האם הייתה מזימה בריטית

כחודשיים לפני החלטת החלוקה, כבר החלו השלטונות הבריטיים להכין את פינוי הצבא והממשל האזרחי מארץ-ישראל; בתחילת אוקטובר 1947 שאל הנציב העליון את הממונים עליו בלונדון אם הפינוי יהיה מתואם עם השלטונות החדשים של הארץ, או שהכוונה היא להשאיר חלל ריק. לפינוי מסודר – כתב הנציב – דרוש יותר זמן. "אנו שוקלים פינוי מהיר, שישאיר חלל ריק," כתוב במברק התשובה שקיבל. לתשובה נלוותה שאלה: מי מסוגל לקחת לידיו את השלטון בארץ-ישראל? היהודים – השיב הנציב לממונים – מסוגלים להפעיל רק שירותים מוגבלים: נראה שכל שירותי הדואר, הטלפון והרכבות ייפסקו עם הפינוי, וגם הבנקים ישותקו. מלאי המזון יספיק לשלושה חודשים בלבד. אם יהיה חלל ריק בארץ-ישראל יקימו בה היהודים את מדינתם, והבריטים לא יתנגדו להקמת מדינה זאת, אך גם לא יעבירו אליה את שירותיהם. אם לא יושג הסכם בין היהודים לערבים, יסתיים הפינוי באסון לשני הצדדים.¹ צוות בין-משרדי ובין-זרועי השלים את תוכנית הפינוי של כל הצבא הבריטי מארץ-ישראל, כבר באמצע נובמבר 1947. על-פי תוכנית זאת עמד הפינוי להסתיים ב-1 באוגוסט 1948 (הוא הסתיים ב-30 ביוני). הצוות המתכנן הוציא הנחיות: להעביר את רוב הציוד מארץ-ישראל אל הבסיסים שבארצות האחרות. למכור, לכל המרבה במחיר, ציוד ומתקנים שאינם ניידים, להחזיר את הקרקעות שהופקעו, לבעליהן הקודמים, ולא להסתבך בתביעות פיצויים. הפינוי – שהסתיים חודש לפני המועד שנקבע לו – לא התנהל בדיוק לפי התוכנית, עקב המחסור באניות (הבריטים העמיסו מטענים על כל האניות שפקדו את נמלי ארץ-ישראל, ככל שיכלו לשאת), וכן עקב החבלות בכבישים ובמסילות-הברזל וירידת פריון-העבודה של הפועלים היהודים והערבים, וגם בגלל הבסיס החדש שבנו אז הבריטים ברפיח: קצב הפינוי הותאם למשך בנייתו. בתוכנית-הפינוי הראשונה כתוב: בינואר ובפברואר 1948 יפונו הכוחות ממחוז עזה, שהנגב נכלל בו; במארס, אפריל וראשית מאי יפונו הכוחות מרוב חלקי הארץ, ויישארו רק במובלעת חיפה-רמת-דוד-עתלית; מובלעת זו תפונה בשלב האחרון. בפברואר 1948 יישארו בארץ-ישראל ארבעים ואחד אלף חיילים בריטים (מתוך מאה אלף) וביוני יישארו בה ששת אלפים בלבד. תוכנית פינוי החיילים דרך נמל חיפה ומחנה רפיח, שאושרה שלושה ימים לפני החלטת או"ם, התבססה על ההנחה (המוטעית) שפעולות-האיבה לא תתרחבנה עד סוף עונת-ההדרים, והמתכננים לא הביאו בחשבון את הצורך באבטחת מחנות הצבא וצירי-הפינוי, מפני שודדים משני הצדדים. חמישה ימים אחרי החלטת או"ם, ב-5 בדצמבר 1947, אישר הקבינט הבריטי את תוכנית פינוי הצבא וזרועות הממשל הבריטי מארץ-ישראל, והיא הוצגה בפני הפרלמנט ב-11 בדצמבר.