על-פי החלטת 29 בנובמבר היו אמורות לקום בארץ-ישראל, ב"תקופת-המעבר", שתי ממשלות-מחוזיות, יהודית וערבית, שתשלוטנה בסיוע ועדת הביצוע של או"ם, תקבלנה את הכרת או"ם ותהיינה חצי-ממלכתיות. ב-26 בדצמבר 1947 הציע איש המשלחת הסובייטית באו"ם, א. סובולב, למשה שרת, לתת את הדעת על הקמת הממשלה, ולהגיש המלצות בעניין זה לישיבה הראשונה של ועדת-הביצוע, שתתכנס ב-9 בינואר 1948.¹ בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות טרחו כמה מעסקני המפלגות בהקמת הממשלה העברית הראשונה. היה חשש שהארגונים והמפלגות הארץ-ישראלים שלא השתייכו לתנועה הציונית ("אגודת-ישראל", הקומוניסטים ו"נטורי-קרתא"), או שלא השתתפו בקואליציה הציונית (הרוויזיוניסטים) יטענו כי הסוכנות היהודית אינה מייצגת אותם, ושגורמים עוינים ינצלו את טענותיהם אלה: לפיכך דרש שרת מבן-גוריון – במברקים ששלח אליו מניו-יורק – לחתור להסכם בין המפלגות בארץ-ישראל ולהקים חזית אחידה.² שלושת הגופים הבעייתיים ביותר היו כאמור "אגודת-ישראל", "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח) של הרוויזיוניסטים והמפלגה הקומוניסטית. "אגודת-ישראל" הייתה עלולה לאשש את הטענה שחרדים רבים, בארץ-ישראל ומחוצה לה, אינם תומכים בסוכנות, והרוויזיוניסטים היו עלולים לאיים בהמשך פעילות אצ"ל ולח"י, ולעורר ספקות בעולם ביכולתה של הסוכנות לשלוט בישוב העברי ולהפסיק את פעולות הטרור. אחדים מהמנהיגים הציונים חששו שברית-המועצות ובעלות-בריתה תפסקנה לתמוך במדינה היהודית בישיבות או"ם, אם לא יהיה לקומוניסטים ייצוג בממשלה היהודית. משה שרת נפגש לשיחות אחדות עם מנהיג "אגודת-ישראל", הרב יצחק מאיר לוין, ששהה בימים ההם בארצות-הברית. בתזכיר שקיבל בן-גוריון באמצע פברואר כתוב: "נתקיים דיון בין מר שרתוק ובין הרב יצחק מאיר לוין... שקיבל הוראות מן הארץ לדון בעניין זה עם מר שרתוק, אולם באין למר שרתוק שום ידיעות על ההרכב ועל מספר חברי הממשלה המוצעת לא היה יכול להתקדם במשא-ומתן עם 'אגודת-ישראל'. מלבד זה הודיע לו מר מינץ, בא-כוח 'פועלי אגודת-ישראל', ששום סידור עם 'אגודת-ישראל' אשר לא יביא בחשבון באות-כוח מיוחדת מצִדם, לא יחייב אותם ולא יהיו קשורים בו. מצד שני השתדל מר מינץ להסביר למר שרתוק עד כמה חשוב שיהיה במועצת הממשלה בא-כוח מיוחד ל'פועלי אגודת-ישראל', היות שהם יהיו בעלי-ברית נאמנים לחלק המתקדם בכל העניינים הסוציאליים. מר שרתוק ביקש ממני למסור שהוא מבכר שהמשא-ומתן עם 'אגודת-ישראל' ייגמר בארץ, ולא בניו-יורק."