באחד בינואר 1948 סיפרו לבן גוריון, נציגי איגוד החיילים המשוחררים מהצבא הבריטי, שצברו ידע וניסיון רב, כי המוני חיילים משוחררים שואלים מדוע לא קוראים להם. מספר המגויסים היה אחד-עשר אלף שמונה מאות ותשעים איש, בהם, שבעת אלפים חמש מאות ותשעים טוראים; שלושת אלפים ושמונה מאות סמלים, וחמש מאות קצינים. ההתפלגות "המקצועית" הייתה: אלפיים שש מאות וחמישים נהגים; אלף חמש מאות ושבעים אנשי חימוש ואפסנאות; שש מאות וחמישים מהנדסים קרביים; אלפיים וחמש מאות תותחנים, שלוש מאות וחמישים מכונאים; חמש מאות וחמישים אנשי שירות רפואי; מאה וחמישים קָשָרים, שמונים חָפָרים; שבע מאות אנשי חיל-האוויר, מאה ושבעים אנשי הצי; ארבע מאות שבעים וחמישה אנשי יחידות-עזר; שבע מאות וחמישים אנשי קומנדו, ושלושים וחמישה צנחנים.¹ רק ב-26 בינואר 1948 הוחל בגיוס מלא של חברי ה"הגנה" שצווי-הגיוס חלו עליהם, ורק במארס התרחב הגיוס לקבוצות-אוכלוסייה אחרות. ב-13 בינואר כתב יגאל אלון לישראל גלילי: "חברי המילואים² הלומדים באוניברסיטה, בטכניון ובסמינר למורים, גויסו כולם לשירות-פעיל, בעוד שיתר הסטודנטים המאורגנים בחטיבות האחרות, אינם מאורגנים כלל, או משרתים שירות חלקי בלבד ומוסיפים ללמוד. אין הצדקה למצב זה, ויש לגייס גיוס מלא את כל הסטודנטים."³ רבים מתלמידי השמיניות בבתי-הספר התיכוניים רצו להפסיק את לימודיהם, להתגייס ולהילחם עם חבריהם, הקשישים מהם בשנה אחת בלבד. "ארגון תלמידי השמיניות" תבע מה"הגנה" לגייס מיד את חבריו, אך ראשי מערכת-החינוך התנגדו לדרישתו ותבעו מה"הגנה" – בעיצומם של הקרבות – לתת חופשה ממושכת לחבריה הצעירים שסיימו את בית-הספר התיכון בשנה הקודמת, כדי שייבחנו בחינות-משנה במקצועות שנכשלו בהם. אם לא יתייצבו צעירים אלה לבחינות, איימו המחנכים, לא יקבלו תעודות-בגרות.

אווירת-מרד השתררה בבתי-הספר, ומנהליהם דרשו מראשי ה"הגנה" למנוע את חרם מערכת החינוך. מנהיגי המלחמה נחלקו בדעותיהם בשאלה אם לנסות לשכנע את אנשי מערכת-החינוך, או להמריד את התלמידים. גלילי אמר ליגאל אלון שיש למנוע קרע בין ה"הגנה" ובין מערכת-החינוך, ושאם ייפסקו הלימודים במוסדות החינוך, ייפלטו נערים רבים לרחוב. ראוי לגייס צעירים רבים ככל האפשר, אמר גלילי, ועם זאת להימנע מהתנגשות גלויה עם המנהלים והמורים, ולא להתחייב שיאושר תקציב למגויסים החדשים, כי הרי "יעבור זמן בין הגיוס ובין המימון." אלון הוזמן לאסיפת תלמידי-השמיניות וקרא להם להתגייס מיד; המנהלים התלוננו, וגלילי נזף באלון: "הדבר אינו בסדר, ואינו צריך להישנות."⁴ ב-18 בינואר 1948 כתב אלון לגלילי: "ראש אגף כוח-האדם עיכב שוב את הגיוס לחטיבה.