והוריה היו הרצון להציל את היהדות מהתפוררות ואת היהודים מפני פוגרומים ורדיפות. השואה באירופה, ה"מאורעות" בארץ-ישראל ומדיניות "הספר הלבן" של הבריטים חיזקו את ההרגשה הזאת. חיזוק נוסף נתנה לה "תביעת-הכול" של מנהיגי הערבים בארץ ישראל ושל הליגה הערבית. לא רק באסטרטגיה הבלתי-פשרנית שגו הערבים אלא גם בהסברה. תעמולתם הייתה איומים, ישירים וגלויים. על-אף הפלורליזם של המחנה הציוני ועל אף הפילוגים שבו, בן-גוריון בן-גוריון היה למנהיגו, הודות לאויב שלא היה מוכן לפשרה. רוב הלוחמים היהודים לא ידעו הרבה על ההיבטים המדיניים והאסטרטגיים של מלחמת הערבים. הם הכירו פן אחד שלה, את האכזריות, בעיקר של הלוחמים הבלתי סדירים, שאחד מביטוייה היה התעללות בגוויות. האכזריות מנעה את אפשרות הכניעה, כפתה על הצד שכנגד את התפיסה "ניצחון או מוות", והגבירה את נכונות-ההקרבה שלו. בניגוד לאינטרס הערבי הגבירו, האסטרטגיה הטוטאלית ושיטות הלחימה האכזריות של הערבים, את חרדת היהודים מפני החידלון הפיסי העתיד לבוא בעקבות התבוסה, ועודדו אותם לעמוד באתגרים שנראו בלתי סבירים. הישוב העברי היה ממילא די חזק לעמוד במתקפה הערבית. הוא התחזק עוד יותר עקב היעדר חלופת הפשרה. ארדן די-פיק³ כתב: "אין לתאר את הדברים הנוגעים לצבא – ארגון, משמעת וטקטיקה, הקשורים אלה באלה כאצבעות יד אחת – בלי לבסס את התיאור הזה על ידיעת המכשיר העיקרי: האדם והמורל שלו בקרב... לב-האדם הוא גורם-היסוד במבחן העליון של המערכה."⁴

כוחו הרוחני של עם במלחמה תלוי לא מעט במורל של לוחמי הקו הראשון, גם משום שאיתנותם היא מרכיב בניצחון וגם משום שאנשי העורף – הצבאי והאזרחי – מושפעים מהם ונוטים לחקותם. אנשי הכשרת עין-גב של הפלמ"ח ניהלו יומן כל ימי מלחמת העצמאות, ועד הקמת פלמחים – הקיבוץ שלהם. באמצע נובמבר 1946 נרשמה ביומן זה תוכנית פעולות-תרבות של ההכשרה: "במוצאי-שבת. חוג לציונות; ביום ב' בערב. מקהלה; ביום ג' בערב, חוג לכלכלה מדינית; ביום ד' הרצאה על יסודות המשק הקיבוצי; בליל שבת, קבלת-שבת מוקדשת לטולסטוי ולסיפורו 'שלוש מיתות', וקונצרט תקליטים." בשעות היום עבדו חברי ההכשרה במשק עין-גב והתאמנו בנשק. בימי המתיחות שלפני החלטת החלוקה נשלחו לגליל העליון, כמחלקה קרבית, וחנו בקיבוץ חולתא, אחר-כך עברו לקיבוץ עין-זיתים שליד צפת. הרי קטעים מהיומן מהשנים 1948-1947: דצמבר 1947, הצעה להתיישבות בעקבה... אצלנו התלהבות גדולה, כי רצינו להיות משק ימי... אינצידנט לחבר'ה ליד מירון. מלי ואשר קיבלו מכות, היתר ברחו. מלי ניצל ממש בנס מידי מרצחים מהנג'אדה ומהלגיון. 10 בדצמבר 1947, ההשתוללות מגיעה לשיא. שישה חברי קיבוץ גבולות נהרגים. המחנה מדבר על המצב, כולם דרוכים לבאות. 