"אום שמום" במלחמת העצמאות

הצלחות הדיפלומטיה הציונית באו"ם ב-1947 (דוח ועדת אונסקו"פ, המלצות ועדת אד-הוק והחלטת 29 בנובמבר) הפתיעו את הדיפלומטים הציונים. לפני 29 בנובמבר הדאיג אותם מעמדם החזק של הערבים באו"ם. הבלתי-אפשרי לכאורה קרה הודות לתמיכה המשותפת של ארצות-הברית וברית-המועצות בהצעת החלוקה, הודות למאמצי יהודים מכל העולם, וכתוצאה מהשלומיאליות של המדינאים הערבים. בגלל המלחמה – שפרצה למחרת ההחלטה – לא הייתה למנהיגי היהודים שהות לנתח כראוי את משמעותה של החלטת או"ם ואת נסיבותיה, והם לא הבינו שחששותיהם הקודמים היו מוצדקים ושההחלטות החיוביות של או"ם היו תוצאה של סדרת מקרים וזימון-אירועים מיוחד, אולי חד-פעמי. לכאורה היה או"ם "מונח בכיסם" של הערבים, והם לא ראו כמה קרובים הערבים אל מטרתם המדינית: נסיגתן של חברות או"ם, ובייחוד של ארצות-הברית, מעמדת התמיכה בהקמת המדינה היהודית. אילו העריך מישהו את המצב ללא אופוריה, ודאי היה מגיע למסקנה שאם אומנם תפרוץ מלחמה ממש בארץ-ישראל, תעשה ארצות-הברית הכל כדי למנוע את חלוקתה, מפני שהיא תחשוש ממלחמה רחבה יותר, ושאם לא יגיבו היהודים על התגרויות הערבים יטענו מתנגדי-החלוקה האמריקנים שהיהודים הם חסרי-ישע ומועדים להשמדה, ושמוטב לארצות-הברית לשנות את עמדתה, כדי שלא תיקלע לדילמה שאין לה פִּתרון: הרי לא תוכל לעמוד שוב מן הצד כשיושמדו יהודים, וגם לא תוכל לשלוח צבא להצלתם, מפני שרוב אזרחי ארה"ב מתנגדים להרפתקאות צבאיות, אחרי מלחמת העולם השנייה. החלטת 29 בנובמבר הסתמכה בעיקר על כוחו של היישוב העברי, שכבר לא היה אפשר להתעלם ממנו. היה אפשר, לכן, להסיק שסיבת ההישגים המדיניים של הציונות היא עוצמתו של היישוב העברי ויכולתו להפעיל את העוצמה הזאת, ולכן ראוי לא רק להגביר את הכוח הצבאי של היהודים, אלא גם להדגיש אותו. אבל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית העדיפה להקים לתחייה את שיטות מגעי-הסתר, הנאומים הפומביים והתזכירים של ימי הרצל. לאסכולה הזאת – שבראשה עמד משה שרת – היו תומכים רבים במפא"י. ב-29 בנובמבר הוכחה, לכאורה, צדקתה, ובחודשי המלחמה הראשונים עשה שרת עבודה דיפלומטית רבה כדי להשיג את מטרותיה: הקמת המדינה העברית בידי ועדת-הביצוע של או"ם; הקמת מיליציה יהודית וכוח צבאי בינלאומי של או"ם מול התנגדות הערבים; פעולה של מועצת-הביטחון נגד התוקפנות של מדינות ערב. אסכולת-שרת לא הייתה שלטת ביישוב העברי, אך הייתה לה השפעה ניכרת על רבים – בעיקר על הווייצמניסטים לשעבר, לרבות גזבר הסוכנות אליעזר קפלן – ובן-גוריון ראה בתקוותיה אחת מהאלטרנטיבות. רק שלושה חודשים אחרי שפרצה המלחמה נואש בן-גוריון מתקוות אלה וכתב אל שרת לניו-יורק כי הדבר היחיד שמעניין אותו הוא השגת ציוד צבאי בעוד מועד, "לא תמרוני- הכוחות השונים בוושינגטון ובדאונינג סטריט, ואפילו לא החלטות פורמליות של או"ם."¹ עד אז, ואולי עד שנסוגה ארצות-הברית מתמיכתה בחלוקה, הייתה לאסכולה הדיפלומטית השפעה בולמת גם על קצב גיוס היישוב למלחמה ועל ניהול הקרבות.