³ הסכסוכים בתוך המחנה הדתי השתקפו בדיוני פלגיו עם המפלגות החילוניות. הרב קלמן כהנא ("פועלי אגודת-ישראל") ניהל שיחות גישוש עם "האיחוד האזרחי" הימני ועם מפא"י;⁴ הרב יצחק מאיר לוין ("האגודה") השמיץ בארצות-הברית את מנהיג "המזרחי" בארץ-ישראל, הרב יהודה לייב פישמן (מימון); הרב מימון דרש מבן-גוריון לא לנהל משא-ומתן עם "האגודה" בלי ידיעתו, ואף שהובטח לו שדרישתו זאת תתמלא, לא האמין לשותפיו הקואליציוניים ואמר לבן-גוריון שהוא "לא יהיה מיניסטר, כי לא יעזוב ירושלים. אם כי דרוש מיניסטר לדת, ומוטב שהוא יהיה מיניסטר לדת מאשר אחר"⁵ (בסופו של דבר הצטרף הרב מימון לממשלה הזמנית. אחרי הכרזת העצמאות, והיה שר-הדתות). בתוך הקואליציה הציונית לא שרר שלום-בית. "הציונים הכלליים א'" נלחמו נגד "הציונים הכלליים ב'" על נתחים בייצוג בממשלה;⁶ עסקני מפא"י לא קיבלו את דרישת בן-גוריון לצרף את גולדה מאיר לממשלה, והחליטו שארבעת הנציגים של מפלגתם יהיו בן-גוריון, שרת, קפלן ורמז. בין שלושת האחרונים לא היה אפילו בן-גוריוניסט שלם אחד. קפלן ורמז היו באופוזיציה לבן-גוריון בתוך המפלגה;⁷ הספרדים דרשו שלושה נציגים בממשלה, בהתאם לשיעורם באוכלוסייה;⁸ התימנים דרשו נציג אחד.⁹ המשא-ומתן הקואליציוני גם לא היה נקי מ"בחישות" אישיות. יצחק גרינבוים גילה את אוזנו של בן-גוריון שמשה סנה התפטר מהנהלת הסוכנות והצטרף למפ"ם, כדי להילחם נגדו,¹⁰ והעסקן גרשון זק, איש מפא"י ומנאמני בן-גוריון, דיווח לו מפאריס: מפקד ה"הגנה" באירופה, נחום שדמי, "מוקף באנשי מפלגות עויינות. מזכירו וסגנו, חברי 'השומר הצעיר',¹¹ המפקדים באיטליה, הונגריה, פולין, גרמניה ואוסטריה הם אנשי 'השומר הצעיר', ברומניה, איש סיעה ב', וכל כספי ה"הגנה", 'הבריחה' ו'המוסד', מרוכזים בידי פינו¹³... שטינברג ושץ, חברים שבאו לפאריס מפולין, מתאוננים שאנשי 'השומר הצעיר' וסיעה ב' מלשינים בעקיפין על חברינו."¹² עוד כמה עסקנים של מפא"י ניסו להסב את תשומת-ליבו של בן-גוריון לקיפוח – אמיתי או מדומה – של אנשי מפלגתם, והגבירו את חשדותיו כלפי יריביו בתנועת-העבודה, שייצוגם בזירה הצבאית היה גדול ביותר.

לא היה נושא מפלגתי שהטריד את בן-גוריון, ושהעסיק את מנהיגי הישוב ואת צמרת הביטחון, יותר מהתחרות בין מפא"י למפ"ם. לכאורה היו שתיהן מפלגות-אחיות. את מפ"ם הקימו "השומר הצעיר", "פועלי-ציון שמאל" ו"התנועה לאחדות העבודה", בינואר 1948, חודש וחצי לאחר תחילת המלחמה. הדבק בין חלקי מפלגה זאת לא היה חזק, וכמה דעות התרוצצו בקרבה, בעיקר בנושא הסכסוך היהודי-ערבי והגבולות הרצויים למדינת ישראל. הייתה בה תערובת של "ניצים" קיצוניים (יצחק טבנקין וישראל גלילי) ו"יונים" קיצוניות (מאיר יערי ומרדכי בנטוב). נוסף על המקור הקיבוצי של רבים ממנהיגי מפ"ם ועל האידאולוגיה הסוציאליסטית, מה שליכד את חברי מפלגה זו הייתה אהדה לברית-המועצות ואיבה למפא"י ובייחוד לבן-גוריון. הייתה