עמוס עוז - האם התעלם בספריו מהנגב ובעיותיו?

עמוס עוז (קלאוזנר) נולד בשנת 1939 בירושלים בשכונת כרם-אברהם לאביו יהודה קלאוזנר, הרביזיוניסט, ד"ר לספרות שעבד בארכיון הלאומי ולאמו פניה, הרגישה ובעלת התרבות האירופית, בתו של בעל נכסים ועשיר. בעת שלמד בכיתה ב' זכה עוז להיות תלמידה של המשוררת זלדה. את לימודי היסודי והתיכון ביקש עוז לעשות בבית הספר של זרם העובדים אך אביו מנע ממנו להצטרף אליהם משום שייכותם למפא"י, יריבתו הגדולה. משום כך החל ללמוד בבית ספר הדתי "תחכמוני" וקצת מלימודי התיכון עשה בגימנסיה רחביה ואז בגיל 15, כשנתיים לאחר התאבדותה של אמו, עזב לקיבוץ "חולדה", שינה את משפחתו מקלאוזנר לעוז ואומץ על-ידי משפחת חולדאי. דודו, יוסף קלאוזנר היה היסטוריון, חוקר יהדות וספרות, איש ציבור ידוע ועמד בראש המחלקה לספרות עברית בירושלים. דודו אף התמודד מול חיים ויצמן על משרת נשיא המדינה. עוז סיים את לימודיו בחולדה ואת שירותו הצבאי עשה בנח"ל בגדוד 50. לאחר מכן התקבל לחברות בקיבוץ שם עבד וכתב. במהלך שנים אלו למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר לידת בנו דניאל, שסבל מקצרת, נאלץ הזוג לעזוב בשנת 1986 ולעבור להתגורר עם משפחתו בערד, בעלת האקלים היבש. במהלך חייו בעיר כיהן הסופר כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון והעמיד עצמו לרשות הקהילה בכל הנוגע למחקר, הרצאות וכינוסים פוליטיים מטעם השמאל. עוז נשא בזמנו את בת הקיבוץ נילי ונולדו להן שתי בנות (העוסקות כיום בכתיבה ומחקר ובן שהוא מוסיקאי. ספרו הראשון של עוז, "ארצות התן" (קובץ סיפורים) יצא לאור בשנת 1965 ומאז לא הפסיק לכתוב.

אילן בר-דוד, מנהל ארכיון עמוס עוז באוניברסיטת בן-גוריון, ערך בספר את הביבליוגרפיה של ספריו של עוז ושל תרגומיהם בין השנים 2014-1965. הספר יצא בתשעה מהדורות והוא מהווה סקירה מצוינת על יצירתו רבת השנים של הסופר. לא כאן המקום לפרט את שפע פרסומיו ולכן נביא בקיצור מספר רומנים בעברית ונזכיר מספר פרסים חשובים בהם זכה. ספרו הראשון משנת 1965 "ארצות התן" זכה לשבחיה של הביקורת ואחריו פורסם הרומן "מקום אחר". בשנת 1973 יצא לאור "לגעת במים לגעת ברוח"; פרסומו כסופר גאה עת התפרסם בשנת 1968 הרומן השני, "מיכאל שלי" (שעל פיו צולם סרט ישראלי איכותי). בשנת 1976 יצא הרומן "העצה הרעה", ובשנת 1982 התפרסם הרומן "מנוחה נכונה". בשנות השמונים והתשעים התחזק הצד הרליגיוזי שבעולמו ואז יצאו לאור הרומנים "קופסה שחורה" (1987); "לדעת אישה" (1989),"המצב השלישי"(1991). נוספו לרשימה: "אל תגידי לי לילה"(1994). ברומנים אלה הודגשו מונחים קבליים כמו: תיקון, פגימה, גלגול, גולם, מהות, ניצוץ וספירה והעידו על התמודדות הסופר עם "ארון הספרים היהודי". בשנת 1998 פרסם רומן בחרוזים "אותו הים"; בשנת 2002 התפרסם הרומן האוטוביוגרפי של עוז, "סיפור על אהבה וחושך" שעורר הדים רבים. בשנת 2005 פרסם את "פתאום בעומק היער", "תמונות מחיי הכפר (2009); ספר הפרוזה "בין חברים" הופיע בשנת 2012 ובשנת 2014 יצא ספרו האחרון "הבשורה על-פי יהודה". הרשימה שערכנו לא כוללת נובלות וספרים שקיבצו את רשימותיו הפוליטיות וחסרים גם מספר קבצים ספרותיים. ספריו תורגמו ליותר מארבעים שפות והפרסים שזכה ברנר(1976), ביאליק (1968), פרס ישראל (1998), ובעשרות פרסים באירופה וארצות הברית העידו על חשיבותו ועל הפופולריות שלו. החל משנת 2009 הפך עמוס עוז למועמד קבוע לזכייה בפרס הנובל, אך משום מה זכייה זו מבוששת לבוא.

