האם הבריטים יתפנו מארץ ישראל

כדי לרסן את חבריו במרכז מפא"י בהתייחסותם לבריטים הסביר להם בן-גוריון, כי דברי ביקורתו על בריטניה אינם חלים על כל חייל וכל גנראל אנגלי. "יש גנראלים שאינם שונאים, וגם עוזרים, והעזרה שניתנה הייתה חשובה.., ייתכן (שהצבא הבריטי) במידה ידועה מעכב אותם (את הערבים), קצת כובל את ידיהם." בן-גוריון סיפר לחברי המרכז על עזרת החיילים הבריטים לכפר-סאלד ב-9 בינואר,¹ והציע לעורכי עיתון "דבר" לספר על כך לקוראי העיתון, ובכך "להראות לבריטים שאנחנו מעריכים את עזרתם. יש הבדל בין הממשלה הבריטית בלונדון ובין השלטונות הבריטיים בארץ-ישראל." בן-גוריון ייחס את המזימה לשר החוץ, ארנסט בווין, להרולד בילי² ולבריגדיר קלייטון, ופטר ממנה את הנציב העליון הבריטי האחרון, סר אלן גורדון קנינגהם, ואת המפקד האחרון של הכוחות הבריטים בארץ ישראל, גורדון מקמילן.³ ואלה היו חטאי ממשלת בריטניה שהטרידו את מנהיגי היישוב: היחס הסלחני כלפי יחידות של "צבא-ההצלה" שחדרו לארץ-ישראל; אי-קיום החלטת או"ם להעמיד לרשות היהודים נמל חופשי; ההפרעות לעבודת "ועדת הביצוע" של או"ם בארץ-ישראל; המאבק נגד רכישות-הנשק של היהודים בחו"ל. חמור מכול נראה לבן-גוריון היחס לחדירת "צבא-ההצלה". באותה ישיבה של מרכז מפא"י אמר בן-גוריון: "הבריטים אינם מונעים הצטברות הכוח המזוין הפולש לארץ, ואינני מאמין שזה נעשה במקרה; אינני מאמין שאינם יכולים למנוע ואת."⁴ הוא לא ידע – ולא היה יכול לדעת – שחדירת "צבא-ההצלה" אכן הטרידה את הבריטים, גם בלונדון וגם בירושלים. בסוף ינואר דיווחו מפקדי הצבא הבריטי בארץ-ישראל לנציב העליון, סר אלן קנינגהם, שאי-אפשר לחסום את ההסתננות של יחידות "צבא-ההצלה", בייחוד מגבול לבנון, בגלל האופי הטופוגראפי של דרום לבנון וצפון ארץ-ישראל, ומפני שהצבא הבריטי נמצא בתהליך פינוי. נוסף על כך חששה בריטניה מכל עימות צבאי, מכל סוג, עם מדינות ערב. במברק ששלח הנציב העליון ב-4 בפברואר לשר המושבות, כתוב, שההסתננות הזאת משבשת את הפינוי, ושבכוונת סוריה, במשלוח "צבא-ההצלה", לסכסך בין בריטניה לעבר-הירדן; לכן רצוי להפעיל לחץ מדיני, לרבות סנקציות, על סוריה ולבנון. שר החוץ בווין ושר המושבות קריץ-ג'ונס השיבו לסר אלן קנינגהם שתועלת רבה לא תצמח מלחץ כזה, אבל בווין הורה לשגרירים הבריטים בבירות הערביות למחות על משלוח יחידות "צבא-ההצלה" לארץ-ישראל, ובאותו חודש גירשו חיילים בריטים מארץ-ישראל כמה יחידות של "צבא-ההצלה", שהסתננו מעבר-הירדן."