13 בדצמבר 1947, שבת. חיריק ויוץ נוסעים לצפת להביא את מיכל. לפני צפת אורב להם המון ערבי, אך בנס הם מצליחים לחזור על עקבותיהם. 19 בדצמבר 1947. ביקור ידידותי של קציני 'כלניות',⁵ בן מקבל פניהם ומודיע להם כי במחילה מכבודם אנו מוותרים על עזרתם. 23 בדצמבר 1947. עין-זיתים בעלטה גמורה. בחצות מעיפה רוח חזקה מלווה בגשם את האוהל של מלי. מיד החלה העברת החפצים תחת מטר גשם סוחף. גם יתר האוהלים עומדים בקושי במבחן. 26 בדצמבר 1947. עין-זיתים באפלה. קור-זוועות. הטמפרטורה 0 מעלות. כל המים מכוסים שכבת-קרח. 30 בדצמבר 1947. בבוקר יריות על מכונית המשק אך איש לא נפגע. מיד אחרי זה יצא עמוס (צורף) עם עוד כמה חבר'ה לקדם את התוקפים, אך כדור אויב פגע בו והרגו. 2 בינואר 1948. אחרי הצהריים נורו יריות על החבר'ה מכיוון ביריה. הג'מע משיבים מכה אחת אפיים. הרס ואבדון בעין-זיתים הערבית. 4 בינואר 1948. יהודה פריימן נפל בפעולה. 5 בינואר 1948. בעין-זיתים אין מים, אין נפט, אין כלום, ולמרות הכול ממשיכים בעבודה היום-יומית. 8 בינואר 1948. קומזיץ-שמחה של כל הג'מע. נגינה והצגת מערכונים. בזמן האחרון מתחילים החבר'ה לשוחח על חתונות. 16 בינואר 1948. הג'מע מחבלים בתחבורה הערבית בכביש עכו-צפת ליד עין-זיתים. פגישה לא נעימה של החבר'ה עם המשטרה. 16 בינואר 1948. גבי, שמואליק, ויוסי, נפצעים בקרב עם כנופיה ערבית בעמיקה.⁶ 14 בפברואר 1948. הג'מע יוצאים במלוא הציוד לפעולת-קומנדו נגד סעסע. 15 בפברואר 1948. אחרי ליל-הליכה בריא חוזרים החבר'ה מהפעולה המוצלחת. שמואליק ליפשיץ פצוע, לא חדלים לספר צ'יזבטים כל היום."⁷ הרי מכתב ששלח אחד ממפקדי המחלקות של הפלמ"ח למפקד הפלוגה שלו, בדרך לירושלים, ב-29 בפברואר 1948, בימים הקשים ביותר של מלחמת הדרכים: "עניין דירוג המשכורות עדיין אינו ברור לי כל צורכו. שמעתי שמגיעה לי לירה⁸ נוספת בגלל דרגתי, הדבר נראה לי תמוה במקצת. משהו אינו כשורה. לפי דעתי, מה טעם אני צריך לקבל סכום כסף נוסף על הטוראים החיים עִמי-יחד, באותם התנאים, מתוך אותה הנכונות לסבול כל תנאי קשה אשר יידרש מהם. אנשים אשר לפי דעתי כבר הוכיחו את עצמם? שמעתי משהו על 'רמת-חיים'. אינני מבין מה פירוש, לאיזו רמת-חיים אני זקוק יותר מאשר טוראי, אנחנו, העושים יחד באותו תפקיד לאומי? החטיבה⁹ חינכה אותי להבין שהדרגה היא תוספת-סמכות מפני שהיא תוספת-אחריות ולא זכות, ובעיקר לא זכות שמתבטאת בכסף. אני מוכן לוותר על הלירה שלי. אני חושב שמן הראוי שכל חברי יעשו כמותי. את הכסף הזה אפשר לחלק בין החברים בשווה, או לחסוך את הלירה הזאת לעניינים אחרים, הנחוצים, ודאי. הרבה יותר מאשר ההפרש ברמת-החיים ביני ובין טוראי."¹⁰ גם שיגרת-הטקסים נשמרה בפלמ"ח, ועדות לכך היא בעליה לרגל של פלוגה ג' מהגדוד השלישי לתל-חי במארס 1948, בעצם ימי מלחמת הדרכים¹¹.

