שיטה בריטית טיפוסית

בשנת 1946 פעלו שתי ועדות אנגלו-אמריקניות שניסו להציע פתרון לשאלת ארץ ישראל ולסכסוך בה בין הערבים ליהודים. הוועדה הראשונה שכונתה "ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית" החלה לפעול בנובמבר 1945 ופרסמה את המלצותיה באפריל 1946. הוועדה השנייה שכונתה "ועדת מוריסון-גריידי" החלה לפעול לאחר שנדחו המלצותיה של קודמתה והגישה את המלצותיה בשלהי יולי 1946. על ההצעות של כל ועדה והקשיים שהתעוררו נדבר בהמשך אבל כבר נאמר כי שוב פעלו הבריטים בדרך האהובה עליהם בכל הקשור לסכסוכים בתחומי המנדט שלה - שלב א: הקמת ועדה מלומדת שתציג באופן רחב ותוך ראייה קדימה את עקרונות פתרון הסכסוך; שלב ב: דחיית המלצותיה של הוועדה המלומדת בפרלמנט. שלב ג: בחירת "ועדת מומחים טכנית" חדשה, שתפקידה לפסול את הצעות הוועדה המלומדת, ולהציע דרכים ליישום חלק קטן ביותר מהמלצות קודמתה. שלב ד: גם את ההמלצות האלה נהג הפרלמנט לדחות ולאחר זמן שוב חוזר "הריטואל הוועדתי" ומוקמת ועדת חקירה מכובדת חדשה. כך היה בימי ועדת סימפסון (ראשית שנות השלושים); כך בימי ועדת פיל(1937) וועדת וודהאד (1938); וכך בימי הוועדות הנידונות כאן (אמצע שנות הארבעים).

הוועדה האנגלו-אמריקנית השתדלה להציג את גורמי הסכסוך הערבי-יהודי באופן מאוזן. היא נתמנתה על-ידי שר החוץ א' בווין בנובמבר 1945 וכללה שישה נציגים בריטיים ושישה אמריקנים. הבולטים בין האמריקנים היו: ג'יימס מקדונלד (בעתיד שגריר ארה"ב בישראל), ובארטלי קראם (עו"ד מבריק וידיד הציונות). מהצד הבריטי בלט ריצ'ארד קרוסמן, איש האגף השמאלי של הלייבור, שהיה לכאורה "האיש של בווין בועדה" אך שינה דעתו והנחיל לשר החוץ הבריטי אכזבה. הוועדה ביקרה במחנות העקורים בווינה, בקהיר כדי לשמוע עמדת הערבים והתמקמה לבסוף בירושלים במרס 1946. בשלהי אפריל 1946 פרסמה את מסקנותיה וניסתה לעצב דרכים לפתרון, כבסיס למדיניות הבריטית באזור. היא המליצה לבטל את מדיניות "הספר הלבן" משנת 1939 וקבעה כי ארץ ישראל לא תהיה ערבית או יהודית אלא בפיקוח המנדט והאו"ם. עוד המליצה להעלות לאלתר, 100 אלף יהודים עקורים, ניצולי שואה, שנעו בדרכי אירופה. חברי הוועדה המליצו לבטל את "חוק הקרקעות" שנראה לה כחוק העלול להצית תבערה. כדי לפייס את הערבים תבעו חברי הוועדה לבטל את מדיניות הקק"ל שקבעה בתקנות שטרי המכירה שלה, כי המועסקים על הקרקע והמתפרנסים ממנה יהיו רק בני גזע אחד, עדה אחת ואמונה אחת (הכוונה כמובן הייתה ליהודים). עוד המליצה הוועדה על פירוק על ארגוני המחתרת, והאשימה את התנועה הציונית במתן חינוכי "לאומני" לילדי ארץ-ישראל.

בפני הוועדה הופיעו מצד הערבים ממלא-מקום יו"ר הוועד הערבי העליון ג'אמל אל-חוסייני, הארכיהגמון היווני-קאתולי ג'ורג' חכים, והיסטוריון האיסלאם פיליפ חתי. למרות שלכאורה היו עדים מומחים לנעשה בארץ-ישראל, לא סייעו דבריהם לחברי הוועדה להתמצא במעמדן המשפטי של קרקעות הנגב ובסדרי הבעלות בהן ומשום כך, חבריה לא קיבלו את הערכותיה של הסוכנות היהודית באשר לכמות הקרקעות הפנויות לעיבוד בנגב. לדעת חברי הוועדה "מדבר באר-שבע" משתרע על 12.5 מיליון דונם מתוכם כשני מיליון מעובדים (מזמן לזמן) על-ידי הבדואים. מכאן שקרוב ל-10 מיליון דונם הם במעמד קרקעות "מירי" ו"מוואת". המלצה זו, עוררה סערה ודאגה בלונדון היות שלפי חוקי הקרקע העות'מאניים (אותם קיבלו הבריטים) יהיה מותר ליהודים לסחור (כלומר לרכוש עבור התיישבותם) קרקעות במעמד "מירי". לחשש זה נוספו אזהרות אישי צבא וביטחון כי קנייה רחבה של קרקע על-ידי יהודים בנגב תפגע באינטרס הבריטי לשלוט באזור ולשמור מרחב יבשתי שיאפשר הגנת תעלת סואץ.