⁵ בהחלטת 29 בנובמבר כתוב: "מעצמת-המנדט תתאמץ כמיטב יכולתה להבטיח ששטח מסוים בתחום המדינה היהודית, ובכלל זה נמל-ים וסביבתו שיש בהם אפשרות לעלייה ניכרת, יפונו בתאריך מוקדם ככל האפשר, ועל כל פנים לא יאוחר מ-1 בפברואר 1948."⁶ מנהיגי היישוב התלוננו בפני נציגי המדינות החברות באו"ם על הבריטים, שלא הגשימו החלטה זו, וחזרו על טענתם זו בנאומיהם בארץ-ישראל, אף שלא הייתה זאת החלטה חד-משמעית של העצרת הכללית, אלא רק המלצה לבריטניה ("להתאמץ כמיטב יכולתה"), ואף שההחלטה בעניין זה נשארה בידי הבריטים, באמצע דצמבר 1947 פינו הבריטים את תל אביב ואת הערים הסמוכות לה, ובכך מילאו חלק מההמלצה. אומנם הפיקוח הבריטי על נמל תל אביב לא בוטל רשמית, אבל היה זה פיקוח קלוש. אניות מלאות נשק וציוד צבאי הגיעו לנמל, והיהודים פרקו אותן, מתוך חששות רבים, אך בלי הפרעה. גם הטענה שהבריטים מונעים עלייה ניכרת לארץ-ישראל, למרות החלטת עצרת או"ם, לא הייתה מדויקת. גזבר הסוכנות היהודית, אליעזר קפלן, אמר לחברי מרכז מפא"י: "למרות ההכרזות של ממשלת אנגליה על מכסת העלייה הקיימת, היא תאפשר, ולא רק תאפשר, אלא גם תשתדל, שבחודשים הבאים יבואו ארצה עולים במספר ניכר". קפלן ציין שבריטניה תיתן את רוב הסרטיפיקטים לעולים מקפריסין, ושבחודש הזה (פברואר) יעלו יותר משמונת אלפי מעפילים מהמחנות הקפריסאיים, ובכך ייגרמו קשיים כספיים לסוכנות היהודית, שאינה מצליחה לגייס את הכסף להוצאות המלחמה."⁷ מנהיגי היישוב לא הסתפקו ביבוא הכמעט-חופשי של הנשק ובעלייה מקפריסין לפני הכרזת העצמאות. הם רצו את נמל תל אביב ללא כל הגבלה, והקבינט הבריטי דן בתביעתם זאת ב-5 בפברואר. השרים קיבלו את טענת אנשי משרד החוץ שמסירת נמל תל אביב בגלוי, לרשותם הבלעדית של היהודים, תרגיז את הערבים ותחמיר את מצב הביטחון בארץ-ישראל, ולכן תפריע לפינוי, והחליטו: "תל אביב לא תפונה עד 15 במאי."⁸ למעשה, פינו הבריטים את תל אביב כבר ב-15 בדצמבר 1947. גם בנושא "ועדת הביצוע" לא הייתה חפיפה בין החלטות למעשים. הקבינט הבריטי החליט לא לתת ל"ועדת הביצוע" להיכנס לארץ-ישראל, עד שבועיים לפני שיפוג תוקף המנדט, אבל כבר ב-2 במארס בא לארץ כוח-חלוץ של ועדה זאת, ומילא את משימותיו, על-אף מצב המלחמה.⁹ קברניטי האניות שהפליגו לארץ-ישראל מארצות-הכרית ומיוגוסלביה קיבלו הוראה מהשלטונות הבריטיים לפרוק את המטענים, לא בתל אביב, אלא בנמל חיפה; במברק ששלח הנציב העליון לשר המושבות ב-5 בפברואר כתוב: בגלל הוראה זאת גברה הצפיפות בנמל חיפה. מוטב להילחם נגד הרכש היהודי בעבודת מודיעין, בנמלי המוצא.¹⁰ במברקים אלה, שנפלו בידי הש"י, ראו מנהיגי היישוב אישור ל"קונצפציית המזימה".