² מנקודת-מבט בריטית היה הפינוי לעובדה, ומנהיגי היישוב ידעו זאת, ואף-על-פי-כן לא האמינו לבריטים וחיפשו במעשיהם כוונות נסתרות ומזימות. הסתייגותה של בריטניה מהחלטת או"ם – בגלל הקושי ליישמה ומחשש מפני המלחמה הבלתי-נמנעת – נראתה להם כאישור לחשדותיהם. ממרחק השנים, נראה שלא הייתה הצדקה לחשדות אלה, אף שאפשר להבין את הרקע שלהם. "קונצפציית המזימה" של מנהיגי היישוב הפריעה להם לנהל מדיניות נבונה ומלחמה חכמה. ב-7 בדצמבר 1947 דיווח הנציב העליון לבן-גוריון על תוכניות הפינוי. הדיווח היה מדויק, אך בן-גוריון התייחס אליו בחשד, בהשפעת חרושת-השמועות שהתפרסה על ארץ-ישראל, לונדון, ניו- יורק, וושינגטון ופאריס, ואמר לחבריו בהנהלת הסוכנות: "ההודעה... על הפינוי מעוררת בי חשדות. החידוש היחיד שהיה בדבריו הוא שלא יהיה פינוי חלקי, אלא בבת-אחת. מהמהירות שבהודעה היה לי רושם: היות שלא מתכוננים לעשות זאת מחר, על-כן הם מודיעים שיעשו זאת מחר. אולי זאת חשדנות יהודית, אבל לא הייתה לי הרגשה טובה כאשר הוא דיבר על הפינוי. זאת לי השיחה השלישית או הרביעית אתו בזמן האחרון. הפעם הייתה השיחה בלתי-נעימה ביותר. אני חושב שקיבל עוד ידיעות מלונדון, ובהן יש העיקר."³ בסוף דצמבר דיווחה גולדה מאיר מירושלים למשה שרת בניו-יורק: על-פי ידיעות מהימנות, מפי פקידים בריטים בכירים, יתפנו הבריטים פתאום, לפני המועד המתוכנן.⁴ ושר המושבות ארתור קריץ'-ג'ינס אמר בלונדון לנציגי הסוכנות שהתלוננו על שירותי הביטחון בארץ-ישראל: הרי הצבא והמשטרה מתארגנים לפינוי, הכל יודעים זאת, ובתקופת-מעבר קשה לשמור על חוק וסדר.⁵ ב-17 בינואר דיווח משה שרת לבן-גוריון: שגריר בריטניה לאו"ם, סר אלכסנדר קדוגן, הודיע לוועדת הביצוע של או"ם לעניין ארץ-ישראל על מועדי הפינוי, וביקש שמידע זה לא יודלף.⁶ המידע שסיפק קדוגן לוועדה והתוכניות של השלטונות, היו כמעט חופפים. בתחילת פברואר 1948 נודע למחלקה המדינית של הסוכנות היהודית על שיחת בווין עם שגריר לבנון, בלונדון, בסוף דצמבר 1947. אין ספק שהבריטים ייצאו מארץ-ישראל, אמר בווין לשגריר הלבנוני.⁷ בסוף פברואר קיבל משרד החוץ הבריטי החלטה, לא לשנות את תוכנית-הפינוי, על-אף התקריות בארץ-ישראל, ועל-אף לחצי האמריקנים, שדרשו לדחות את מועד סיום המנדט.⁸

רק נתון אחד סתר את המסקנה שהבריטים מתכוננים להסתלק מהארץ: הבסיס הצבאי הגדול שנבנה ברפיח, משני עברי הגבול הבינלאומי, ושתוכנן לקליטת ארבעת אלפים חיילים; מאתיים עובדים אזרחיים; מלאי מזון לשנה, ובית-חולים עם מאתיים מיטות. בשבועיים האחרונים של ינואר 1948 הובאו לבסיס חמש מאות טונות ציוד ביום, ובפברואר נכנסו אליו יחידות מחילות הרגלים, השריון והתותחנים, ומסלולי-הנחיתה הארעיים שלו הורחבו. בתחילת מארס עבר הפיקוד על בסיס-רפיח למטה הצבא הבריטי שחנה במצרים. אף שהמסמכים והעדויות מהימים ההם מראים שלא חידת הבסיס ברפיח החשידה את הבריטים בעיני היהודים, אלא גורמים אחרים, ראוי לתהות על חידה זו. מסמכים בריטיים העשויים לסייע לפתרונה, לא נמצאו. בתחילת שנת 1948 ניסו הבריטים להצניע את בניית הבסיס; כנראה הבינו את הבעייתיות של בסיס צבאי במדינה עצמאית, ערבית או יהודית. אולי זכרו שהיהודים הציעו להם (פעמים אחדות) בסיסים בנגב, אולי קיוו שעבדאללה ישתלט על הנגב, כפי שתכנן, ויניח להם את הבסיס. ואולי האמינו שהמצרים לא יתנגדו – לפחות זמן-מה – לבסיס כזה על האדמה שתהיה בשליטתם, כמו שהשלימו עם הבסיסים שבמפרץ סואץ. על כל פנים, אם הניח מישהו שבסיס-רפיח מצביע על כוונת הבריטים להשתלט מחדש על הנגב, או על כל ארץ-ישראל, האירועים לא אישרו את הנחתו. בתחילת שנת 1948 התכסו הבריטים בערפל פוליטי. סביר להניח שהם התכוונו לשמור על האופציה של התערבות כמלחמה העתידה, אם תתערב בה ברית-המועצות, או אם אחד הצדדים יאיים על יריבו בהשמדה, והמעצמות תהיינה מעוניינות להפסיק את המלחמה: אולי ייעדו את בסיס רפיח לתחליף לבסיסיהם שליד תעלת-סואץ, וקיוו להחזיק בו – אחרי המלחמה הארץ-ישראלית – בתנאֵי חכירה, או שיוענק לו מעמד אקס-טריטוריאלי; אולי ראו בו תחנת-ביניים, בין בסיסיהם שבעבר-הירדן לאלה שבמצרים; אולי המשיכו להתנהג ולחשוב כשליטי האזור מכוח האינרציה, בלי להביא בחשבון את השינויים העומדים להתחולל. על כל פנים, מלאי המזון והציוד הצבאי של הבסיס, שהספיק לשנה שלמה, מעיד שהם סברו כי המלחמה בארץ-ישראל תהיה ממושכת. לא ידוע מתי החליטו הבריטים לפרק את בסיס רפיח, אך נראה שהם התחילו בפירוקו באמצע שנת 1948, כלומר – אחרי שהצבא המצרי פלש לארץ-ישראל; צבא זה פיזר כנראה את אשליותיהם.⁹

אלה בצד אלה התהלכו השמועות על יציאת הבריטים הממשמשת ובאה, ואתן השמועות ההפוכות. ומנהיגי היישוב העברי ראו גם אותות מבשרי-טוב, וגם אותות מבשרי-רע. המִנהל הבריטי צמצם את פעילותו וכמעט חדל מלתפקד, מפני שהבריטים סברו שפינוי מהיר פוטר אותם מחובת העברת שלטון מתוקנת, וגם בגלל מצב-המלחמה. בדוח ששלח הנציב העליון מארץ-ישראל למשרד-המושבות, באמצע ינואר, נכתב שמשרדי-הממשלה אינם מתפקדים, שבתי-הזיקוק בחיפה אינם פועלים, ושאין די דלק במלאי.¹⁰ ובדוח מתחילת מארס נכתב: הפינוי מתקדם על-פי התוכנית. במנהל האזרחי יש קשיים. הפקידים היהודים פוחדים לעבוד בשכונות ערביות, והפקידים הערבים פוחדים לעבוד בשכונות יהודיות.¹¹ מהתחזיות שניבאו תוהו ובוהו ומהפחתת היעילות של ממשלת המנדט הסיקו מנהיגי היישוב שהבריטים מתכוונים להשאיר אדמה חרוכה ולחזור לשלטון בארץ-ישראל כמושיעים. למסקנה מוטעית זאת נמצאו כמה ראיות מאששות. הסנאטור האמריקני אוון ברוסטר, שביקר במזרח-התיכון ונפגש – לשיחה של עשרים וחמש דקות – עם מזכיר הליגה הערבית עזאם פחה, אמר לעיתונאי יהודי, ליאו סק, שהבריטים מעוניינים בתוהו ובוהו: סק שלח את המידע הזה למזכיר המדיני של מועצת-החרום הציונית-אמריקנית, בנימין אקצין; העתק מתזכירו נשלח לירושלים.¹² נציג הסוכנות בפאריס, מוריס פישר, שלח מברק אל אבא אבן, איש משלחת-הסוכנות לאו"ם: הצרפתים אינם מאמינים שהבריטים אומנם יפנו את ארץ-ישראל.¹³ ידיעות אלה, ואחרות דומות להן, הגבירו את חשדותיו של בן-גוריון, והוא אמר לפקידים יהודים ששירתו בממשלת המנדט: "הממשלה עוינת, והייתה אולי רוצה שלא תקום מדינה יהודית."