ממשלת ישראל אמונה על אריגת השתי והערב של מארג יחסינו הבינלאומיים. שיקוליה הם אסטרטגיים, מדיניים, ביטחוניים, כלכליים, משפטיים, קשרי מדע ותרבות וכהנה, והם נבחנים בעיקר בסרגל מדד התועלת או בלע"ז האינטרסים ההדדיים המדידים, בארץ ובמדינות עמה נרקמים הקשרים. המדינה מפעילה רשת של נציגויות בעולם ועושה את מלאכתה הבינלאומית באמצעותם, כשם שהמדינות מקיימות נציגויות שלהן כאן וממשות בעזרתן את מדיניותן הן כלפי ישראל. הכנסת, עוקבת אחר המארג הזה, מפקחת עליו, מבקרת אותו, התקשורת מלווה אותו, ודומה כי בכך מתמצית גם המעורבות האישית של האזרח בנושאי החוץ של המדינה.
אולם יש במארג הזה יותר משהעין רואה. איש אינו בודד בעולם. הוא מטפח בלא יודעין או מהכרה, מערכת התייחסויות לארצות ולעמים ולתרבויות שהיא אישית לחלוטין. היא לא תלויה ולא מותנית במארג שהמדינה אמונה עליו. מי שהורתו בארצות המגרב, נושא את נופה בתוכו ללא זיקה ליחסה של המדינה לארצות המגרב. לטוב או למוטב, פועלים עליו על האיש או על האישה הזיכרונות על מה שחווה הוא או חוותה היא, ועל הזיכרונות הנמסרים מאבות לבנים. המטבח וריחותיו אינם בוועדות הכנסת. הם במולקולות האישיות של כל איש ואיש. התפילות, הנגינות, החגים, המנהגים, האהבות והשנאות, הברכות והקללות, הם השתי והערב של מארג ההתייחסות האישית של האדם אל המקום כפי שהוא נבנה בתוכו בשכנות למקומו כאן בארץ.
מה שאמרתי על המגרב אינו אלא משל לכל מקום ומקום, לברית המועצות לשעבר, לאירופה, לדרום אפריקה, לעירק, לפולין, לתימן, להונגריה, לטורקיה, לארגנטינה, לכל מקום ומקום בו עמדה העריסה לדורותיה. בארץ הלוהטת הזאת שלנו, לנים געגועים להוקי על הקרח, למגרשי הבייזבול או הקריקט, למרקנה ולפלה או לאולד טרפורד ולבובי צ'רלטון, בצד הנאמנויות לאגודות הספורט הישראליות הביתיות שאינן נשענות על האיכות אלא על מרכיבי זהות ההתערות במולדת.
האמת היחידה
שום ממשלה אינה אחראית על המארגים האלה. זה לא ספורט, או שירי ערש, או סיפורים ואגדות, או געגועים קולינריים, או פתגמי חוכמה שבשלו במסורות ייחודיות. זה לא רק ארצות מוצא. זה גם מערכות ערכיות, חינוך למידות, הצבת סולמות של זכויות אדם, אסכולות של חשיבה ושל השקפות, זיקה לרות שמים או לתפיסות ארציות. כל אדם הוא אכסניה בה מוקצה מקום לא רק לתועלת או לאינטרס, או לאורחי 'תן וקח' מזדמנים, אלא גם - יותר משנוהגים להודות בכך - לתווי ההרמוניה הקיומית המשמיעה את התיבה 'ערך' ומשתיקה את התיבה "מחיר". אפילו מי שמסכם את השקפת עולמו בהיגד שהאמת היחידה המרשימה אותו היא ששתיים ועוד שתיים הם ארבע, ודומה כי הציניות כבשה את האכסניא הפרטית שלו כיבוש טוטאלי,עדיין יש בה באכסניא שלו יותר מפינה קטנה אחת פנויה מן הציניות, משמרת שיירי זיקה חיה, אישית, הקושרת אותו אל מחוזות לא לו.