באמצע פברואר חזר לארץ-ישראל חבר משלחת הסוכנות לאו"ם, זלמן ליפשיץ, מומחה לקרקעות ולמיפוי, ודיווח: "נראה שהתכסיס האנגלי יהיה להכשיל את הדיון במועצת הביטחון, בתקווה שוועדת הביצוע לא תוכל, או לא תרצה, להמשיך בפעולתה, בלי כוח צבאי בינלאומי שיועמד לרשותה, ואז לא תהיה ברירה אלא להביא את העניין מחרש לפני האסיפה הכללית של האומות המאוחדות, אשר בה תוכל ממשלת בריטניה לבוא בהצעות רוויזיוניסטיות מקוצצות, ולהציע שתקבל על עצמה את ביצוען... מגמתנו היא, על כן, לסכל את המזימה הזאת, ודובר עם חברי הוועדה בכיוון זה."¹¹ בסוף ינואר ובפברואר התווכחו אנשי הש"י ואנשי המחלקה המדינית של הסוכנות על כוונותיה של בעלת המנדט. ראש מחלקה מ' של הש"י, בוריס גוריאל, הביע את דעת המיעוט: הבריטים אומנם מתכוונים לעזוב את ארץ-ישראל. ראש הש"י, דוד שאלתיאל, האמין לו. באוניברסיטה העברית בירושלים לימד אז פרופ' ריצ'ארד קלנר, מומחה להיסטוריה מודרנית ולתולדות האימפריאליזם הבריטי. גוריאל, שמוריו להיסטוריה בגרמניה, בשנות העשרים, היו חבריו של פרופ' קלנר, מצא אתו שפה משותפת. הוא לא גילה לפרופסור מה תפקידו, אך שאל אותו מה דעתו על כוונות הבריטים. קלנר השיב לו: אין להם ברירה אלא לעזוב את הארץ. דוד שאלתיאל ביקש מגוריאל לספר על שיחה זאת לבן-גוריון. גוריאל מצא את בן-גוריון בדירתו. עומד במרומי סולם, שעון על כוננית-הספרים. מלמטה למעלה דיווח לו על חוות-הדעת של ההיסטוריון. כששמע בן-גוריון שמדובר בפרופסור קלנר, קפץ למטה וביקש פרטים. אנשי המחלקה המדינית, לעומת זאת, ביקשו מגוריאל שיחדל להלעיט אותם בשטויות.¹² בפברואר נשלח איש המודיעין, ראובן שילוח, ללונדון, לברר "אם יש מזימה נגדנו ומהי; להתקשר עם אנשי מפתח; לעורר בהם דאגה על המתרחש בארץ, ולהסביר להם שהדבר עלול לפעול כבומרנג ביד שולחו," וכן "לברר אם יש עוד גורמים בריטיים שאפשר לעוררם לפעול למעננו." ב-7 במארס דיווח שילוח: "אין החלטה בקבינט להילחם נגד תוכנית החלוקה. אין רוצים לנגוע בהחלטת או"ם, אלא המטרה היא לצאת מהארץ במינימום הפסד בכוחות-אדם, ציוד וכסף, ומקסימום אהדה מצד הערבים." יש במשרד החוץ הבריטי אסכולה של מזימות – הוסיף שילוח – אבל "הרולד בילי ובריגדיר קלייטון אינם יכולים לפעול נגדנו בקנה-מידה גדול. כי אין באפשרותם להבטיח עזרה גדולה לערבים לאחר הפינוי". גם אם הייתה "תוכנית קלייטון", שהוועידה ללגיון העבר-ירדני (הממומן בכספי הליגה הערבית) את תפקיד חיסול המדינה היהודית, היא ירדה מן הפרק, דיווח שילוח. המתנגד החריף ביותר לתוכנית הזאת הוא קלייטון עצמו; הוא טוען שעל בריטניה לבסס את מדיניותה המזרח-תיכונית על סוריה. "אין לסמוך על מצרים, כי אין עוד אינטרסים משותפים בין אנגליה למצרים. לעומת זאת סוריה היא ידידתה הנאמנה של אנגליה, ומכירה לה תודה על עזרתה בשחרורה משעבוד צרפת. תוכניתו החדשה של