בהיותו בן 20 (1959), פרסם עוז את שירו הראשון בכתב העת "ניב הקבוצה" אשר ניכר בו השפעתם של משוררים כמו נ' אלתרמן, ע' הלל ויונתן רטוש. בשיר הנושא את השם "נגב צהריים" העביר עוז הצעיר את תחושת הלהט המדברי באמצעות צלילים, מטפורות, פריטי נוף וצורות גאוגרפיות מדבריות הייחודיות לנגב: "ערום מדבר-זכר, ערום- לא-יתבושש/ערום מרטט כגבר הכובש./ענק חרוך-עורקים הוא, דורסני גועש,/ענק זעום-חזה חמם להתגושש,/ענק יחום-דמים, המון פרים רוגש./פורץ במכתש, שטף אשד-אש. אש/ אש בואדיות ואש בקניונים,/במדרוני-הרים שריפה זונקת,/ אש במישורים ואש בראש פסגות,/רוח חרוכה נושבה וחיש נחנקת./ אש על מצוקים/ ואש בנקיקים!/שאגת תשוקה הערבה נדלקת/אש בערוצים ואש על-פני טרשים,/שם שלד הצבוע נח, רסוק-מפרקת./ובין עצמות השלד החרב/-יקוד לוהב,/קורע קרע,/זורע זרע/אש".

הפעם בחרנו לא לנבור בכתביו ולהוציא משם קטעים על הנגב אלא להסתמך על ראיונות שנתן לעיתונות וקטעים ממסות עיתונאיות שיבהירו היטב את יחסי הגומלין בין הנגב ותושביו (ערד, בדואים וההתיישבות החקלאית) לבין כתיבתו של עוז. מתח תמידי בין בית למדבר בראיון שהתקיים עם עוז בשנת 2002 בכתב העת "אקולוגיה וסביבה" הציג הסופר אשר חי בערד מזה 25 שנה את דעותיו על הנגב, נופיו, אוכלוסייתו והשפעת קצב החיים המדברי, "האיטי והעצל" על כתיבתו. לשאלה מהו הנגב עבורו ומה השפעתו על כתיבתו ענה עוז כי עבורו הנגב הוא בית ומדבר. חוכמת המעשה היא איך לשמור על איזון בין שני אלה על-אף המתח שביניהם. עוז קבע כי המדבר "לא רוצה בתים" - הוא רוצה להישאר מדבר. אולם, מדגיש הסופר, הנגב הוא גם בית למאות אלפי אנשים. הוא מחזק את דבריו ומוסיף: אני ומשפחתי הקמנו בית במדבר לפני 25 שנים בערד, שלוש דקות הליכה מהמדבר.

השפעה ישירה על הכתיבה

ועוד מדבריו: "...נדמה לי שהוא (המדבר) משרה רגיעה ושלווה על הדברים שאני כותב ועל שאר עשייתי, גם אם אלה רחוקים ונטולי שלווה". הסופר מתוודה כי כל בוקר, לפני הזריחה, הוא קם ומסתובב חצי שעה במדבר, לפני שהיום מתחיל. הוא אוהב לדבריו את סימני החיים הקלים שבקלים שיש במדבר - לטאה, נמלים, צב, חיית לילה העוברת מרחוק בוואדי - אלה משמשים לו משל לקיום האנושי. מראות אלו מסייעים לו לדבריו, להכניס הכול לפרופורציה. כך הסופר יכול לקבוע מה בן-חלוף ומה רציני ומה פחות רציני. עוז התוודה שלאחר מכן, בביתו, כשהוא האזין ברדיו לפוליטיקאי האומר בנחרצות "לנצח נצחים" או "לעולם לא" הוא, עוז, יודע שהאבנים במדבר צוחקות לו.

ערד

בהמשך הראיון נשאל עוז על ערד וסביבותיה. הסופר הצהיר שהוא אוהב מאוד את העיר מפני שיש בה מכל שיש בישראל. אין הרבה ערים קטנות בעולם בהן מגוון אנושי כמו זה שבערד, המשתקף בטעמים ובגישות (27 אלף נפש מ-36 ארצות מוצא שונות). מסתבר כי הוא אוהב מאוד את הקשר הבלתי אמצעי עם בני אדם המתרחש ברחובות העיר - האופן שבו זרים לגמרי ניגשים אליו בחופשיות ומתווכחים איתו. לדעתו, מפגשים כאלו מתקיימים ביתר בקלות בערד מאשר בערים גדולות אחרות בארץ. עוז חש עצמו מקובל ואהוב בעיר וחשוב היה לו לציין שאנשים מרגישים בנוח לעוצרו ברחוב ולומר לו דוגרי (גם בבוטות) את שהם חושבים על עמדותיו הפוליטיות או על ספרו האחרון.