ראשי התנועה הציונית חשו אכזבה עמוקה עם פרסום המלצותיה של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. דווקא בנגב, שם נדרשה מבחינת התנועה הציונית, פעולה מהירה של רכישת קרקעות והתיישבות - המליצה הוועדה לאסור על היהודים להמשיך במדיניות של רכישת קרקע בנגב. ראשי התנועה בארץ, שהבינו כי הקו בלונדון בעקבות החקירה יוצא כנגדם - הבליטו את הישגיהם החקלאיים של הניסיונות החקלאיים שנערכו באותה עת בשלושת המצפים. חיים ויצמן גויס על-ידי התנועה הציונית לנסות ולהעביר את רוע הגזרה והאחרון, בכישרונו ובאישיותו תאר בפני הממשל בלונדון את הצלחת הניסיונות החקלאיים, והכריז כי מומחי הסוכנות היהודית קבעו כי קרוב ל-3 מיליון דונם בנגב ניתנים להשקיה ומאפשרים קליטת אלפי משפחות מהגרים יהודים מאירופה. ויצמן נתקל בחומה אטומה והחליט להעביר את המאבק לזירה האמריקנית שם סבר כי תהיה לציונים תמיכה בהכללת הנגב בגבולות המדינה העתידה.

ממשלת בריטניה בראשות ק' אטלי דחתה את המלצותיה של ועדת החקירה והחליטה על הקמת "ועדה טכנית" שתציע דרכים ליישום חלק קטן ממסקנות ועדת החקירה ורק את אותן אלה המשרתות את האינטרס הבריטי. וכך הוקמה ועדה טכנית חדשה שבראשה עמדו שר הפנים הבריטי ה' מוריסון ושותפו השגריר האמריקני ה' גריידי אשר ביקשו דרכים ליישום מספר המלצות מבלי "להרגיז" יתר על המידה את הערבים. בריטניה מיאנה לממן פעילות הוועדה ולכן עמדה על כך שיהיה בה מעורב נציג אמריקני. בתמונה הכוללת הוברר שהוועדה המליצה על שלוש ישויות הקשורות ביניהן בקשר פדרטיבי ובראשן יעמוד הנציב העליון הבריטי.

הוןעדה המליצה לחלק את ארץ-ישראל לארבע יחידות: חבל הנגב ואזור ירושלים ינוהלו בידי פקידים בריטיים; במחוז ירושלים תקום "בבוא העת" מועצה עירונית; ושני חבלים לאומיים אוטונומיים. בחבל היהודי יכללו הגליל המזרחי, רובו של הגליל התחתון, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף מחיפה עד באר-טוביה (להוציא את יפו על הנמל). בחבל הערבי יכללו הגליל המערבי עד עכו, חלק מהגליל התחתון ועמק יזרעאל, הרי שומרון, חברון ודרום מישור החוף לרבות נפת עזה. בסמכות הנציב העליון (ביחד עם ממשלה מרכזית) יהיו הנושאים הבאים: ענייני חוץ וביטחון, הגנת הגבולות, משארה, מכסים, ותחבורה. שטח החבל הערבי היה בתוכנית המוצעת כ-40% מכלל שטח ארץ-ישראל והחבל היהודי רק כ-17%. כלומר, הוצע ליהודים חבל קטן, קטן אף ממה שהציעה ליהודים הוועדה המלכותית ב-1937. חרף זאת, הוועדה פגעה בציפור נפשה של התנועה הציונית: בקובעה כי החבל הערבי יכלול בתחומו את היישובים היהודיים הממוקמים בין באר-טוביה לעזה. עוד הציעה הוועדה לתת לחבל הערבי את גושי הקרקע שסביב לשלושת המצפים שנרכשו זה עתה במאמצים גדולים ואת רוב "קרקעות המדינה" שהיוו את רובו של הנגב הדרומי. מפעלי ים-המלח הושארו אף הם בתחומי החבל הערבי. שטח הערבה נחשב אז לבלתי ניתן לעיבוד לכן לא הובהר מעמדו סופית. ברור שהבריטים הניחו כי "החבל הערבי" יישאר בשליטתם וישמש את האינטרסים האימפריאליים של בריטניה.