זאת איבה משפחתית, מעורבת באהבה נכזבת. ב-7 בפברואר ביטא יוסף שפירא, חבר מרכז מפא"י, בישיבת המרכז, דעה של רבים במפלגתו: "אינני חסיד גדול של המפלגה שלנו, לא תמיד אני חסיד שלה. אינני גם חסיד של האישים של המפלגה שלנו, לא תמיד אני מקבל את דברי בן-גוריון. אבל הגיעה השעה שנדע שהמפלגה שלנו היא הכלי החשוב ביותר בשביל לשמש את הציונות. ובשבילי המפלגה הינה רק בשביל להגשים את הציונות. אין לי מטרה אחרת בשבילה. קמה בימים אלה 'מפלגת פועלים מאוחדת' בישוב. ואני אינני חושש פן נקבל אחוז פחות בגלל הקמת המפלגה הזאת. יש לי, משום מה, ביטחון, שאילו היו בחירות היום, היינו, דווקא אחרי האיחוד, מקבלים יותר. אבל לא זה המעניין אותי. אותי לא מעניין אם המפלגה הזאת תזיק למפא"י או תחזק את מפא"י. אותי מעניין באיזו מידה המפלגה הזאת תזיק או תחזק את הציונות. ויש לי חשש גדול, ואולי גם מבוסס, מתוך הכרה ציונית, שהמפלגה הזאת עלולה, בדרך שהיא בחרה בה, להזיק לציונות." שפירא גם אמר כי האוריינטציה של מפ"ם היא 'אנטי-מפא"ית'"¹⁴ בן גוריון ראה בהקמת מפ"ם פגיעה אישית בו. הוא קיווה שאנשי "סיעה ב'" שפרשו ממפא"י ב-1944, יחזרו למפלגת האם: תקוותו נכזבה, וחבריו לשעבר הקימו מפלגה המאיימת על מעמדה של מפלגתו ועל מנהיגותו. ב-6 בפברואר הציעו ראשי מפ"ם לראשי מפא"י להקים "חזית ציונית סוציאליסטית". במכתב ששלח ב-8 בפברואר ללשכת מפא"י שלל בן-גוריון את הצעתם מכול וכול: "לדעתי צריכים להפסיק, פעם ולעולמים, את תמרון הרמייה של חזית, ולענות בשלילה מוחלטת... איחוד ציוני סוציאליסטי כולל של פועלי ארץ-ישראל... נחכה לו, אף-על-פי שיתמהמה."¹⁵ ב-5 במארס, לאחר ישיבת ועד-הביטחון – שנתקצרה לכבוד פורים – הזמין בן-גוריון לביתו את ידידו וחבר מפלגתו, לוי אשכול, ואת חברי מפ"ם, יעקב ריפטין, ברל רפטור וישראל גלילי, לשיחה "תנועתית, הפעם" שנמשכה משעה 4 אחרי הצהריים עד 8 בערב. בן-גוריון הפתיע את המוזמנים בשאלה: "האם ייתכן לבטל את ריב-המפלגות בתנועת-הפועלים?" שלושת חברי מפ"ם לא הסכימו לדון בנושא זה בלי מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגי "השומר הצעיר", ובלי יצחק טבנקין וישראל בר-יהודה, ממנהיגי "התנועה לאחדות העבודה". ברל רפטור ויעקב ריפטין ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בן-גוריון, בלי תיאום עם גלילי. הם טענו שבן-גוריון ממנה אנשים לתפקידים צבאיים על-פי מפתח-מפלגתי, והזכירו לו את ניסיונו להדיח את נחום שריג מפיקוד על הנגב ולמנות את שלמה שמיר תחתיו. בן-גוריון השיב להם: "ב"הגנה" קיימת למעשה כל הזמן שיטת מינוי (של) יחיד, וגם כשהמפקדה הייתה, כביכול, ממנה, הייתה זו פיקציה. המינויים שעשיתי כוללים: 1, מינוי ראש מפקדה ארצית, מסיעה ב'.