⁵ הפעם הוא טוען שתקציב החטיבה להחזקת אנשים לא ברור לו, ולא ייתן טירונים כל עוד לא יקבל מבועז⁶ הוראות על ההיקף התקציבי של החטיבה. ברצוני לציין שאנו מבזבזים שבועות בגלל צורת עבודה ביורוקראטית ובלתי-גמישה, בעוד שהבסיסים, המוכנים לקלוט, מחכים לאנשים, וחבר המגייסים מחוסר עבודה. הנני מדגיש שוב, שאנו⁷ מוכנים לקלוט חמש מאות איש לשבוע. הנגב בלבד זקוק לתוספת אלף וחמש מאות איש. הדרום זקוק לחמש מאות, הגליל העליון לשלוש מאות. גדוד המטה לארבע מאות, גדוד 5 לשלוש מאות, גדוד 6 למאתיים. סך-הכול שלושת אלפים ומאתיים, תוך כמה שבועות. אני דורש להורות לצדוק⁸ שיאפשר לנו לעבוד בתוכנית כוללת ולא טיפין-טיפין. אני חוזר שוב, הזמן קצר, ואני דורש פעולה מהירה."⁹

בתחילת שנות החמישים העריך אלון: "האיחור שחל בגיוס בכלל, ובגיוס אנשי ה"הגנה" בפרט, גרם ריתוק של מרבית כוחות הפלמ"ח לתפקידי הגנה מקומיים, ועל-ידי כך הוגבלה יכולתו לערוך מבצעים יזומים באזורי האויב. ארבה סכנה כי תוך מלחמת התגוננות ידולדלו כוחות הפלמ"ח לפני שכוחות-החי"ש יתארגנו בקנה-מידה ראוי לשמו."¹⁰ ישראל גלילי – שנאלץ לרסן את מפקד הפלמ"ח, אף שהסכים לדעתו – דרש לגייס קבוצות שקיבלו פטור מגיוס. ההיענות לדרישה זאת הייתה חלקית. במארס אמר גלילי למפקדים בכירים: "אם נאחר להתגייס במלוא-יכולתנו, נפסיד זמן הרבה, ונהיה זקוקים לכוחות כפולים ומכופלים למבצעים שכדי ביצועם היום יספיקו לנו כוחות מועטים... גם כוחות ערביי הארץ עדיין מצומצמים הם, וספק אם יספיקו להם כדי השתלטות על כל עמדות-המפתח המזומנות להם בידי הבריטים. מכל מקום, כוחותינו יהיו מפוזרים ומתוחים? לתפוס את המרובה."¹¹ ב-8 באפריל 1948 אמר גלילי למאות חניכי קורס מפקדי-מחלקות של ה"הגנה": "לא היה זה למעלה מכוחו של הישוב לאמץ לו בפלמ"ח חמשת אלפים לוחמים, ואילו היה ברשותו – עם פרוץ המערכה – פלמ"ח בעוצמה כפולה, הרי שכל פני הדברים היו אחרים. אולם הכרה זו, יותר משהיא מועילה כלפי העבר, צריכה ועשויה להועיל כלפי ההווה. וכל עתידנו תלוי בכך שהישוב ימהר להסיק את המסקנות מלקח ימים אלה, וימהר לתקן בפועל את חטא הרפיון והפיגור בעבר."¹² שתי סיבות עיקריות היו ל"חטא הרפיון": סכסוכים בין המפלגות, והחשיבה לטווח קצר של אנשי הצמרת, שהיו עסוקים בפתרון בעיות מידיות ולא הקדישו די זמן לפתרון בעיות יסוד, אף כי הבינו אותן. בימים הראשונים נראתה המלחמה כסדרה של "מאורעות", ורבים מאנשי הישוב לא תיארו לעצמם שזאת מלחמה, לכן לא היה קל לגייס עשרות אלפי אנשים בלי אמצעי-כפיה, אך דומה שהקושי העיקרי היה במנהיגות: הפיקוד-העליון לא הצליח לשכנע את הישוב לחיות במשטר-חרום חברתי וכלכלי, ולהתגייס בהמוניו. לגיוס מלא היו דרושים משאבים כספיים. ומשאבים לא היו. דומה שכמה ממנהיגי הישוב הניחו שדי בגיוסים מצומצמים של צעירים, שאינם בעלי משפחות ושלא יהוו נטל כלכלי. בתחילת מלחמת העצמאות היה מספרם של המוכנים להתגייס גדול ממספר האנשים שה"הגנה" קיבלה אישור לגייסם. מדיניות