ב-29 בנובמבר 1947 החליט או"ם להקים ועדה מנציגי חמש מדינות, שתטפל מטעמו בכל בעיות סיום שלטון המנדט והקמת שתי המדינות העצמאיות, ותגיש דין-וחשבון חודשי למועצת-הביטחון. השם שנתנה העיתונות לוועדה זאת היה "ועדת-הביצוע."² את מינוי חברי ועדת-הביצוע ליוותה מערכת של לחצים ותככים. המועמדים הראשונים היו נציגי פולין, בלגיה, אוסטרליה, נורבגיה וברזיל. הרכב זה היה רצוי ליהודים: ברזיל ואוסטרליה תמכו בחלוקה ופולין קיבלה הנחיות מברית-המועצות. כל המועמדים הללו לא נתמנו, ואנשי הסטייט-דפרטמנט ניסו להחדיר לוועדה את נציג פקיסטן, בתקווה לפייס את הערבים. ניסיון זה נכשל בגלל התנגדותה של פקיסטן לחלוקה, ולבסוף נתמנו נציגי צ'כוסלובקיה, דניה, פנמה, בוליביה ופיליפינים. יו"ר הוועדה היה קארל ליסיצקי מצ'כוסלובקיה, חבר ועדת-אונסקו"פ לשעבר, שיחסו לציונות היה רחוק מאהדה. מזכיר הוועדה היה ראלף באנץ', אמריקני שחור ואיש מנגנון או"ם.³ חבלי הלידה של ועדת-הביצוע נמשכו כל דצמבר, ושרת כתב (במברק ששלח אל גולדה מאיר) כי סיבת הסחבת היא לחץ בריטי.⁴ ב-8 בדצמבר כתב בן-גוריון לשרת כי רצוי שהוועדה תבוא מהר לארץ-ישראל,⁵ כדי שתסייע להקמת המיליציה היהודית (והמיליציה הערבית), כהמלצת עצרת-או"ם, ותאפשר ליהודים להשתמש בנמל תל אביב החל מפברואר. נוכחות הוועדה – סבר בן- גוריון – תפריע לבריטים לפעול בגלוי נגד הקמת המדינה היהודית. היהודים, נציגי הסוכנות, ניסו אפוא לזרז את תהליכי הלידה של ועדת-הביצוע. הנשיא התורן של מועצת-הביטחון, נציג אוסטרליה, ג'ון הוד, אמר לאבא אבן כי רצוי שחברי הוועדה ימונו בדצמבר, מפני שבינואר 1948 כבר ישתנה הרכב המועצה, ובמקום נציג ברזיל יישב בה נציג ארגנטינה, שנמנעה מהצבעה ב-29 בנובמבר. נציג הסוכנות בפאריס, מוריס פישר, התבקש לפעול בחוגי הממשלה הצרפתית לזירוז התהליכים. וכן הופעלו שתדלנים בלונדון, בבריסל ובניו-יורק, אצל המשלחות לאו"ם.⁶ הבריטים לא האמינו בכוח הביצוע של ועדת-הביצוע, ועם זאת לא רצו בנוכחותה בארץ- ישראל. סוכניהם, שנפגשו עם קאוקג'י, העריכו שפקודיו יפגעו בחברי הוועדה "בכל תנאי". סימן לכוונה זאת ראו בשאלה שהציג להם, אם הבריטים יאבטחו את חברי הוועדה. דויד הורוביץ, ששהה בלונדון בדצמבר 1947, הודיע לבן-גוריון כי הבריטים אינם מעוניינים לחלוק את השלטון בארץ-ישראל עם הוועדה לפני סיום המנדט, ושהם פוחדים פן תסחף נוכחותה את כל הערבים להתקוממות וכך יסתבך הצבא הבריטי. לדעתם מוטב שהוועדה תבוא לארץ- ישראל, אם בכלל, סמוך ל-15 במאי 1948.⁷ ועדת-הביצוע התכנסה בפעם הראשונה ב-9 בינואר 1948, והחליטה לבקש מבריטניה, מהסוכנות היהודית ומהוועד הערבי העליון, לשלוח אליה נציגים שיסייעו לה בעבודתה. בריטניה מינתה לתפקיד זה את שגרירה באו"ם, סר אלכסנדר קדוגן. הסוכנות היהודית מינתה את משה שרת. הוועד הערבי העליון הודיע – אחרי עשרה ימים – כי הוא לא ישלח נציג, מאחר שאין הוא מכיר בהחלטת החלוקה. אחרי ששמעה הוועדה את דברי קדוגן ושרת, הגדירה את תפקידיה: הקמת שתי מועצות- ממשלה זמניות, יהודית וערבית, והסדרת העברת הסמכויות המנהליות מממשלת המנדט אליהן; פיקוח על פעולותיהן; סימון גבולות שתי המדינות שיקומו; פיקוח מדיני וצבאי על המיליציות שיוקמו, ומינוי מפקדותיהן; הכנת האיחוד הכלכלי בין שתי המדינות; חלוקת הנכסים ביניהן, והפעלת המנהל והשירותים בכל אחת מהן אחרי סיום המנדט; יישום חוקת ירושלים ואבטחת המקומות הקדושים.