¹⁶ 2. מינוי מפקדי-חטיבה, בהם שלושה ממפ"ם, שני בלתי-מפלגתיים, אף לא חבר אחד של מפלגתי. 3. בשעת מינוי מפקדי-החטיבה מונה גם שלמה שמיר, איני יודע באיזו מפלגה הוא. אך לא אסכים לחיסולו' אך ורק מפני שהוא אינו חבר מפ"ם. נחום שריג מעולם לא נתמנה למפקד 'חטיבת הנגב'. לאחר שעל הקמת 'חטיבת הנגב' בכללה הוחלט רק בזמן האחרון." עד אז התנהלו הדיונים על המינויים בין גלילי ובין בן-גוריון כחלק מהעבודה השוטפת בפיקוד העליון ולא במסגרת ציבורית-מפלגתית (רק פרשת יצחק שדה הייתה חריגה) וגלילי חשש שבן-גוריון יחשוד בו שהוא הסית את ריפטין ורפטור להטות את השיחה לכיוון זה. במכתב זועם דרש משני חבריו למפלגה להביא לידיעת בן-גוריון שהם אמרו מה שאמרו על דעתם בלבד, וציין שלמפ"ם אין סיבה להתאונן על קיפוח בנושא מינוי המפקדים. למחרת אמר לו בן-גוריון: "ראיתיך אתמול במצוקתך. אל תחשוד שאני מטיל ספק בחוכמתך. אינני חושד שאתה הסתת את חבריך." לאחר שנים הגיע גלילי למסקנה של"שיחה התנועתית" ההיא היה חלק בהחלטת בן-גוריון, לאחר זמן, לבצע שינויים דראסטיים בפיקוד, שאחד מהם היה סילוקו של גלילי.¹⁷ באמצע מארס כתב בן-גוריון למשה שרת ולגולדה מאיר בניו-יורק: "מה שיגורתי בא. הניסיון להקים מועצת-ממשלה זמנית, הגביר, לפי שעה, הסכסוכים בישוב. מהמברקים אתה יודע מי הם 'הטוענים' הבלתי-מסופקים. אוסיף פרטים שאולי אין לכם שם.

"א. 'ציונים כלליים'. היה מוסכם שהם מקבלים שני מקומות ב'ממשלה'. בהנהלה ומחוצה לה לא עִרער איש על כך. כשהתעוררה שאלת 'האיחוד האזרחי', נטה הרוב – ובתוכם גם אנו – לספק אותם, אולם גרינבוים הודיע, בשם 'הציוניים הכלליים', שהם יראו בזאת ניסיון לפלג את מפלגתם, ולא ישתתפו. נרתענו, כי לא ניפרד מגרינבוים ומקולודני (משה קול) בגלל רוקח. באחת הישיבות שאחר-כך הציע ברנשטיין שניתן להם מקום שלישי, והם יספקו איחוד. הסכמנו לכך, בתנאי שה'איחוד' מצדו יודיע לנו שהוא מסופק ואין לו עוד בעיות. 'הכלליים', ברוב של ארבעה-עשר נגד שלושה-עשר, החליטו לתת מקום לשנקר ולא לספיר¹⁸. רוקח לא נכנס ל'ציונים הכלליים'. "באה אצלי משלחת של 'האיחוד' (רוקח, שנקר ואיזקסון) לדרוש שני מקומות, לכל הפחות מקום לעצמם, כי אינם מיוצגים על-ידי 'הכלליים'. קפלן ראה אחר-כך את שנקר, וזה הודיע שאין הוא יכול לקבל המקום כאילו שהוא מייצג 'האיחוד'. קיבלנו גם מכתב מהארגונים הכלכליים (איכרים, סוחרים, מעמד-בינוני, אך לא בעלי-תעשיה), שתובעים מקום. החלטנו אפוא שהתנאי למתן מקום שלישי לא נתקיים, ומקום זה הוא חופשי. אחרי דיון הוחלט ברוב לתת מקום זה ל'עליה-חדשה'¹⁹. "ב. רוויזיוניסטים. הללו לא דורשים מקום ב'ממשלה' אבל עומדים על הגדלת מספרם במועצה. "ג. תימנים. יש להם מקום בוועד הלאומי, ולכן במועצה. אולם גלוסקא רוצה להיות בממשלה, והתאחדות התימנים קבעה אותו כנציג תימני בממשלה. "ד. ספרדים. דרשו שני מקומות במועצה. אבל לא היו מוכנים לריב. כנציג יחיד קבעו – כך מסרה לי משלחת ספרדית – את שטרית. אלישר, כנראה, מדליח מים ודורש: 1, שלושה מקומות במועצה. 