הגיוס של בן-גוריון הייתה מינימליסטית. על-אף הלחץ שהפעילו עליו דורי, רטנר, גלילי ואלון, לא השתמש בן-גוריון בכל השפעתו כדי לגייס את העם בעוד מועד. בשנת 1973, לפני מלחמת יום הכיפורים, זה היה גם הלוך מחשבתם של ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין, שר האוצר פנחס ספיר, והרמטכ"ל דוד אלעזר. הם האמינו ש"הסדיר יבלום" ונמנעו לגייס מילואים, והתוצאה: אסון צבאי. שני מחדלים אלה היו תוצאה של העדר תרבות צבאית בעם היהודי במשך אלפיים שנות הגלות, ואי התפתחות תרבות צבאית מעמיקה בתנועה הציונית, ביישוב היהודי ובמדינת ישראל.¹³

המפלגות הממוסדות של הישוב היו לא רק מחויבות למדינה-שבדרך: הן גם הקימו אותה. פעילות מפלגתית אינטנסיבית ביותר ציינה את התנועה שנקראה "ארץ-ישראל העובדת", בלשון הימים ההם. מפלגות-הפועלים היו עסוקות, כל שנות הישוב העברי, בהקמת מוסדות חברתיים וכלכליים, לא פחות משהיו עסוקות בתחרות עם האחרות – ובייחוד זו עם זו – על השלטון במוסדות הפוליטיים. הן בנו תשתית חברתית וכלכלית שהזינה אותן; הקונסטרוקטיביזם היה לא רק סיסמתן, אלא גם התנאי לקיומן. הסמכות השלטונית ונכסי השלטון היו בידי ממשלת-המנדט; שדה-הפעולה של העסקנים-הפוליטיים דאז, היה המפלגות. לכן הקדיש בן-גוריון את עשר השנים הראשונות של פעילותו בארץ-ישראל למפלגת פועלי-ציון; את חמש-עשרה השנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה להקמה ולביסוס מפלגת "אחדות-העבודה'" (שקמה מאיחוד בין מפלגת "פועלי ציון" ובלתי מפלגתיים) ואחר-כך לביסוס ההסתדרות ומפלגת פועלי ארץ-ישראל, היא מפא"י (שקמה מאיחוד המפלגות "אחדות-העבודה" ו"הפועל-הצעיר"). חמש-עשרה שנים היה בן-גוריון מזכיר ההסתדרות, הגוף שהוביל את תהליך בניית המדינה-שבדרך. מוקד-כוח אחר של המדינה-שבדרך היה הסוכנות היהודית, שהזרימה כסף לארץ-ישראל והייתה אחראית לחלוקתו. השפעת הסוכנות גדלה ככל שגברו המאבק המדיני נגד בריטניה, הפעילות המדינית הבינלאומית של הציונות, והמאבק הצבאי נגד הערבים. כשגברה השפעת הסוכנות גברה גם ההתמודדות בין המפלגות על השלטון בתנועה הציונית. ראוי לזכור שתגמולי השלטון הזה היו מעטים. המניעים של האנשים שהשתתפו בהתמודדויות היו אידיאיים, אידיאולוגיים ויוקרתיים. לכל המפלגות של הישוב – ולכל מקבילותיהן בתפוצות – היה אופי אידיאולוגי. הן נאבקו על דמות החברה שתהיה בישראל בעתיד ועל שיטות בניין הארץ בהווה, ואת אופיה של כל אחת מהן קבעו האינטנסיביות האידיאולוגית, הליכוד הפנימי, הקשר עם הדור הצעיר ומידת המיסוּד. העולים שבאו מארצות שונות ומתרבויות שונות, ושהיו להם ציפיות שונות מן המדינה-שבדרך, הקימו מפלגות רבות, שנקשרו אלה באלה בקואליציות-היסטוריות ובקואליציות-לשעה, ונאבקו אלה באלה, בהתלהבות, ושמרו בקנאות לא רק על עצמאותן, אלא גם על