הקרקס

צבאנו אינו מפיק לקחים, ותמיד היה מוכן למלחמתו הקודמת. כך, כנראה, יהיה ח"ו גם במלחמתנו הבאה. לכן, איני מבין את הפסטיבל הנואל סביב דוח המבקר על מבצע 'צוק איתן'. למרות שחשוב לבקר פעולות של הרשות המבצעת, ולתקן את ביצועיה, לא ניוושע מדוחות ביקורת. ראינו זאת משנות השישים ואילך – ובעיקר אחרי ועדת אגרנט, שחקרה את שלושת הימים הראשונים למלחמת יום הכיפורים, בעקבות דוח ועדת כהן, שחקרה את מה שאירע בסברה ובשתילה, ואחרי מסקנות ועדת וינוגרד, שחקרה את אי-תפקוד צבאנו בלבנון השנייה. הבעיה אינה הצבעה על אשמים, על טעויות ו/או על אחראים להן, אלא הפקת לקחים לקויה בכל הרמות של מערכת ביטחוננו, שתבטיח שלא יישנו. לפסטיבל האחרון יש סיבות ברורות – פוליטיות-אישיות – והן מלוות אותנו מהימים הראשונים של 'צוק איתן', והעיבו על התנהלות המבצע. זה, כנראה, מחיר הדמוקרטיה, ואין ברירה אלא לשלמו. כמו פסטיבלים אחרים, גם פסטיבל דוח המבקר על 'צוק איתן' יימוג מאליו תוך כמה ימים, ונשכח שהציק לנו. השאלה הגדולה הנה האם למדנו לקח מ'צוק איתן', כדי שנהיה מוכנים לסיבוב הבא? עם זאת, ראוי לציין, כי לא רק ראש הממשלה בנימין נתניהו היה ליד ההגה. לידו היו שני גנרלים גבוהים ויהירים, שמתיימרים להיות מנהיגים – משה בוגי יעלון ובני גנץ. האחרון הנו תעלומה בעיניי, כיוון שבכל צבא אחר, המתיימר להיות מוסרי, קצין שאחראי להפקרת חייל (מדחת יוסף בקבר יוסף) לדמם למוות לא היה נותר בצבא, ולבטח לא היה מקודם בדרגה.

"מה שקורה בכבישים בשנים האחרונות – פשוט לא ייאמן" – כותב לי פרופ' א"פ, ידידי – "הפקקים והסתימות של עורקי התחבורה העיקריים באזור המרכז, במיוחד בתל אביב בואכה חדרה הם פשוט עובדה קיימת בכל שעות היום והלילה, עד חצות הלילה. אני תוהה מה יקרה ביום פקודה, שלא נדע, ואתה ודאי מבין למה כוונתי. "הקצב המרשים לכשעצמו של סלילת הכבישים בשנים האחרונות של (השר) ישראל כ"ץ אינו מצליח, למרבה הצער, להדביק את העלייה בקצב זרימת התנועה בכבישים – בגלל הכמות האדירה של מכוניות חדשות, שמוזרקת לכבישים משנה לשנה. רק בשנת 2016 נוספו לכבישים יותר מ-290,000 מכוניות. בשנת 2015 – 254,748, בשנת 2014 – 239,771, בשנת 2013 – 212,000, ובשנת 2012 – 205,000. "לפי אקסטרפולציה מתמטית שעשיתי, המבוססת על נתונים שמפורסמים באינטרנט, בעוד עשור – כלומר, בשנת 2027 בלבד – ייכנסו יותר ממיליון מכוניות חדשות למדינה, והקצב יגבר עוד ועוד משנה לשנה, כמו בכל המטרופולינים בעולם כולו. כבר היום גוש המרכז – גוש-דן – הוא מטרופולין של יותר משלושה מיליון תושבים. "הסטטיסטיקאים ו/או קובעי מדיניות הפיתוח במשרד התחבורה עיוורים, מטומטמים או פשוט חסרי-אחריות". להדגשת דבריו צירף א"פ גרף של מכוניות חדשות, שעלו על כבישי ישראל בשנים 2016-2012 (ראו טבלה מצורפת).