2. כנראה מתנגד לשטרית. "ה. המאוחדים²⁰ תבעו יותר מקומות במועצה, לפי משקלם בקונגרס. חברינו הכירו בצדקת הטענה, אולם טענו כנגד: 1. אם להוסיף, אין לדבר סוף. 2. יוכרחו להוסיף גם לרוויזיוניסטים ולאחרים. אבל אלה בשלהם. מלבד זאת דרשו שיחולקו למפרע²¹ – לפי ההסכם – התיקים, והם דורשים לעצמם תיק הביטחון. "ו. 'אגודה'. אתה מכיר תביעתם. אי-אפשר להוסיף להם, כי המועצה תתנפח לאין שעור. "ז. מפלגתנו. כאן היה ויכוח פנימי בלבד. אני דרשתי: 1, שגולדה תהיה בין הארבעה, כי לא ייתכן שממשלה ראשונה תוקם בלי חברה, ומפני שהיא ראויה לתפקיד גם אילו הייתה גבר, ואני רואה חשיבות מוסרית-פוליטית רבה (כלפי העולם הרחב וכלפי המזרח-הקרוב) שבממשלה יהודית תהיה חברה. 2. שלא אכנס אני לממשלה אם ההנהלה תשאיר בידי תיק הביטחון, כי אין פעולה זו מתיישבת עכשיו עם תוספת של עבודה אחרת ועם ויכוחים פוליטיים. לצערי היה הרוב נגדי בשתי השאלות."²² תוך-כדי משא-ומתן התגבשו שתי הצעות: א. לכלול בממשלה את כל חברי הנהלת הסוכנות הארץ-ישראלים ואת חברי הוועד הלאומי, וכן נציגי-מפלגות שאינן מיוצגות בשני המוסדות, בסך-הכול שלושים איש. שיבחרו מתוכם קבינט מצומצם של בעלי תיקים: ב. לבחור תשעה עד אחד-עשר חברי ממשלה מקרב חברי הנהלת הסוכנות והוועד הלאומי. בן-גוריון תמך בהצעה הראשונה, וקיווה לגבש את כל מפלגות הישוב לחזית אחת.²³ באפריל 1948 קמו שני מוסדות פוליטיים חדשים בארץ-ישראל: מועצת-העם, ששלושים ושלושה חבריה באו מכל המפלגות – מהקומוניסטים עד הרוויזיוניסטים – ומנהלת העם, שהורכבה משלושה-עשר בעלי התיקים. המשא-ומתן המפלגתי-קואליציוני – שהתנהל בימי הקרבות – שיקף את אופי היחסים הציבוריים בישוב העברי בארץ-ישראל. הוא שיקף קטנוניות אישית ומפלגתית, גישה אינטרסנטית צרה אבל וגם את הרוח הדמוקרטית של הישוב ואת הדפוסים הדמוקרטיים שעיצבו המפלגות, ושאפשרו את גיוס העם למלחמה לפני היות המדינה. מעניינת עמדתו של בן-גוריון שביקש, כדי להשיג אחדות לאומית, לכלול בממשלה חברים רבים עד כדי חוסר יעילות עבודתה, ולספק את האגו של כל העסקנים ונציגי הקבוצות. מבחינת בן-גוריון גודל הממשלה לא העלה ולא הוריד, כי ברוב הנושאים הוא קבע, יחיד, בלי להתייעץ עם איש או תוך התייעצות עם מי שהוא מצא לנכון. זאת הייתה אחת ממורשותיו העיקריות למערכת הפוליטית של ישראל, עד כתיבת שורות אלה.