בסיכום עשרים ימי המלחמה הראשונים העריך ראש אגף המבצעים במטכ"ל, יגאל ידין: "המורל ברחוב היהודי ירוד."¹² בסוף אותו חודש דיווח המדור המרכזי של המשטרה הבריטית כי היהודים המועסקים במשרדי הממשלה אינם באים לעבודה, מפחד פן יתקיפו אותם הערבים, לכן נסגר משרד הדואר.¹³ בתחילת פברואר 1948 דיווח הרמ"א ישראל גלילי לוועד-הביטחון על "רפיון מבהיל של העֵרוּת והנכונות בישובים, גם בגליל העליון ועוד יותר מזה בשומרון. למשל: חפירות יכולים לעשות המשקים בעצמם, ואינם עושים."¹⁴ באמצע פברואר כתב שמואל יבניאלי¹⁵ ליוסף אבידר: "אמש הייתי בקיסריה-שדות-ים, ביקור משפחתי. נודע לי כי נפלה רוחם של החברים עליהם שם. ומה זאת קיסריה, הלא לא לי להגיד לך. הגיעה אלי שמועה שחבר אחד מיחידה שפעלה בקריית-ענבים חזר לקיסריה, ומסר שמשלושים שיצאו לפעולה לפני זמן-מה נותרו רק שלושה. הערבים פועלים בברנים ואנחנו בסטנים. הידועים לכם רחשי רוח כאלה? הנעשה משהו לתיקון המצב?" אבידר שלח את המכתב של יבניאלי אל ישראל גלילי, והוא דיווח עליו ליגאל אלון, וציין: "איני בטוח אם אנו נפנים במידה הדרושה להקשיב לרחשי-הרוח של החברים ולסייע בידם להתגבר על רגעי דכדוך. אנו נטרפים על-ידי טרדות עבודה וזונחים תכופות את החבר. תוספת מעט של מקלעים תיטיב לתקן מכל דברי החברות וההסברה, אולם מאחר שהתוספת בוששת לבוא. נודעת חשיבות יתרה למגע מעודד עם החבריא."¹⁶ בסוף מארס העריך המודיעין הצבאי-הבריטי: היהודים מיואשים מפני שארצות-הברית הסתלקה מתוכנית החלוקה ובשל התבוסות שנחלו במלחמה על הדרכים, הכישלונות של שיירות נבי דניאל, יחיעם ושער-הגיא, והרעב והמצור בירושלים.¹⁷ חמישה פקידים בכירים במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית – וולטר איתן, חיים הרצוג, אריה לבבי, חיים ברמן ואליהו ששון – התכנסו לדיונים בירושלים ב-24 וב-25 במארס, וניסחו זיכרון-דברים בשאלות מדיניות. "שאלה ראשית אשר הוצגה הייתה אם יש לבסס את התקווה להגשמת מטרותינו על סיכויינו להכריע את העולם הערבי בכוח הנשק בלבד. הובעה דעה כי סיכויים אלה קלושים, בנסיבות של היעדר כל סיוע מצד מעצמות-המערב... במצב זה תהיה צפויה סכנת השמדה לחלקים גדולים של הישוב, ואין לראות כיצד נתגבר אף לאחר מאבק ממושך. יש, על כן, לחפש דרכים מדיניות, כדי למנוע את היווצרותו של מצב עניינים זה." החמישה המליצו על מגע מדיני עם מדינות ערב, כדי "למצוא מוצא של כבוד בשבילנו ובשביל הערבים. פתרון שיוכל להביא לשלום," והציעו לפיקוד-העליון "להשתחרר מעקרון השמירה על הפרסטיז'ה בכל מחיר... עיקרון המשולב לעיתים בהיעדר אומץ-לב אזרחי והחלטיות. דוגמה קיצונית של מחשבה וקו-פעולה מוטעים מהבחינה הנ"ל הוא מצב הדברים במחוז ירושלים. הפיקוד המקומי נתון במסגרת המונעת ממנו כל אפשרות לשאת כראוי באחריות כלפי ישוב יהודי של מאה אלף נפש, הנתון בסכנת ניתוק, מצור והשמדה, וכלפי חייליו הנשלחים לעיתים למות ללא הצדקה מספקת." אם לא ישנה הפיקוד-העליון את גישתו "עלולים אנו לאחר את המועד ולהזניח אפשרויות והזדמנויות אשר לא תחזורנה שנית. יש להעז ולפעול, גם אם אין ביטחון גמור כי לא נהיה נאלצים לשנות את מגמת פעולתנו בעוד זמן-מה. היעדר פעולה בנסיבות קיימות לא יכופר."¹⁸ זיכרון-דברים זה ביטא את התסכול של פקידים שהיו רחוקים ממרכז קבלת ההחלטות בתל אביב, וגם לא שותפו בקבלת ההחלטות במטה ה"הגנה" בירושלים. אומנם המצב בירושלים בסוף מארס היה קשה מאוד והיהודים נכשלו במלחמת הדרכים, אבל מנהיגי הישוב לא נאלצו להתפשר עם הערבים – על פחות ממדינה יהודית עצמאית בשטח שהקצה לה או"ם. החמישה שגו לא רק בהערכת המצב בחלקי הארץ שמחוץ לירושלים, אלא גם בהערכת מצבה של ירושלים. הקונסול האמריקני ויליאם מקטי, שישב גם הוא בירושלים, קלט יותר מהם את האווירה ששררה בישוב העברי ואת כוח העמידה שלו. ב-9 בפברואר דיווח מקטי לממשלתו כי הקשיים בשדות-הקרב וההערכות שארצות-הברית עומדת לסגת מתמיכתה בהקמת המדינה היהודית, לא ערערו את רצונם הנחוש של היהודים, להקים את מדינתם.¹⁹