¹⁴ בדצמבר 1947 ובתחילת ינואר 1948 היו מנהיגי היישוב בטוחים שהבריטים אומנם חורשים מזימה, וב-11 בינואר הזהיר אליהו ששון את המלך עבדאללה, באיגרת, מפני המזימות "הנרקמות כחשיכה במזרח ובמערב, הנסתרות מאתכם ומאתנו... הן מתוכננות לדחוק אתכם ואת ממשלתכם וצבאכם לתוך הקדרה, למען הפוך אתכם ליריבינו ולמען עשות עצמם לידידיכם, כביכול, על-מנת להניח לכם ולנו, בסופו של דבר, להכות איש את רעהו, בעוד הם מסתכלים ושמחים לאיד... אז תיחלשו אתם וניחלש גם אנו, וירווח לעולם הערבי מכם ומאתנו גם יחד."¹⁵ המברק ששלח ששון אל שרת כתוב כלשון פחות נמלצת: הערבים והבריטים דורשים מעבדאללה להשתלט על כל ארץ-ישראל ולתת ליהודים אוטונומיה בין תל אביב לעתלית, והליגה הערבית הבטיחה לתת לו מיליון לירות לאחזקת הלגיון. עבדאללה הודיע כי הוא יכבד את הסכמיו עם היהודים, בתנאי שהסוכנות היהודית תשיג לו תמיכה כספית אמריקנית ובינלאומית ותעניק לו ויתור טריטוריאלי כלשהו, שיוכל להציגו כהישג לפני הערבים.¹⁶ מהמשא-ומתן שניהל עבדאללה עם הבריטים – וגם ממגעיו עם שליטי מדינות ערב האחרים – אפשר להסיק שאחד ממדליפי המידע על "המזימה" היה עבדאללה עצמו, ושמטרתו הייתה לסחוט ויתורים מן היהודים. במחצית הראשונה של ינואר הודיעו משה שרת מניו-יורק ואליהו אילת מוושינגטון, לבן-גוריון ולגולדה מאיר בארץ-ישראל: בריטניה וארצות-הברית הסכימו בחשאי לשנות את החלטת 29 בנובמבר, כדי שצבאות בריטניה יישארו בארץ-ישראל.¹⁷ בן-גוריון דרש ראיות. אילת, שישב בוושינגטון, לא השיג אותן."¹⁸ אף-על-פי-כן דיווח גזבר הסוכנות, אליעזר קפלן, לחבריו, שלפי השמועה הסכימו ממשלות ארצות-הברית ובריטניה להכניס שינויים מסוימים בהחלטת או"ם, כדי להבטיח בסיסים בארץ-ישראל לצבא-הבריטי. "שינוי זה חל עקב התחדדות היחסים עם ברית-המועצות, והוא עלול לפגוע או לשנות את כל ההכנות."¹⁹ חברי הנהלת הסוכנות הוזנו בשמועות על "המזימות הנרקמות" ולא קיבלו (לפחות לא בישיבת ההנהלה) דיווחים בכיוון הפוך. לא דווח להם, למשל, על שיחתו של הקטור מקניל, שר זוטר ממשרד החוץ הבריטי, עם העסקן הציוני אלכסנדר איסטרמן, בלונדון. מקניל אמר לאיסטרמן שבריטניה רואה בהקמת המדינה היהודית עובדה, וכבר היא דנה בבעיות הביטחון הקשורות בעובדה זאת.²⁰ גם לא דווח להם על שיחת הנציב העליון עם אבא הלל סילבר בירושלים, בסוף ינואר. הנציב אמר לסילבר שטענת המזימה אינה נכונה.²¹ אפשר לשער שאנשי משרד-החוץ האמריקני זרעו, השקו וטיפחו את הסיפור על הבריטים הזוממים להישאר בארץ-ישראל ועל ממשלת ארצות-הברית התומכת במזימתם, ושכוונתם הייתה להוביל את ממשלתם אל הנסיגה מהתמיכה בחלוקה. היהודים, על-כל-פנים, אכלו את האטריות הללו כמו שאכלו את האטריות מתוצרת המטבח של עבדאללה. המנהיגים הציונים, שטענו כי בריטניה כבר השלימה עם החלטת החלוקה (נחום גולדמן, המזכיר המדיני של הסוכנות בלונדון, יוסף לינטון ואחרים) היו מיעוט.