מגש-הכסף וספסרי-העת היו שני הקטבים של מלחמת העצמאות: כמו בכל המלחמות, היו אז אנשים שהקריבו את חייהם, והיו שעשו הון אישי ופוליטי, ונבנו מן המלחמה. גדול מאוד הפער בין המציאות שהייתה ובין האידיאל של התגייסות כל העם למאמץ הלאומי, כפי שנוסח בחוק-הגיוס של צרפת בימי המהפכה, ב-23 באוגוסט 1793: "הצעירים יילחמו, בעלי המשפחות ייצקו כלי-נשק ויובילו אספקה: הנשים תתפורנה אוהלים ובגדים ותשרתנה בבתי-החולים: הילדים יכינו תחבושות מאריגים ישנים; הזקנים יובאו אל הכיכרות הציבוריות, יעודדו את רוח הלוחמים ויטיפו לשנאה נגד המלכים ולמען אחדותה של הרפובליקה."²⁴ את הפער הזה הסביר דוד רמז בישיבת ועד-הביטחון, חודשיים אחרי פרוץ המלחמה: "אנחנו עושים (את) הדברים כאילו מתוך שינה. אילו באמת חשבנו שיש מלחמה, היינו עושים אחרת. המעצור הכי-גדול הוא הפסיכולוגי. עדיין אין אנו חיים במלחמה."²⁵ ________________ פרק זה מסיים את תת-הסדרה "פלישת צבא ההצלה", שעסק בחודשיים שבין ינואר, לאמצע מארס 1948, שבהם חדרו יחידות "צבא ההצלה", ממדינות ערב, לארץ ישראל. מן השבוע הבא תתחיל להתפרסם תת-דרה חדשה: "ממשבר להכרעה", שתעסוק בתקופה שבין סוף מארס לאמצע אפריל, שבה השיגו הערבים את מטרתם, וגרמו לנסיגת ארצות הברית מתמיכתה בהקמת מדינה יהודית. הישג ערבי זה שהיה תוצאה של תפקוד יהודי לקוי בשדה הקרב, גרם לשינוי האסטרטגיה של בן-גוריון, מאסטרטגיה "פאביאנית"²⁶ של הגנה והכלה ודחיית הכרעה, לאסטרטגיה של הכרעה. שאפשרה את הקמת המדינה.

1. תעודות מדיניות, 81, שיחת מ. שרתוק-א. סובולב, 26 בדצמבר 1947. 2. ת"מ, 182, מ. שרתוק אל ד. בן-גוריון, 6 בפברואר 1948. 3. ת"מ 204, תזכיר ז. ליפשיץ, 15 בפברואר 1948. 4. יומן דב"ג, 22 בינואר 1948 5. יומן דב"ג, 16 בפברואר 1948. 6. יומן דב"ג, 12 בדצמבר 1947, 11 בינואר 1948, 3, 28 בפברואר 1948. 7 . יומן דב"ג, 6 בפברואר 1948. 8. יומן דב"ג, 5 במארס 1948. 9. יומן דב"ג, 12 בפברואר 1948. 10. יומן דב"ג, 11 בינואר 1948. 11. "השומר הצעיר" ו"התנועה לאחדות העבודה" (סיעה ב' לשעבר) היו מאוחרים אז ב"מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). 12. פנחס גינזבורג, איש קיבוץ רמת-הכובש ("הקיבוץ המאוחד") שהיה חבר התנועה לאחדות העבודה ומפ"ם. 13. שם. שם 14. ארכיון מפא"י, בית ברל 15. מב"ג ללשכת מפלגת פועלי ארץ-ישראל, 8 בפברואר 1948. 16. ישראל גלילי 17. יומן דב"ג, 25 במארס 1948; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי. 18. פירוט שמות זה הועתק כדי להמחיש במה התעניינו העסקנים כשנלחמו צעירי הישוב. ספיר אינו פנחס אלא יוסף ספיר. שהיה אז ראש עיריית פחח-תקוה. 19. מפלגת עולי גרמניה. 20. מפ"ם, שהייתה אז איחוד של "התנועה לאחדות-העבודה", "השומר-הצעיר" ו"פועלי-ציון שמאל". 21. כאן הכוונה: מראש. 22. ת"מ 274, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק וג. מאירסון (ניו-יורק), 14 במארס 1948. 23. ת"מ 208, הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל אל מ. שרתוק (ניו-יורק), 16 בינואר 1948. 24. מובא בספרו של ברנארד ברודי, מלחמה ופוליטיקה, מערכות, 1980, עמ' 224. 25 אצ"מ, 25/9346 S פרוטוקול מישיבת ועד הביטחון ב2 במארס 1948 26. על שם הקונסול והמצביא הרומי פאביוס מאקסימוס שבזמן המלחמה הפונית השנייה, במאה השלישית לפני הספירה, ניהל אסטרטגיה של דחיית הכרעה והתשה במלחמה נגד חניבעל, וזכה להצלחה רבה.