כזכור, התנגד בזמנו עוז לביטוי "שמירת טבע" ולמשמעותו. כעת, כאזרח הנגב, הוא נשאל האם עמדתו ביחס "לשמירת טבע" שונה כיום לאור התפתחותן של התפיסות החדשות ביחס לשימור ערכי הטבע ולאור מהלכי הפיתוח הגדולים הנעשים והמתוכננים בנגב העלולים לפגוע בערכים אלה. עוז ענה כי המתח בין צפיפות האוכלוסייה לבין הרצון לשמור על הסביבה הוא מתח שילווה אותנו כל הזמן. לאור החשדנות כלפי כל פיתוח הנעשה באזור (הנוגד את עקרונות השימור) הציע עוז בניית מערכת פשרות שמשמעותו - חיזוק הערים הקיימות והפיכתן לערים גדולות וחזקות. החלופה שמציעים "שומרי איכות הסביבה", הקמת פסיפס של יישובי שינה קטנים, הוא סוג של מותרות שארץ קטנה וצפופה כמו שלנו לא יכולה להרשות לעצמה בשל פגיעה לא מוצדקת בסביבה ועומס בלתי סביר על תשתיות קיימות. עוז התנגד לתוכנית החדשה להקמת יישובים חדשים קטנים (קהילתיים) במבוא ערד והביע חשש שהם יגרמו לערד את אותו הנזק שגרמו בזמנו להבים ומיתר שמשכו אליהן את המשפחות הטובות מבאר-שבע. עוז התייחס גם לשאלת הנזק הבריאותי העלול להיגרם לתושבי ערד אם יופעל שדה כרייה חדש של פוספאטים בקרבת העיר. הוא סירב לנקוט עמדה חד-משמעית בעניין זה עקב העובדה שעדיין לא הספיק עיין לעומק בעמדת שני הצדדים. באשר לשדה הכרייה החדש טען עוז, כי על מדינת ישראל לחוקק "חוק יסוד למשאבי הטבע" שיגדיר כי הבעלות על משאבי הטבע היא של המדינה ואזרחיה. על החוק להסדיר את ולאזן בין זכות האזרחים על משאבי הטבע לבין הצורך הכלכלי לעידוד היזמים לניצול משאבים אלה, לטובת המדינה. כאזרח תושב ערד וכמי שנחשף לפעולות הפיתוח בקרב העיר וברחבי הנגב הציג עוז בבהירות ובתקיפות, תפיסה חברתית-מוסרית הרואה את האדם, בריאותו ותעסוקתו קודמים ליזמות התעשייתית והנדל"נית, המתעלמת לא פעם מצרכי האזרח הפשוט ומבקשת לעשות רווחים קלים על חשבון הציבור.

בהמשך הראיון מזכירים המראיינים לסופר כי בספרו "פה ושם בארץ-ישראל" הוא לא התייחס כלל לנגב ונשאלת השאלה אם כיום (2012) יש מבחינתו סוגיות רלוונטיות בנגב הראויות להתייחסות בספר. עוז השיב כי בארץ יש שתי אוכלוסיות הראויות להתייחסות מיוחדת: יהודים עניים בעיירות הפיתוח והבדואים (אשר גם הם עניים). לדעת הסופר אנחנו חיים על פצצת זמן מתקתקת שעלולה להוביל לאלימות קשה בין בדואים ליהודים אם לא תיפתר בעיית הבעלות בקרקע, כלומר השבת מרבית האדמות לבעליהן מהשבטים. זו חרפה שסביב לערי הנגב הפורחות, מפוזרים אלפי אנשים (הפזורה) החיים ללא חשמל, ללא בית, ללא מים זורמים - משכנות עוני של ממש. ישראל לדעתו, יכולה לפתור את הבעיה ללא קושי - כך לדוגמה היא פתרה את שאלת מיליון הרוסים שהגיעו לכאן מאז שנות התשעים ואיש מהם לא סובל כיום ממחסור בדיור, חשמל, או חרפת רעב. גם מנהיגות הבדואים אשמה בתחושת העימות הצובר תנופה, היות שהיא מסרבת לקבל את התפיסה שבמאה ה-21 הקשר לאדמה הוא כבר לא עניין של חיים ומוות. באמצעות השכלה, בניית ערים חדשות ותעסוקה מרבית אפשר לדעת עוז, בהדרגתיות, תוך שיתוף המנהיגות השבטית, להציע שינוי דגש הדרגתי בזהותם של בני השבטים ולהחליש כתוצאה מכך את המסורות הנוקשות לגבי הקרקע. עוז טען לדוגמה שרופא בדואי המתגורר בבית קבע בעיר בדואית, באופן טבעי פחות קשור נפשית ומסורתית לקרקע מאשר רועה צאן החי בפזורה בפזורה שאין לו דבר.