²² בישיבת הנהלת הסוכנות (שהתכנסה ב-1 בפברואר) סיפר הגזבר, אליעזר קפלן, על שמועה שהפיצו המתנדבים מעירק, בערים ובכפרים הערביים: בריטניה מעוניינת לסכל את החלוקה ולכרות ברית עם עירק. מנהיג "הפועל המזרחי", משה שפירא, סיפר שפקיד בריטי בכיר אמר לו כי המאבק הצבאי בין היהודים לערבים יהיה קשה וממושך, וכי בסופו ישתלטו הערבים על הגליל ועל הנגב, והיהודים יקבלו את תוכנית מוריסון-גריידי, שהוצעה להם ב-1946. בן-גוריון אמר שב-15 – במאי ודאי יסתלקו הבריטים מאחריות, אך לא מהארץ. הצבא, שיישאר בה, יעשה כטוב בעיניו, ואולי יכריז על כל השטח שבין חיפה לעזה כעל אזור צבאי, בטענה שזה ציר-התחבורה של היחידות הבריטיות.²³ אחרי יומיים, בישיבת ועד-הביטחון, אמר בן-גוריון: "חיפה היא נקודת-תורפה, אם האנגלים יישארו בה זמן רב, אין ביטחון בכלל שייצאו, ואם יעזבו, (זה יהיה) רק באחרונה, זאת אומרת שעד אז נהיה תלויים בחסדם... לית דין ולית דיין... אפשר לפוצץ בתים, אפשר להטיל עוצר, לאסור על התחבורה וכו'."²⁴

בישיבה בתחילת פברואר במרכז מפא"י, אמר בן-גוריון שבריטניה אומנם הכריזה על ניטראליות, "אולם זו ניטראליות חד-צדדית, ניטראליות לא למנוע את ההתקפות על היהודים. ניטראליות זו לוותה, והיא מלווה עכשיו, באופנסיבה פוליטית נגד המדינה היהודית, נגד היישוב היהודי, נגד התנועה הציונית, גם בתוך אנגליה, גם באו"ם וגם בארצות-המזרח. הממשלה האנגלית הזאת שולחת – בגלוי ובלי להעלים זאת – נשק לעירק ולעבר-הירדן, אם כי היא יודעת היטב שהנשק הזה מועבר לארץ. כנופיות מזוינות פולשות לארץ מצפון ומעבר-הירדן, דרך הגבול המזרחי, וממונה על שמירת הגבול הזה הוא הלגיון הערבי'... ממשלתו של בווין עושה כל אשר ביכולתה להכשיל את החלטת האומות המאוחדות ביחס לארץ-ישראל, ובעזרת הכנופיות מהארצות השכנות היא רוצה להכניע את היישוב. אל נזלזל בכוחו של בווין להזיק, בייחוד כאשר אנו עומדים לא רק בפני תככים דיפלומטיים של משרד-החוץ (הבריטי), אלא גם בפני תככי דמים של תלמידי היטלר ובעלי-בריתו של בווין בארצות ערב, ועלינו לעמוד במערכה כפולה. זאת מערכת החיים והמוות של העם היהודי, זאת מערכה שאין בה רתיעה ונסיגה, ואם נעמוד בה במלוא יכולתנו, נוכל לה. על האופנסיבה הפוליטית של משרד-החוץ נענה באופנסיבה פוליטית בפורום העולמי העליון, בפורום של האומות המאוחדות... אין ביכולתנו לעמוד במערכה צבאית עם צבא אנגלי, ועלינו להיזהר, עד כמה שאפשר, לא לתת לכך הזדמנות. אולי יש מישהו שרוצה בזה שגם הצבא האנגלי ייכנס בקרב אתנו." גזבר הסוכנות אליעזר קפלן הוסיף שמן למדורה: "השלטון בארץ נמצא בידי ממשלה שהיא עוינת לנו ומפריעה למלחמתנו זו". דברי המנהיג נפלו על אוזניים קשובות. חבר המרכז, גדעון נאמן, מקיבוץ גזר, אמר: "בשטח הפוליטי יש לי בקשה אחת לחברינו בהנהלת הסוכנות. אני תובע מהם להפסיק הפסקה מוחלטת כל ניסיון של אחד מחברינו בהנהלה