ועוד מכתב מידיד. כותב לי אל"ם (מיל') רז שגיא: "נראה, כי בפועל מגמת צבאנו להפוך את הגדודים המעורבים - 'קרקל', 'אריות הירדן' ו'ברדלס' – לגדודי משמר הגבול של ישראל. את הפונקציה של שמירת הגבולות השקטים יחסית, מילא משמר הגבול (מג"ב) עד לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987. ככלל, כל זמן שאין פיגועים, שילוב נשים כלוחמות במג"ב, הוא פחות בעייתי. אני מניח, שהאפשרות (המתבקשת) להעביר את כל הגדודים הללו מצה"ל למג"ב, ובכך להשלים את העניין, נבלמת רק כדי שגם צה"ל יוכל לפרסם, שיש בצבא 'לוחמות חי"ר'. "צה"ל בוחן (שוב) שילוב נשים בחיל השריון, למרות ששילוב נשים כלוחמות בטנקים נפסל פעמיים (בשנת 2001 ובשנת 2015) – כמו האפשרות לשלב לוחמות ביחידת החילוץ 669. חיל-האוויר כבר בחן את שילובן ביחידת החילוץ, בשנת 2000, וקבע, 'גוף האישה אינו מסוגל לעמוד בעומסים הפיסיולוגיים, הנוצרים במהלך שירותו של לוחם 669' (בטאון חיל-האוויר, 1 באוגוסט 2000). "מפקדת הפלוגה (שרואיינה בכתבה – אב"ץ) ו'קצינים בכירים' (שחוששים לחשוף את שמם) מציגים בכתבה של לילך שובל ב'ישראל היום' מצב מדאיג בנוגע לשילוב נשים. הם מתארים שני גלי עזיבה גדולים בגדודים המעורבים – בתחילת השירות ובתחילת השנה השלישית לשירות, כאשר הלוחמות מוותרות על מסלול הלחימה ומשתחררות. "צה"ל גילה, כי חיילות מוּעדות לשברי מאמץ ולפגיעות אורטופדיות עד פי עשרה ויותר, ביחס לקבוצת גיל דומה של חיילים בעומסים גופניים דומים. גם יתר הנתונים הפיזיולוגים לרעת הנשים, כפי שמשתקף בטבלה במצורפת. בשל משקל גופם הגבוה יותר, הפער גדל, ולוחמים נאלצים לשאת ציוד חובה גם בשביל לוחמות. "המ"פית (שרואינה – אב"ץ) מסבירה, שהגדלה ניכרת של כמות ה'לוחמות' (כמות הנשים המתנדבות לתפקיד) מורידה מאוד את רמת הבנות ה'לוחמות' עוד יותר – עד כדי אי-התאמה (אפילו להיות 'לוחמות'). כלומר, ביודעין, מוריד צה"ל (שוב) את הרמה מבלי לקבוע רף תחתון מבצעי כלשהו. כך, הוא מאפשר, בשם האג'נדה הפמיניסטית, פגיעה מבצעית, שמסכנת את הנשים המתנדבות וגם את ביטחון המדינה. לפי דברי המ"פית, הצבא תופס את עצמו כיום אחרת לגמרי מהתפיסה המבצעית 'הישנה'. תפיסת תפקידו של הצבא עצמו (בעיני עצמו) השתנתה מהותית לעומת התפיסה המקורית ולעומת הבנתנו את תפקיד הצבא. לדבריה, 'גבר מביא אתו הרבה אגרסיביות, חדות בתגובה ... השירות עם נשים מוציא מהגברים יותר נשיות ... גבר שהתגייס לקרקל יהיה אזרח טוב יותר, אבא טוב יותר, הוא מצליח להכיל סיטואציות בצורה טובה יותר'. כלומר, צה"ל במודע מחליף את האגרסיביות, את המיליטנטיות ואת הקרביות במשימה חדשה של התאמת הגברים והכשרתם לתפקידם כאבות וכאזרחים רגועים ומכילים יותר. אבל מה יקרה כשאותו הגבר פחות-אגרסיבי-ויותר-מכיל יצטרך להסתער ולהרוג גברים אגרסיביים-לגמרי, שיורים עליו במטרה להרוג את כולנו? "האם צה"ל עצר רגע לשאול את עצמו איך העצמת הנשיות והכלה ישרתו אותנו במלחמה הבאה?" תמה רז שגיא.

הקרקס הצבאי, הידוע כמשפח אלאור אזריה, עבר לשלב הערעור, בהובלתו של עו"ד יורם שפטל. אני מאחל לאלאור אזריה הצלחה, למרות שאיני מאמין ביכולתו של הצבא לעשות צדק עם החייל, שכבר נצלב בריש גלי על-ידי המערכת הצבאית. ולבטח איני מאמין ברצונו של הצבא להודות בטעותו. צבאנו, כידוע, מוסרי מאוד, ואינו טועה אף פעם. למרות, שיחסית עונשו קל לעומת השפה הנמרצת והנחרצת של הרשעתו – נראה לי, שערעורו יידחה. מלכתחילה המשחק נראה לי מכור, ואזריה הורשע עוד בטרם נבדקו הראיות – בהצהרות מפקדיו, משר הביטחון דאז ועד למג"ד שלו. יתר על כן, למערכת הצבאית היה חשוב לכסת"ח את כישלונה החמור באירוע, ולהטיל את כל האשמה על הש"ג התורן, שבמקרה היה חובש פלוגתי. למרות שהכרעת הדין מופרכת ודמגוגית – נראה לי, שבית-הדין לערעורים ישתדל לרצות את הרמטכ"ל, ולא יבייש רב-אלוף (מיל'), שהיה שר ביטחון, ורמטכ"ל, שחרצו את דינו של אזריה עוד בטרם ידעו את עובדות האירוע. הצבא לא יכול להרשות לעצמו זיכוי במצב הזה. ובכל זאת, צודקת משפחת אזריה, שטוענת, שאינה יכולה לשקוט כשבנה הורשע – למרות שלדעתי, אין סיכוי להפוך את פסק-הדין. הלוואי שאתבדה..