לדעת "מוריסון-גריידי" הנגב הוא אזור שחון, חסר מחצבים ובלא קרקעות הראויות לעיבוד. טענת היהודים כי בכוחם לפתח את הנגב עמדה לדעתם בניגוד למידע הקיים, ובניגוד לתוצאות סקר מי-תהום שנערך באזור. משום כך קבעה ועדת השניים כי הנגב יישאר תחת שלטון הממשלה המרכזית לתקופת ביניים אשר במהלכה (כ-5 שנים) יחקרו מומחים בינלאומיים את הפוטנציאל החקלאי-תעשייתי הקיים בו. רק אז, לאור תוצאות החקירה, ולאחר התייעצות עם הערבים והיהודים, תתאפשר פעילות יהודית-יישובית בנגב וגם זאת תחת ניהול חברת נאמנות בריטית. הנגב הדרומי כולל עקבה נחשב אצל הבריטים כשטח הערכות אסטרטגי במקרה של התקפה על התעלה ולכן עשו כל מאמץ לשומרו בידיהם. זכויות לחיפוש נפט בנגב שניתנו לחברות בריטיות בעבר, תשארנה בידיהם ומפעלי ים-המלח יישארו אף הם בפיקוח בריטי. לאור התחדדות היחסים בין יהודים לערבים ביקשה בריטניה להימנע מהכרעה למי למסור את הנגב ועל כן הוועדה הציעה שעתידו הפוליטי של הנגב יקבע רק לאחר תקופת המחקר - באו"ם. הערבים דחו את ההמלצות ותבעו את ארץ-ישראל כמקשה אחת תחת שלטונם. גם אזהרתו של בווין כי ברית המועצות תשתלט על האזור בעתיד, לא ריככה את עמדת הערבים שהגבירו את הפעילות העוינת כנגד יהודים.

ראשי היישוב הבינו כי התוכנית מאיימת על המשך ההתיישבות בנגב וסוגרת בפני היהודים לחלוטין את אזור הנגב הדרומי, הערבה ועקבה. גם גושי הקרקע שנרכשו בעמל רב, יוקפו על-פי התוכנית בחבל הערבי החדש שימנע כל רצף קרקעי-ציוני. התוכנית אף תמנע מבחינת הציונים את העברת מי הצפון לנגב, ולא משאירה בידי היהודים רזרבה קרקעית עבור קליטת מיליוני מהגרים יהודיים בעתיד. מנהיגי היישוב לא בטחו בתגובת ארה"ב וביכולתה לשנות את ההמלצות ולכן הוחלט, כי נדרש צעד הפגנתי רחב היקף שיוכיח לבריטניה, לארה"ב, לערבים ולאומות העולם כי היהודים לעולם לא יוותרו על הנגב. הצעד שנבחר - תגובה יישובית רבת הקף. ואכן, בלילה אחד, במוצאי יום כיפור 1946, הועלו 11 נקודות בשפלה הדרומית ובנגב והתדהמה בבריטניה ובארה"ב הייתה שלמה. הערבים אם כן סירבו לקבל את המלצות הוועדה כך גם נהגו היהודים. יתר על כן, נשיא ארה"ב ה' טרומן טען כי המלצות הוועדה בלתי מקובלות על דעת הקהל בארה"ב. בעקבות כשלון הוועדה ניסתה בריטניה לחדש את המשא-ומתן הערבי-יהודי אולם הוא נתקע. במאי 1947 החליטה בריטניה להעביר את שאלת אץ-ישראל לאו"ם ללא המלצה. האו"ם הקים ועדה חדשה, "אונסקו"פ" שבעקבות המלצותיה התקבלה תוכנית החלוקה באו"ם ובכ"ט בנובמבר 1947 הוקמה מדינת ישראל.

ננסה למצוא את המכנה המשותף של כל גורם שהיה מעורב בסכסוך. הבריטים, כבעלי המנדט, ביקשו לשמור על הנגב כשטח אסטרטגי ועשו הכול כדי לא להרגיז את העולם הערבי-מוסלמי מחשש קשיים ביהלום הכתר - הודו. השיטה הייתה דחיית פתרון ועוד ועוד סקרים. זו מומשה כפי שהראינו בשיטת "הוועדה החדשה פוסלת את המלצות קודמתה". הערבים סירבו לכל הצעה, בתחושה שבסופו של דבר אם במלחמה או בצעד פוליטי, הם יהיו הריבון היחיד בארץ-ישראל וישלטו במיעוט יהודי תוך הפסקת העלייה והפסקת רכישת הקרקעות. היהודים (הסוכנות והקק"ל) עבדו בשיטת עוד דונם ועוד יישוב בבחינת עובדה בשטח תקבע גבולות המחר. חרף העובדה שהתוכניות הבריטיות קיפחו אותם בהשוואה לערבים - הקפידה המנהיגות הציונית לא לסגור את הדלת והסכימה לפתרונות הבריטים בהנחה שבעתיד יצליחו הציונים להסיר את מגבלות הקרקע וההתיישבות בנגב.