ניצחונו של
דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב הוא המסמר האחרון של פתרון שתי המדינות - יציאת ישראל מיהודה ושומרון והקמת מדינה ערבית-פלשתינית ביו"ש ועזה. אם עד כה, הדבר היחיד שהחזיק את החזון הגוסס של שתי המדינות בחיים, הייתה התעקשותו של הממשל האמריקני הדמוקרטי לראות בו פתרון יחיד, יהרג ובל יעבור. והממשל הזה עומד לעזוב, ולפנות את מקומו לממשל חדש, גמיש יותר, אידיאליסטי פחות וכוחני יותר - ממשל שייתן למציאות לעצב את המדיניות - והמציאות כבר הכריעה נגד חזון שתי המדינות.
עדיין לא ברור מה תהיה המדיניות של הנשיא הנכנס טראמפ, אבל לפי הצהרותיו, הוא נלהב למצוא פתרון לסכסוך בן 99 השנים במזרח התיכון. טראמפ הצהיר כבר מספר פעמים שיבחן מחדש את מחויבותה של ארה"ב לבריתות ומחויבויות קיימות שאינן משרתות את האינטרס האמריקני ולמדינות ש"מקבלות מאמריקה מבלי לתת בתמורה". לא ברור מה בדיוק יהיה יחסו לישראל, ונראה שהוא ימשיך לראות בנו בעלת ברית - אבל ברור לגמרי שהרשות הפלשתינית עונה בדיוק להגדרה של "מקבלת ולא נותנת", ודרישות הרשות וענייניהם של הפלשתינים כלל אינם על סדר היום שלו.
טראמפ הצהיר מספר פעמים כי יעביר את שגרירות ישראל מתל אביב לירושלים, ובכך הרחיק עוד יותר את הפיקציה של חלוקת ירושלים מחדש והפיכת מזרח העיר ל"בירת פלשתין" מהמציאות. הוא נחוש לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי, אבל בניגוד לממשל אובמה הוא אינו "נעול" על פתרון כזה או אחר. ונראה שהוא מעוניין לשתף פעולה כמה שיותר עם הממשל הרוסי, שגם הוא אינו "נעול" על פתרונות מסוימים שכבר ברור שאין להם סיכוי.
המסקנה המסתמנת היא שטראמפ יאפשר לממשלת ישראל חופש פעולה רב יותר ויטיל עליה אחריות רבה יותר לפתור את הבעיות בעצמה - וממשלת ישראל, בתנאי חופש פעולה, לא תבחר בפתרון של מדינה פלשתינית. יתרה מזאת - כלל לא ברור אם טראמפ יפסול את האופציה של סיפוח יו"ש לישראל, שעד כה נחשבה לטאבו בזירה הבינלאומית. ממשלות ישראל ותנועות הימין הצליחו ליצור יישובים יהודיים ברי-קיימא שפרוסים בכל פינה בשטח והפכו לחלק ממרקם החיים והכלכלה ביו"ש. במקביל, הם נוצר שיתוף פעולה כלכלי: 80% מכלכלת הרשות הפלשתינית קשורה בישראל. וגם מנגנוני הביטחון של הרשות מתפקדים כקבלני משנה של צה"ל והשב"כ.
תוכנית שתי המדינות כבר לא אפשרית
חזון שתי המדינות מבוסס על ההנחה שאפשר לפנות את ההתנחלויות ולהחזיר את תושביהן לתוך הקו הירוק, לנתק את התושבים הפלשתינים מישראל וממקורות פרנסתם ולכלוא אותם מאחורי חומת ההפרדה. למחזר את ה"הצלחה" של עזה. וכמו בעזה, מדינה פלשתינית ביו"ש צפויה להיות מדינה ענייה וכושלת ועלולה ליפול כפרי בשל לידי ארגוני טרור איסלאמיסטים. אין פלא שהציבור הישראלי, וכנראה גם הפלשתיני, חושש מפתרון שתי המדינות ושהמחנה הפוליטי שתומך בו - השמאל - קרס.
אבל העובדה שפתרון אחד נכשל אינה אומרת שלא צריך פתרון אחר. מדיניות הממשלה הנוכחית - לשמר את המצב הקיים - שגויה ומסוכנת כמעט כמו פתרון שתי המדינות. המצב שבו הפלשתינים הם בפועל תושבים ונתינים של ישראל, אבל אינם אזרחים שלה ואינם בוחרים את ממשלתה, אינו צודק ואינו בר-קיימא. כשאין פתרון בתוך הקופסא, נדרש פתרון מחוץ לה. הפתרון הוא ההפך הגמור ממה שדרשו אובמה, קלינטון ו
ג'ון קרי. במקום לחלק ולגדר, יש להחיל את החוק הישראלי על יהודה ושומרון ולהעניק לתושביהן הערבים אזרחות ישראלית מלאה. להשאיר את ההתנחלויות במקומן ולהנהיג שוויון בין תושביהן לשכניהן הערבים.
ויש להפוך את ערביי יו"ש לחלק מהחברה והכלכלה הישראלית - כמו ערביי ישראל שבתוך הקו הירוק, שמצבם רחוק משלמות, אבל טוב מזה של כל אוכלוסייה ערבית אחרת במזרח התיכון. ובניגוד להפחדה נפוצה, הערבים לא יהיו הרוב. בישראל, כולל יו"ש וללא עזה, חיים קרוב לשבעה מיליון יהודים - יותר מ-60% מהאוכלוסייה - וכשלושה וחצי מיליון ערבים, כשליש מהאוכלוסייה. שיעור הריבוי של שתי האוכלוסיות דומה למדי.
לפתרון שאני מדבר עליו כאן אין כיום מחנה תומכים פוליטי רשמי, אבל הוא אפשרי יותר מפתרון שתי המדינות. יש לו תומכים בימין ובשמאל, בהתנחלויות, בקרב ערביי ישראל והפלשתינים בגדה, ובעולם הערבי. גם הפתרון הזה קשה ליישום, ומחייב שינויים במבנה המשטר בישראל. הוא יחייב להפוך את המשטר שלנו לפחות ריכוזי ויותר פדרלי, ולאפשר למגוון העצום של האוכלוסיות שחיות באזורים השונים של הארץ לנהל את ענייניהם באופן עצמאי יותר. אבל גם פתרון מורכב הוא טוב מפתרון מסוכן וחסר היתכנות פוליטית או מהיעדר פתרון והשארת הבעיה על-כנה 50 שנים נוספות. יש לקוות שהממשל החדש בארה"ב, שמפגין גמישות ומשוחרר מכבלים אידיאולוגים וממסדיים, יקדם את הפתרון הזה - שעשוי להצליח ולהבטיח ביטחון ושגשוג לארץ הזאת לשנים רבות.