קלייטון היא להישען על סוריה, עירק וערב הסעודית, ואין בה עוד מקום לעבדאללה. אין סימנים לעזרה אנגלית רבה לערבים במלחמתם נגדנו. אומנם יש משלוחי-נשק, לפי חוזים, אבל בכמות מוגבלת מאוד, ואין סימנים להזמנות גדולות באנגליה... אין לחשוש שהמצב בארץ יחמיר כתוצאה ממעשה התערבות לטובת הערבים מצד בריטניה. החלטת הקבינט מחייבת אותה, והימצאותם של שני פקידים אנגלים הגונים בארץ, קנינגהם ומקמילן, היא ערובה לכך". שילוח מתח ביקורת, בהזדמנות זאת, על ההסברה הציונית בבריטניה, ודרש "להגביר את הפעולה, על-ידי אנשים מקומיים או על-ידי אנשים מהארץ."¹³

הערכת גוריאל ומסקנות שילוח לחוד, ו"עלון לאינפורמציה פנימית" – שהופץ בקרב מפקדי ההגנה ב-7 במארס 1948 – לחוד. "הבריטים אינם משנים את מדיניותם, אף כי נוכחו לדעת שהעזרה שהם מגישים לערבים איננה מעוררת אהדה." כתוב בעלון זה. "על-כל-פנים, ברור להם שהמצב הנוכחי הוא הנוח ביותר לאינטרסים שלהם: להחזיק בסיסים בארץ-ישראל."¹⁴ ב-8 במארס אמר בן-גוריון לנציב העליון: "בריטניה מאפשרת לערבים להכניס לארץ-ישראל צבאות מוסווים, שמגמתם להשמיד את היהודים ולתפוס את הארץ אחרי שיפוג תוקף המנדט. הנה, אף שעצרת או"ם החליטה להתיר ליהודים להשתמש בנמל תל אביב כראות עיניהם, החל מפברואר, לא קיימה בריטניה החלטה זאת, ואין היא משתפת פעולה עם ועדת-הביצוע של או"ם. בריטניה מכשילה את הקמת המיליציה היהודית, קושרת את ידי ה"הגנה" ומחרימה את נשקה." הנציב העליון הודה בכמה מההאשמות, אך טען שאין זאת מדיניות מכוונת. בגלל מצב-הפינוי ומיעוט הכוחות, אמר הנציב, אין הבריטים יכולים למנוע את הסתננות אנשי "צבא-ההצלה" לארץ-ישראל. בן-גוריון דיווח למשה שרת על השיחה הזאת והביע את דעתו: "סיום המנדט יהיה רק סיום המגבלות שקיבלו הבריטים על עצמם, ומעתה הם ינהגו לפי שרירות-לבם בשטחים בלתי- מוגבלים. גם אחרי 15 במאי", ניבא בן-גוריון, "לא יתנו הבריטים ליהודים להשתמש בנמלים כראות עיניהם."¹⁵ הקולונל הנורווגי רושר לונד, שבא לארץ-ישראל במארס עם קבוצת-החלוץ של ועדת או"ם, כמומחה צבאי, אמר לאיש-הקשר שלו עם הסוכנות, חיים הרצוג,¹⁶ מה דעתו על כוונות הבריטים, ובן-גוריון דיווח על שיחה זאת לגולדה מאיר ולמשה שרת, ששהו אז בארצות-הברית: "הוא (הקולונל) משוכנע שהאנגלים לא ירשו להביא ציוד כבד דרך חיפה ב-15 במאי... מסקנתו היא כי התנהגות הבריטים מכוונת לסייע להשמדת היישוב."¹⁷ לקראת סוף מארס נודע ממקורות צרפתיים: נציגי ארצות-הברית במזרח-התיכון, שהוזנו במידע ובהערכות של סוכנים בריטים, מדווחים לממשלתם שהמדינה היהודית תהיה קרש-הקפיצה של הקומוניזם במזרח-התיכון, ושהביון הבריטי הכריז מלחמה טוטלית על היישוב העברי.¹⁸