בין 29 בנובמבר 1947 לה' באייר 1948 ניהל הישוב העברי מלחמה זעירה וחצי-סדירה, תחת שלטון זר, ובלי אמצעי-כפיה ממלכתיים, ועמד במבחן זה הודות למורל של הלוחמים ולמסגרת הפוליטית והחברתית הממוסדת שלו, שניחנה בכישרון לגייס מתנדבים. במשטר "האנארכיסטי" ששרר בארץ-ישראל, בתקופה שבין חיסול המנדט ובין ביסוס המדינה, הייתה למילת-כבוד ולחובה הלאומים, סמכות כמעט כפייתית. ממשלה לא הייתה, אבל השירותים הציבוריים של היהודים, שהיו אוטונומיים גם לפני המלחמה, המשיכו לפעול: שירותי הבריאות, בתי-הספר, הבנקים, תחבורה ציבורית (באזורים שלא היו בהם קרבות) והשירותים העירוניים. הסוחרים סחרו, ומפעלי-התעשיה והחקלאות הפיקו תוצרת. ההיערכות העצמית של הישוב היהודי בשנים הרבות שקדמו למלחמה, הסמכות הציבורית – המקומית והארצית – שלא נתלוו לה אמצעי-כפיה ממלכתיים, היו מעין נס לאומי. בגליל העליון לחמו אנשי הפלמ"ח כמעט יחפים ועירומים בימי הקרה; החנויות בתל אביב היו מלאות כל-טוב. עיוות משווע זה מעיד על אי-שימוש באמצעי כפיה גם בשעת-חרום. הודות להיענות של הישוב לצוויה, אף שלא הייתה מלאה, לא נזקקה המנהיגות לאמצעי-כפיה²⁰. ___________________ בשבוע הבא: מחסור בכסף כדי לממן את הוצאות המלחמה בערביי ארץ-ישראל וכדי להתכונן לפלישה אפשרית של צבאות סדירים של מדינות ערב לאחר סיום המנדט הבריטי; מי שצריך לנסוע לארה"ב לגיס כסף בקרב היהודים, בן-גוריון או גולד המאיר? גולדה גייסה בארה"ב כסף הרבה מעל המצופה; דיונים לאן ילך הכסף לרכש בחו"ל או להוצאות בישראל; פנייה לקרן הקיימת ולבנק לאומי לתרום להוצאות המלחמה וחוסר התלהבות של מוסדות אלה לתרום.

1 . דב יוסף, קריה נאמנה, עמ' 260. 2 . אמ"צ, ישיבת ועד הביטחון, 3 בפברואר 1948. 3 . הוגה דעות צבאי מהמאה התשע- עשרה 4. יהודה ואלך. תורות צבאיות, מערכות 1977, עמ' 135. 5 . צנחנים בריטים. 6 . היה כפר ערבי מצפון להר-כנען. ליד נחל דלתון. 7 . ארכיון קיבוץ פלמחים, יומן הכשרת עין-גב. 8 . שכר פועל פשוט היה אז כלירה ליום. במשק ההסתדרותי הטרום-מדינתי הייתה מערכת-משכורות אחידה. עם תוספת משפחתית (מספר הילדים, הנתמכים וכו'). אם לא להביא בחשבון את התוספות המוסוות. 9 . הפלמ"ח 10 . א"צ, ארכיון הפלמ"ח 11 . שם, שם. 12 . א"צ, אג"ם/מטכ"ל, סיכום מצב, לאור המאורעות האחרונים. 19 בדצמבר 1948. 13 . CO 537/3855 דוח סי.איי.די. 29 בדצמבר 1947. 14 . אצ"מ. 25/9345 S פרוטוקולים מדיוני ועד הביטחון, 3 בפברואר 1948. 15 . עסקן במפא"י. הפניה במכתב היא ל"יוסף" . עסקן במפא"י. הפניה במכתב היא ל"יוסף". וסביר להניח שהנמען היה ראש אגף האפסנאות יוסף אבידר. סביר להניח שהנמען היה ראש אגף האפסנאות יוסף אבידר. 16 . א"צ, 15 בפברואר 1948, 16 בפברואר 1948 אל סאשה מאת הילל. הנדון: החישו כוח 17 . גנזך המדינה הבריטי. 18 . ת"מ 319, תזכיר מאת ו. איתן, א. לבבי, ח.ו. הרצוג, ח. ברמן וא. ששון, 26 במארס 1948. 19 . FRUS 1948 Vol 5, 20 . ההחלטה לא להפעיל אמצעי-כפיה נתקבלה, אף שמפקדים בכירים ב"הגנה" דרשו לנקוט אמצעי ענישה חמורים נגד משתמטים ועריקים, ואף שמפקד אחר אפילו הציע לדון אותם למוות.