⁸ בישיבה סגורה של הוועדה, ב-21 בינואר, התנגד קדוגן להטלת תפקיד המיליציה היהודית על ה"הגנה", בגלל "אפיה התוקפני ואכזריותה כלפי הערכים" ומפני שחבריה יהודים בלבד. הסוכנות היהודית – אמר קדוגן – מטילה את מרותה גם על אצ"ל ולח"י ומפחידה את הערבים: הוועד הערבי העליון אינו תוקפני, הוא רק מתנגד לחלוקה. אף-על-פי-כן נשקפת סכנה לחיי חברי הוועדה אם יבואו לארץ-ישראל. הערבים שהתאמנו בסוריה הם לוחמים ברמה גבוהה, ושכנותם של חברי הוועדה תעורר את יצרי האלימות שלהם, על כן מוטב שחברי הוועדה יישארו בניו-יורק וישלחו לארץ-ישראל מזכירות טכנית מצומצמת; אולי יסכימו הערבים – הממושמעים יותר מן היהודים – להעלים עין ממנה.⁹ שרת סתר את טענות הבריטים, גם בישיבות הוועדה וגם בשיחות אישיות עם חבריה. היעדרותם של נציגי ערביי ארץ-ישראל סייעה לו בכך. הוועדה המשיכה לדרוש מהבריטים להתיר לה להיכנס לארץ-ישראל. רק בסוף ינואר 1948 הרשו הבריטים לאחד מחברי הוועדה ולצוות מקצועי להיכנס לארץ, כדי "להתייעץ עם ממשלת-המנדט על תהליכי העברת השלטון ולקשור קשרים עם יהודים ועם ערבים".¹¹ ובתחילת פברואר אירח הקבינט הבריטי את חברי הוועדה בלונדון, בתקווה לשכנעם לא לדרוש סמכויות שלטון בארץ-ישראל, לפני תום המנדט.¹⁰ גם אחרי שפעולות האיבה בארץ-ישראל כבר היו למלחמה, נמשכו הישיבות וההתייעצויות בניו-יורק. באמצע פברואר 1948 הודיעו שליחי הסוכנות לבן-גוריון: בוועדת-הביצוע יש שלושה נגד שניים. שני הדרום-אמריקנים מחזיקים בעמדת הציונים, והפיליפיני נגרר אחריהם: הנציג הדני והיו"ר הצ'כי, ליסיצקי, הם פרו-בריטיים, אך ליסיצקי "נפגע מהתנהגות האנגלים ולבו מר עליהם, ונראה שהוא משתדל להחזיק את שיווי-המשקל ופניו להגשמת ההחלטה ככתבה וכלשונה."¹¹ ב-18 בפברואר הגישו חכרי הוועדה, מניו-יורק, דוח לאו"ם, על המצב בארץ-ישראל. הם האשימו את הערבים המתעלמים מהחלטת או"ם ומכינים פלישה, הם מתחו ביקורת על התנהגות הבריטים, ודרשו לארגן כוח צבאי בינלאומי שיעמוד לרשות ועדת-הביצוע, והזהירו שאם הוועדה לא תמהר לפעול, תסכן שפיכות-הדמים בארץ-ישראל את שלום העולם.¹² ב-24 בפברואר דנה מועצת-הביטחון בדוחות של ועדת-הביצוע, שהציגו את בריטניה כמכשילה את החלטת או"ם, ובתחילת מארס התייעצו בנושא זה, שר-החוץ, שר-המושבות ושר-ההגנה הבריטים. בווין הסכים שהוועדה תבוא לארץ-ישראל במחצית השנייה של אפריל, אך טען שאין לוותר לה בעניינים אחרים. שר-המושבות (קריץ-ג'ונס) אמר שהערבים ודאי יפעילו אלימות נגד הוועדה, ויסבכו את הצבא הבריטי. שר-ההגנה, עמנואל שינוול, דרש שבריטניה לא תוותר על עמדותיה.¹³ מליאת ועדת-הביצוע לא הגיעה לארץ-ישראל. לכאורה השיגו הבריטים את מטרתם בנקודה זאת, והסוכנות נכשלה: למעשה נחלץ היישוב העברי מהסתבכות עם ועדה בינלאומית, שהייתה עלולה לבלום כמה יוזמות שלו, אילו נכחה במקום-המעשה, ושבוודאי הייתה מאשרת את נטיית ממשלת ארצות-הברית לבטל את החלטת 29 בנובמבר, בטענה שאי-אפשר להגשימה.¹⁴ התועלת שהפיק היישוב מכישלונו המדיני מצביעה על ליקוי בקונצפציה של מנהיגיו: הם לא הביאו בחשבון שזימון ועדה בין לאומית, אשר הרכבה אינו חד-משמעי, עלול לסכן את הגשמת המטרה הציונית.