הציונית, של הצעות ברית ידידות עם אנגליה כיום... לדעתי אין דבר יותר משפיל מזה... זה עומד בניגוד משווע להכרזות הצודקות של הנהלת הסוכנות וחבריה, ולהתקפותיה על מדיניות השפלה והרס שממשלת בווין מנהלת נגדנו. וגם החברים שעמדו בראש התנועה הציונית, שהם פועלים על-פי בקשה מיוחדת, גם להם אסור להשמיע את הדברים האלה, אלא עלינו לגלות את הפרצוף האמִתי של המדיניות הזאת, שבלי ספק גמרה אומר בלבה להכשיל את שארית התקווה של עמנו בשעה זו, ופה אין דרך אחרת."²⁵

1. 371/61960 FO מברקים, 8-4 באוקטובר 1947. 2. א"מ, 129/22, 128/10; א"מ, מסמכי הצבא הבריטי בארץ-ישראל; 0371/61961, מסמכי משרד החוק ומשרד ההגנה הבריטיים מסוף דצמבר 1947 3. אצ"מ, תיק 45/1, מס' 13, פרוטוקולים מישיבות הנהלת הסוכנות, 7 בדצמבר 1947; ת"מ 21, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק ניו-יורק) תל אביב, 8 בדצמבר 1947. 4. ת"מ 68, ג. מאירסון אל מ. שרתוק ואל א. קפלן (נו-יורק) ירושלים, 22 בדצמבר 1947. 5. ת"מ 70, שיחת נציגי הסוכנות היהודית עם שר המושבות ואנשי משרד-המושבות בלונדון 23 בדצמבר 1947 . נוכחים: א. קריץ-ג'ונס, ג'. מרטין מטיסון ד"ר מ. זליג ברודצקי, ד"ר נ. גולדמן, דוד הורוביץ, יוסף לינטון . 6. ת"מ 113, מ. שרתוק אל דוד בן-גוריון, ניו-יורק, 17 בינואר 1948. 7., ת"מ 178, א. ששון אל מ, שרתוק (נו-יורק) ירושלים, 4 בפברואר 1948. 8. 3048 371/68536 E FO 9. א"מ, מסמכי מפקדת הצבא הבריטי בארץ-ישראל. 10. FO 371/68529 . 14 בינואר 1948: המצב הנוכחי בארץ-ישראל. 11.FO 15553 371/68501, המצב בארץ-ישראל. 12. 12. ת"מ, ל. סק אל ב. אקצין (נו-יורק( וושינגטון, 6 בינואר 1948. 13. ת"מ, 97, מ. פישר אל א. אבן (ניו-יורק) פאריס, 7 בינואר 1948. 14. יומן דב"ג, 10 בינואר 1948 15. ת"מ 100, א. ששון אל המלך עבדאללה (רבת-עמון( ירושלים, 11 בינואר 1948. 16. ת"מ 105, א. ששון אל מ. ושרתוק (ניו-יורק), ירושלים, 13 בינואר 1948. 17. ת"מ, 177, מ. שרתוק אל ד. בן-גוריון, ניו-יורק, 19 בינואר 1948; ת"מ 116, א. אפשט"ן אל ג מאירסון וושינגטון 19 בינואר 1948. 18. ת"מ 151, א. אפשטיין אל ד. בן-גוריון וושינגטון, 28 בינואר 1948. 19. אצ"מ, תיק 45/2, מס' 25, פרוטוקולים וסל ישיבות הנהלת הסוכנות, 25 בינואר 1948. 20. "מ 141, שיחת א.ל. איסטרמן – ה. מקמל בלונדון 26 בינואר 1948; ת"מ 163, שיחת א.ל. איסטרמן – ה. מקמל בלונדון, 30 בינואר 1948. 21. ת"מ 143, שיחת אבא הילל סילבר-סר אלן קנינגהם, ירושלים, 27 בינואר 1948. 22. ת"מ 176, נ. גולדמן אל א.ל. איסטרמן (לונדון)ניו-יורק, 4 בפברואר 1948; ת"מ 183, י. לינטון אל ב, לוקר (לונדון)ניו-יורק, 6 בפברואר 1948. 23. אצ"מ, תיק 45/2, מס' 26, פרוטוקולים מישיבות הנהלת הסוכנות, 1 בפברואר 1948. 24. אצ"מ, 25/9346 S, ישיבת ועד הביטחון, 3 בפברואר 1948. 25. ארכיון מפא"י, פרוטוקולים של מועצת מפא"י מ-7-6 בפברואר 1948.