לא אחת, אולי לרוב, נוצר מתח בין המארג הבינלאומי שאורגת המדינה לבין המארג האישי הפרטי שאורג כל אדם אוטונומי בינו לבין העולם. משל לכך, אחד מיני רבים, שאני מביאו לכאן ללא הטיות שיפוטיות מחשידות, הוא המתח בין ממשלת דאונינג סטריט 10 הממליצה על עריכת ביקור ממלכתי של נשיאה של ארצות הברית
דונלד טראמפ כאורחה של הוד מלכותה אליזבט השנייה, לבין מיליוני אזרחי הממלכה המאוחדת. בריטניה הבתר ברקזיט'ית רוצה לשלב ידיים עם אדונו של הבית הלבן, כפי שתמונת הצעידה אל עבר דוכן מסיבת העיתונאים אחר הפגישה בין מיי לטרמפ הראתה בעליל. זה האינטרס שלה. זה אחריותה של הממשלה. זה השתי והערב התועלתי. אבל קרוב לשני מיליון בריטים חתמו על עצומה האומרת כי הביקור הזה יביך את המלכה, כי יש לבטל אותו יד ועכשיו, כי בטרמפ אינו יכול להיות דייר בפונדק הערכים האישים של האזרח האנגלי הממוצע, בו אין מקום לגילויי שנאת זרים, שנאת נשים, גזענות, בוטות, פלירטים עם רוסיה של פוטין, צינון יחסים עם נטו, סגנון מנהיגות ראוותני ונרקיסיסטי ועוד.
גם זה אינו אלא משל למה שמתרחש בליבותיהם של המוני אנשים ונשים ברחבי העולם הנאור כולו שאינם יכולים אלא לדחות גם באמת וגם בתמים את ההדים המחרידים אותם העולים מן הסיסמה שהפכה לאידיאולוגית " אמריקה תחילה" ולאטום אוזניהם משמוע אותם. גם הממשלות שומעות, אבל הממשלות ממונות על המחיר. האדם על הערך. זה נכון גם אם אלף יקומו ויאשימו את האדם שאני מדבר בו בצביעות. יש צביעות בעולם. אבל היא אינה הופכת את העולם לפלנטה צבועה. המתח בין הערך לבין המחיר הוא אמת לאמיתה.
מה שאמרתי על בריטניה של מיי ועל העצומה שם, אפשר לומר על כל מדינה בעולם הלכודה בין הצורך למדוד את יחסיה עם ארצות הברית של טרמפ, כפי שדיוקנו הולך ומצטייר היום, לבין החובה להאזין לאזרח שאינו יכול להשלים עם מה שטרמפ הקרין במסע הבחירות ומקרין עתה בימיו הראשונים מגשר הפיקוד של הבית הלבן. ממשלה עלולה למצוא עצמה במורד של ניכור ודיסונאנס מאוכלוסייתה היא, אם תנסה להדגיש כי המחיר הוא הערך, כי התועלת שהיא חושבת להפיק מיחסיה עם ארצות הברית מבטלת את החששות של רבים וטובים מהיות מזוהים עם עולם הערכים שהנשיא מקדם, גם המוסריים, גם המדיניים.
בכל מקרה מתחייבת זהירות, הכרה בעובדה כי מה שנראה כוודאי איננו אלא חלק מפסיפס אי-הוודאות בקיר המוזאיקה הבינלאומי, מוכנות להפתעות היכולות להביך גם את הנאמן במצפים. אבל ככלל, קול המון כקול שדי, וצריך להאזין לו, לכל קול, כי אין המון שכולו אגודה אחת, ואמת מארץ תצמח, מארץ שיש בה נחלות ואחוזות המצטרפות יחד לאחת. ממשלת ישראל מושבעת לעשות את המירב לתועלת ישראל. זה שליחותה . אבל כמו שכל שליח ציבור אומר לפני שהוא שהוא אומר "הנני העני ממעש " את הבקשה האצילה " היה נא עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל". כן יותר מכל עתה, בעידן של שינויי אקלים דרסטיים, ראוי לה לבקש להיות עם פיפיות העם הוותיק הזה הדבק בחדרי אכסנייתו באוצרות הערכים שקיימוהו עד הנה.