במקום ועדת-הביצוע באה לארץ-ישראל קבוצת-החלוץ שלה (שישה אנשים), ב-2 במארס. בראשה עמד סגן מזכיר הוועדה, הדיפלומט הספרדי הגולה, פאבלו דה-אסקרטה, מי שהיה שגריר ספרד הרפובליקאית בלונדון. אחרי מפלת הרפובליקה במולדתו נשא אסקרטה אתו, לכל מקום, מזוודה מלאה תמונות ומפות. לאיש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, וולטר איתן, נודע סוד "ספרד במזוודה", והוא העשיר אותה בגלויות ובשירים. נוסף על אסקרטה היו בקבוצת-החלוץ שלושה מומחים ושתי מזכירות. המומחה הצבאי היה רושר לונד, אלוף-משנה נורווגי ששירת במלחמת-העולם השנייה בבריטניה (ושהיה זקוק מאוד לאספקת-ויסקי. (לא הייתה זאת משימה של מה-בכך בירושלים הנצורה, אך וולטר איתן וחיים הרצוג עשו את המאמצים, שהשתלמו). המומחה המשפטי, היווני קונסטנטין סטוורופלוס (בן 43), היה אנטישמי ועצל. מומחה זה דיווח לקונסול של יוון בירושלים: אסקרטה הוא קומוניסט. כנראה היה כל ספרדי רפובליקאי גולה חשוד בעיניו. המומחה הכלכלי צונרקנאת גוש היה הודי. תפקידו היה לסייע לאיחוד הכלכלי של שתי המדינות שתיווסדנה. הבריטים שיכנו את השישה במרתף, מול מלון "המלך דוד", שהיה מרכז השלטון הבריטי. כל גבר קיבל תא קטן, למגורים ולעבודה, ושתי המזכירות קיבלו תא משותף. הרובע היה סגור לתנועה, עובדי מטבח וניקיון יהודים לא יכלו להגיע למרתף, וערבים סירבו לשרת את חברי הוועדה, על כן מילאו המזכירות את תפקידי הניקוי והבישול. הבריטים נתנו לחברי הוועדה כמה מנות-קרב, והורו להם לא לצאת לרחוב לפחות במשך יומיים, "מסיבות ביטחוניות". ביומיים אלה נפגשו חברי הוועדה רק עם אנשי צבא ופקידים בריטים, ששטפו את מוחותיהם.¹⁵ ראש קציני-הקשר של הסוכנות היהודית עם חברי הוועדה, היה וולטר איתן, והאחראי לקשרים עם אלוף-משנה לונד היה חיים הרצוג, איש המחלקה המדינית, בנו של הרב הראשי האשכנזי, ואביו של בוז'י. השאלה הראשונה הייתה – איפה תתנהלנה השיחות בין חלוצי-הוועדה ובין היהודים; בבנייני הסוכנות או במרתף המלון? ארבעת החלוצים לא העזו לצאת ממקלטם, וב-8 במארס באו הרצוג ואיתן אל המרתף, לפגישה ראשונה. שניהם דיווחו אחר-כך על הערכותיו ותחזיותיו של לונד: לדעתו לא יתנו הבריטים ליהודים לייבא ציוד צבאי, עד שיפוג תוקף המנדט, והשריון המצרי יסכן את חיי היהודים תושבי הנגב. הערכות-מרתף אלה העידו על הערכת-המצב של הבריטים, יותר מאשר על תבונתו המדינית-אסטרטגית של אלוף-המשנה הנורווגי.¹⁶ אסקרטה וחבריו אמרו לוולטר איתן שאפשר להביא צבא בינלאומי לירושלים, ושיש סיכוי להגיע להסדר בה, והמשפטן היווני טען: אם לא יפעל צבא בינלאומי בארץ-ישראל, יחזיקו היהודים מעמד רק במישור החוף.