כל ניואנס באידיאולוגיה שלהן. מפלגות תנועת-העבודה, שהיו קרובות זו לזו, לא התמזגו, אף שלכאורה הייתה מגמת אחדות בתנועה זאת, אך המגמה הזאת היא ששמרה על אחדותה, סמכותה ומרותה של ההסתדרות. מדינת ישראל ירשה מהישוב גם את ריבוי המפלגות, ותרבות פוליטית של יריבויות וקנאות, אבל גם מסורת של קבלת מרות לאומית. ארבע ההבחנות העיקריות, סימני-ההיכר של מפלגות-הישוב, הן: שמאל וימין; חילוניים ודתיים; הישוב המאורגן ורוויזיוניסטים; ציונים ובלתי-ציונים. מפא"י, למשל, הייתה מפלגה שמאלית, חילונית, שייכת לישוב המאורגן, וציונית, ו"אגודת-ישראל" הייתה מפלגה ימנית, דתית, לא משתפת-פעולה – בדרך-כלל – עם הישוב המאורגן, ובלתי-ציונית. המפלגות האחרות נעו בין שני הקטבים הללו. עקב ריבוי המפלגות, חוסר-הניסיון הפוליטי של רוב מנהיגיהן, הדגש על האידיאולוגיה והדוגמטיות שלהן, היו המחלוקות המפלגתיות חריפות מאוד, בעיקר בין מפלגות-הפועלים לבין עצמן. לחיים הפוליטיים של הישוב היה אופי של מועדון-ויכוחים, ולא תמיד התאמו העמדות של המפלגות למציאות ההתפתחויות הפוליטיות. העסקנים המקצועיים טיפלו בענייני חינוך, בריאות, התיישבות, הגנה, איגוד מקצועי וכו'. והמנהיגים הבכירים מילאו תפקידים במוסדות הציוניים, הכלל-יישוביים וההסתדרותיים. קבוצת עסקנים מיוחדת מנתה את שליחי הקיבוצים והמושבים, שלא היו תלויים במנגנון לפרנסתם. קבוצה אחרת, שהייתה מורכבת מאנשי המנגנון, צברה השפעה פוליטית במשך הזמן. לקראת הקמת המדינה נאבקו המפלגות על ייצוג במוסדות הארציים, על תפקידים במוסדות הכלכליים ועל כיבודים ונסיעות לחו"ל, וככל שהחריפו המאבקים בין המפלגות, כן התבסס מעמדם והתבססה פרנסתם של העסקנים המקצועיים. רוב עסקני המפלגות – בייחוד אלה שלא שותפו בניהול המלחמה – נדחקו ממרכז-הפעילות לשוליים, כשפרצו הקרבות. ברגע-אמת זה דעכו כמה כוכבים, ואחרים זרחו, אך אנשי המנגנון המפלגתי לא ויתרו, וניסו לאייש את התפקידים החדשים ב"אנשי שלומנו". ב-29 בדצמבר 1947 הציעו זלמן ארן ופנחס לבון – שני אנשים מרכזיים למדי במפא"י – לבן-גוריון, להעמיד בראש המערכת הלוגיסטית את פנחס קוזלובסקי (ספיר), פנחס סורוקה, משה רוכל, ויוסף אבידר (רוכל), ולהפקיד על ייצור הנשק את הילל כהן ויצחק וילנצ'וק; למנות צוות עיתונאים להסברה בראשות ד"ר ישראל קסטנר, ולכונן "ועדה פוליטית מצומצמת" – שחבריה יהיו שני אלה, ולוי אשכול – שתקבע, כנראה את המדיניות. "כל הצעותיהם נראות לי," רשם בן-גוריון ביומנו.¹⁴