שנים לאחר מכן, סיפר יהושע פלמון כי באפריל 1948 אמר לו עזרא דנין בתמיהה: "ג'וש! הבריטים עומדים, כנראה, לעזוב ברצינות." פנחס פיק, מראשי המודיעין האנטי-בריטי בירושלים, סיפר כי הוא וחבריו לא ידעו עד הרגע האחרון אם יעזבו הבריטים את העיר, או יישארו בה ויגנו על השטח הבינלאומי.²⁰ קצין-המחוז היהודי, אברהם בירן, שעבד במשרדו של מושל ירושלים הבריטי, ג'יימס פולוק, לא האמין שהבריטים אומנם יעזבו את ארץ-ישראל: המושל ניסה לשכנע אותו בכך, אך הוא השתכנע רק כשיעץ לו פולוק (בתחילת אפריל) להעביר תיקים ממשרד-המושל, שהיה בבניין "ג'נראלי" שליד כיכר ציון, למשרד-המחוז היהודי, שהתארגן ליד שוק מחנה-יהודה. פולוק סבר שהערבים ודאי ישתלטו על אזור כיכר-ציון.²¹ לעומת זאת, זכר משה יובל, איש משרד הסוכנות היהודית בוושינגטון, שבמשלחת היהודית היו כמה אסכולות בנושא הפינוי, וכי ההנחה המקובלת ביותר הייתה שהבריטים יפנו – אומנם לא בשמחה – את ארץ-ישראל, במועד המתוכנן.²² ____________ בשבוע הבא: הערכות מומחים בריטיים לגבי המצב בארץ ישראל והתפתחויות עתידיות: המדינה היהודית עלולה להיות "דמוקרטיה עממית" ולהיספח לגוש הקומוניסטי; בארץ ישאל תתחולל מלחמה זעירה ממושכת אף שכל הצדדים אינם מעוניינים בה; המנהיגים יהודים אינם הגיוניים ולא ניתן להכניס הגיון לראשם; בשני המחנות, ערבים ויהודים שולטים קיצוניים אף שרוב היהודים והערבים בארץ-ישראל מעוניינים בשלום.

1. קרב כפר סאלד יפורט בהמשך הסדרה. 2. איש משרד החוץ הבריטי. בהיסטוריה של מדינת ישראל ידוע בילי כאחד הבולטים בין המתנגדים לתנועה הציונית והיישוב היהודי. יש הרואים בו כמי שעמד מאחורי מדיניותו האנטי-ציונית של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין' בתקופת המאבק על הקמת מדינת ישראל. (ויקיפדיה). 3. ארכיון מפא"י, פרוטוקולים של מועצת מפא"י מ-7-6 בפברואר 1948 4. שם, שם. 5. FO 371/68367 FO 371/68366 ; א"מ, מסמכי הצבא הבריטי בארץ-ישראל. 6. מירון מדזיני ונורית ברוורמן, קובץ מסמכים בתולדות המדינה, מרכז ההסברה וההוצאה-לאור של משרד הביטחון, 1981, עמ' 56. 7. ארכיון מפא"י, פרוטוקולים מדיוני מרכז מפא"י ב-7-6 בפברואר 1948. 8. FO 371/68532 9. שם, שם 10. א"מ, מברקים בריטים 11. ת"מ 204, תזכיר מאת ז. ליפשיץ (אמצע פברואר( 12. סדרת הראיונות הנ"ל עם בוריס גוריאל. 13. ת"מ 258, דין וחשבון וטלפון, ר. זסלני, 7 במארס 1948. 14. א"צ, בימנו – עלון לאינפורמציה פנימית, 7 במארס 1948. 15. ת"מ 270, ד. בן-גוריון אל מ. שרתוק (ניע-יורק( 11 במארס 1948; יומן דב"ג 11 במארס 1948. 16. לימם נשיא המדינה, אבא של בוזי. 17. ת"מ 274, ד. בן-גוריון, אל מ. שרתוק וג. מאירסון (ניו-ורק) תל אביב, 14 במארס 1948: יומן דב"ג, 13 במארס 1948 18. ת"מ 293, א. ששון וח. ברמן אל מ. שרתוק (ניו-יורק), ירושלים, 21 במארס 1948. 19. סדרת הראיונות הנ"ל עם יהושע פלמון. 20. סדרת הראיונות עם פנחס פיק ב-1979 21. הראיון הנ"ל עם אברהם בירן 22. ראיון עם מוטה יובל ב-18 בספטמבר 1979.