¹⁷ שלושה ימים דיבר הרצוג על לבו של לונד לצאת מהמרתף, ולבסוף העז איש-הצבא הנורווגי ללכת אל ביתו של ראובן שילוח. בפגישה זאת נכח יו"ר הוועדה העירונית (המועצה הממונה) של ירושלים, הבריטי ריצ'ארד גרייבס. זה היה שלוש שעות אחרי הפיצוץ כבנייני הסוכנות: פניו של שילוח היו חבושות וגם הרצוג היה פצוע. אי-ביטול הפגישה הרשים את לונד, אך הוא הביע ספק ביכולתם של היהודים להתגונן ובכושרם הצבאי של מפקדי ה"הגנה". אחר-כך הובילו אותו אנשי שיחו לסיור בירושלים, סיורו הראשון בשטח שעל עתידו חיווה דעות.¹⁸ אחרי יומיים שלחה קבוצת-החלוץ דוח למזכיר או"ם. המזכיר הראה לשרת את הדוח, בסתר, ושרת הודיע לבן-גוריון: "ארבעת הגלמודים" הגיעו למסקנה שאי-אפשר להגשים את החלטת כ"ט בנובמבר מבלי לפתור ביסודיות את בעיית הביטחון בארץ-ישראל; ועדת-הביצוע אינה יכולה למלא את משימותיה, וספק אם יש פנאי לארגן את הכוח הצבאי הבינלאומי שימלא משימות אלה. הארבעה סבורים שחלוקת ארץ-ישראל מתבצעת, למעשה, ומציעים לא להכריז עליה רשמית. על סמך דוח זה ודוחות נוספים, השיבו חברי ועדת-הביצוע על שאלות נציגי ארבע מחמש החברות הקבועות במועצת הביטחון.¹⁹ ב-19 במארס חברי הוועדה אמרו: רוב יהודי ארץ-ישראל מצדדים בחלוקה; רוב ערביי ארץ-ישראל מתנגדים לה; שלטונות המנדט אינם מוכנים להשתתף בהגשמת החלוקה: לא ניתן להגשים את החלטת או"ם בדרכי שלום.²⁰ בן-גוריון מצא במסקנות אלה את עקבות השפעת הבריטים, המעוניינים לעכב את הכרזת העצמאות, וכתב לשרת: שליחי ועדת- הביצוע מנותקים מן המציאות. אם ייפגשו יותר עם יהודים, ישנו את דעתם.²¹ אלוף-המשנה לונד הבטיח להרצוג שיביא לפני מזכיר או"ם את הצעות היהודים כהמלצותיו הוא, וסיפק לו מידע שקיבל מאנשי או"ם, ממקורות בריטיים וממשרד-החוץ של ארצו.²² בן-גוריון ידע שאין ללונד נתונים להסתמך עליהם. ואף-על-פי-כן התייחס בכובד-ראש להערכותיו הצבאיות, אולי בגלל נטייתו לכבד את דעותיהם של בעלי דרגות בצבאות סדירים. "לונד פסימי לגבי מצבנו הצבאי." כתב בן-גוריון אל משה שרת וגולדה מאיר. "לערבים יש שריון ותותחים. לנו אין תשובה אפקטיבית. הוא משוכנע שהאנגלים לא ירשו להביא ציוד כבד דרך חיפה בחמישה-עשר במאי. הוא רואה בלגיון הערבי סכנה חמורה מכרעת. מסקנתו שהתנהגות הבריטים מכוונת לסייע להשמדת היישוב. רואה את מצבנו כחמור (יותר) ממצב מולדתו בשנות הארבעים. מדגיש ההכרח להכין ציוד רב וכוח אווירי לקראת חמישה-עשר במאי. מסקנותיו הנ"ל מבוססות על שיחותיו עם השלטונות הצבאיים. "²³ ______________ מאמצי בן –גוריון ומשה שרת לממן צבא יהודי כספי האו"ם, או להבטיח את הקמתה של מדינת ישראל על-ידי כוח או"ם.