לדומיננטיות של המפלגות בישוב העברי הייתה השפעה ברוכה על בניית התשתית הכלכלית והמוסדית של המדינה-שבדרך, ועל גיוס האוכלוסייה היהודית למשימות לאומיות, אבל היו לה גם תוצאות שליליות. גם לאחר קום המדינה השפיעה הנאמנות המפלגתית – שרבים מאזרחי ישראל זיהו אותה עם השקפת-עולמם – על עמדותיהם כלפי בעיות משק וחברה, ומדיניות חוץ, ואפילו כלפי התרבות והאמנות. עסקנים לא מעטים העדיפו את האינטרס של מפלגתם על פני האינטרס של המדינה, ולפעמים גברה הנאמנות למפלגה על הנאמנות לאמת. שכתוב ההיסטוריה של הישוב העברי ושל מדינת ישראל התחיל עוד לפני הקמת המדינה. מנהיגים ועסקנים העדיפו את האמת, כאשר היא הייתה טובה למפלגה; במקרים אחרים הביאו בחשבון שיקולים אחרים. מפקדי צבא והיסטוריונים אימצו את הגישה הזאת. גם ישראלים רבים, ללא אינטרס מפלגתי צר, שואלים בתמימות: "למה להרוס מיתוסים?" השתלטותה של נורמת התועלת המפלגתית על התרבות הפוליטית היא אחד האסונות של מדינת ישראל, היא הזנתה את החשיבה בנושאי הביטחון בצה"ל, ומנעה תחקירי אמת והפקת לקחים. התוצאה: ליקויים ומחדלים ביטחוניים, שוב ושוב, במהלך מלחמות ישראל – ממלחמת העצמאות ועד מבצע צוק איתן. _____________ בשבוע הבא: תככים קואליציוניים במערכת הפוליטית של הישוב היהודי, במהלך מלחמת העצמאות, לקראת הקמתה של "מנהלת העם", העתידה להפוך לממשלת ישראל הזמנית אחרי הכרזת העצמאות. חשש מהשמאל הציוני – השומר הצעיר ואחדות העבודה, שחברו להקים את מפלגת מפ"ם – שנטה לקומוניזם ולתמיכה בברית המועצות; האגו של עסקני המפלגות שבזמן המלחמה התעניינו בעיקר בכסאות ובתפקידים; העסקנים המפלגתיים לא הבינו שבארץ ישראל מתנהלת מלחמה.

1. יומן דב"ג, 30 בדצמבר 1947: סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 2. הרזרבה של הפלמ"ח. 3. הרזרבה של הפלמ"ח. 4. א"צ, אל הילל מאת המועצה. 13 בינואר 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 5. הפלמ"ח. נקרא "החטיבה" כי עד שבועיים לפני פרוץ המלחמה היה הפלמ"ח החטיבה המגויסת היחידה של ארגן ה"הגנה", וכל היחידות האחרות לא היו מאורגנות בחטיבות, אלא בגדודי חי"ש (חיל-שדה) 6. סגן הרמטכ"ל, צבי איילון. 7. הפלמ"ח. 8. משה צדוק היה איש "ה"הגנה"" ואלוף בצה"ל, ראש אגף כוח אדם הראשון, אלוף פיקוד הצפון ואלוף פיקוד הדרום, וראש אגף בינוי ומשק במשרד הביטחון (ויקיפדיה). 9. א"צ, אל סאשה מאת הילל, 21 בינואר 1948; יגאל אלון, "מגמות ומעש", ספר הפלמ"ח ב', עמ' 12-11. 10. יגאל אלון, "מגמות ומעש", ספר הפלמ"ח, עמ' 12. 11. שם, שם 12. ישראל גלילי, צמתי מפתח לידינו (דברים בפגישת מפקדים), מארס 1948, ספר הפלמ"ח ב'. עמ' ל"ג. 13. בנושא זה דנתי בהרחבה בספריי "גלגל המנוף של ההיסטוריה – התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי" הוצאת מכון ז'בוטינסקי והמדרשה הלאומית 2016, "בן-גוריון – פוליטיקה ואסטרטגיה" ספר ראשון בסדרה "יובלות לישראל 75-70" הוצאת שרידות מהדורה שניה, 2017 ובשיחתי השלישית בסדרה על מלחמת העצמאות בתוכנית "אקדמיה באלף" עם אבישי פלחי, ברשת א' של קול ישראל בדצמבר 2016. 14. יומן דב"ג, 9 בדצמבר 1947.