ספק אם לעוז יש את הכלים האקדמאים לבחינת התוכניות השונות שהוצעו בעשורים האחרונים לפתרון שאלת הבדואים. מכל מקום הוא התייחס "לתוכנית אהוד פראוור" (שיותר מאוחר כונתה "מתווה פראוור-בגין") שאושרה בממשלה בשנת 2013 ושנועדה ליישם את המלצות "ועדת השופט גולדברג" משנת 2008. מכל מקום, עוז חיפש את צדדיה החברתיים-מוסריים של התוכנית ולא מצאם. וכך הוא אומר: "...היא (התוכנית) תהיה חסרת ערך אם לא תיעשה בהסכמת החברה הבדואית או בהשתתפותה. חסרים כיום מעוף, יצירתיות ואמפטיה, כדי למצוא דרך לכונן דו-קיום המבוסס על צדק חלוקתי שיאפשר לחברה הבדואית לעבור משלב של נוודות (או נוודות למחצה) אל המאה ה - 21. אני חי בתחושת דחיפות בלתי רגילה בעניין זה".

עמוס עוז התבקש לתאר את התפתחות הנגב בעשור הקרוב והוא היה פסימי לחלוטין. להערכתו העוני הבדואי והעוני היהודי עלולים להביא להתפרצות אלימה. כמובן שהוא ישמח להתבדות אך אלו נשמעות כמילות נימוס בלבד. בהמשך הראיון הוא ניסה לחזות את הפיתוח העירוני והתעשייתי האמור לעבור על הנגב שעיקרו - גידול בערים קיימות וחיזוק התעשיה המבוססת על חומרי הגלם בנגב בשילוב עם תעשיות הסייבר. הסופר מתנגד "לשגיאה היישובית" שנעשתה בעבר בדבר תכנון הקמת יישובים קטנים וירוקים במדבר, המבזבזים משאבים. יש לבסס את הנגב על העיר באר שבע שתהה אז בת כמיליון נפש ועל ערי הפריפריה, ערד דימונה ואחרות, שכל אחת תמנה כ-100 אלף איש. בכל אחת מהערים יחיו לדברי הסופר, תושבים יהודים ובדואים תוך שיתוף פעולה ושמירה על מסדרות תרבותיות-ייחודיות (שפה, לבוש, מנהגים). הדרך אם כן לשמירת האיזון בין הנגב והמדבר לבין "בית" (במובן ערים יהודיות) עוברת דרך ביסוס הערים והיישובים הקיימים זה זמן רב. לדידו, הדרך למניעת הגירת צעירים צפונה היא בשיפור קווי תחבורה מודרניים המאפשרים בילוי במרכז וחזרה מהירה בלילה; אפשרות עבודה בצפון ושיבה נוחה ומהירה לנגב בתום יום העבודה; הקמת מרכזי בידור בערים, מרכזי מסחר ומרכזי כובד תרבותיים כך שהצעירים שיחליטו להישאר בנגב ובנות את ביתם בו, יעשו זאת מתוך שיקולי איכות חיים.

בשנת 2006 התפרסמה ביקורת קשה בעיתון "זמן הנגב" על כך שעמוס עוז, הסופר המפורסם והאישיות הפוליטית הבולטת, אומנם מתגורר בנגב אך הגיע כדי להתפרנס מאוניברסיטת בן-גוריון. לדברי מבקריו, הוא עוסק מעל כל במה בנושאים העומדים ברומו של עולם ואינו מתייחס כלל לנגב ושלל בעיותיו. לאחר עיון בראיון זה, קריאה בכמה ספרים שנכתבו בעת שהותו בערד, ברור שקביעה זו אינה מדויקת כלל. נראה שציפיות אזרחי הנגב מהסופר עטור הפרסים היו גבוהות למדי וסברו שבכוחו להזיז מהלכים הקשורים בשיפור רמת החיים של התושבים באזור. אולם, מתברר מהראיון שזה עתה עסקנו בו, כי עמוס עוז חש עצמו בהחלט כאזרח הנגב, היה מודע למצוקותיו ולמצוקות הבדואים, בעל עמדה מגובשת באשר לבעלות על משאביו ובאשר לדרך פיתוחו ויישובו. בעיות כבדות אלו לא יכלו למצוא ביטוי ספרותי גלוי ברומנים, אלא כמשפיעים בעקיפין על אמונתו המוסרית, המתחשבת, המכירה בזכות האחר, המוכנה לתת קרדיט לצעירים והרגישה לנופים ולשמירת ערכי הטבע המדבריים בנגב.