בשנים פשוטות, כאלה עם 12 חודשים, פרשת צו היא הנקראת בסמוך לפני פסח. כלומר החג חל בשבוע המתברך משבת פרשת צו. פסח זה חג החרות אבל בהכנות לקראתו בולט מאוד השיעבוד לניקיונות. האם יש קשר בין החרות שאותה חוגגים בפסח ובין ההשקעה בניקיונות? ובינם לבין פרשת צו? ננסה לבדוק; הפרשה פותחת בקרבן התמיד (ויקרא ו): [ב] צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. את הקרבן הזה הקריבו כל בוקר וכל ערב. כלומר לקראת ערב, כי לא מקריבים אחרי השקיעה. זה היה תירגול תמידי של מאמץ ההתקרבות לה' יתברך. והיו חייבים לשמור שהאש על המזבח תבער גם בלילה.
כיום, כשאין לנו קרבנות, התפילות במקום הקרבנות (ברכות כו/ב). מתפללים בבוקר, אחר-הצהריים וגם בערב ועם כל זה לא ממש מצליחים לשמור על דבקות במשך כל היום. הלואי היינו מצליחים לשמור על דבקות לפחות בשעת התפילה. יש כל מיני הסחות דעת, חלקן לכאורה חיצוניות לנו אבל באמת הבעיה היא בדומיננטיות של הנטיות הטבעיות שלנו. קשה לנו מאוד עם כל חריגה של הזולת מהתנהגות (או אפילו מתפיסת העולם) שמקובלת עלינו ואנחנו מגיבים בביקורת. לפעמים אפילו פוגענית. אנחנו פשוט משועבדים לזווית הראייה הצרה הזאת, זווית הראיה של מה שמקובל עלי ומתאים לי. התירגול היומיומי בתפילה אמור לסייע לנו להשתחרר, אבל ההצלחה היא חלקית אם בכלל.
באותו אופן אנחנו יכולים להבין את הקושי שלנו להיפטר מכל מיני חפצים שנאגרים אצלנו. במהלך הניקיונות לפסח, אין ספק שהזזנו או לפחות נתקלנו בחפצים שמאז הניקיון לפסח דאשתקד לא השתמשנו בהם. מסתבר שאנחנו עדיין לא מספיק בני חורין כדי להשתחרר מאותם חפצים מיותרים. כמו שאין אנו בני חורין להשתחרר מהרגלים לא כל כך טובים. אומנם משתדלים להיפטר מהם. אולי. מי שמשתדל. אבל פעם בשנה כולנו נדרשים לבחון מחדש את הרגלינו, את הקבענות החשיבתיים שלנו, את יחסנו לזולת שמתנהג לא בדיוק כפי שאנו חושבים שנכון להתנהג, ולפעול בעצמנו שינוי. זהו העניין של בדיקת וביעור חמץ ברוחניות והניקיונות הגשמיים אמורים לייצג זאת.
כדי להתקרב - מקריבים
חז"ל היו מודעים כמובן לקושי לפעול שינוי כזה בנפש ועל כן רבים מהם נהגו להתפלל תפילה מיוחדת, כל אחד בסגנונו. הם גם קראו בשמו של הגורם (הפנימי) שמפריע לעשות את העבודה הזאת. נצטט תפילה אחת בתקוה שנוכל להיעזר בה גם אנחנו (ברכות יז/א): רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך; ומי מעכב - שׂאוֹר שבעיסה ושעבוד מלכיות. יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם. שׂאוֹר שבעיסה זה יצר הרע אומר רש"י. זה האגו שלא נותן מקום לזולת כלשהו. ושעבוד מלכיות זה השיעבוד להנחות העולם, לתפיסות מקובלות בכל מיני תחומים. וזה מה שחוסם את הקשר שלנו עם הקב"ה גם כיום.
כדי לזכות לחרות שאותה מייצג חג הפסח עלינו, מצד אחד להשתחרר מה"אני ואפסי עוד" מהביטחון שאני ורק אני צודק תמיד ומצד שני להפסיק את השיעבוד הזה להנחות העולם, שיעבוד שכביכול מובן מאליו. כי חרות אמיתית פירושה היכולת לוותר על משהו, על מה שאני מאוד רוצה. חרות פירושה היכולת לבחור לעשות מה שנכון אפילו שלא ממש בא לי. פירושה היכולת לבחון את ההשקפות ואת ההתנהגויות שלי אל מול הוראות התורה ולשנות במידת הצורך. ותמיד יש צורך. אפילו הכרח. כי הרי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה (איוב לב). לפחות זה מה שאמור להיות. כי ככל שאדם מתבגר הוא צובר ניסיון וידע ולפיכך התנהגותו אמורה להשתנות בהתאם.
מכאן נוכל אולי להבין טוב יותר את הקשר שבין קרבנות בכלל וקרבן העולה בפרט ובין חג הפסח בכלל וסדר פסח בפרט. קרבן נובע מרצון להתקרב. אל מי רוצים להתקרב - כמובן, אל מי שאוהבים. וכדי להתקרב - מקריבים, מוותרים לטובת הזולת על מה שחשוב לי ותורמים עבור מי שאין לו. להקריב מעצמי כדי להתקרב לזולת, זה מחייב גם את צמצום האגו וגם את השיחרור מהנחות העולם האגואיסטיות. כיום עדיין אין לנו בית מקדש ולכן אין קרבנות כאמור בפרשת השבוע ובתורה בכלל, אבל יש לנו תחליפים שתיקנו לנו חז"ל, כאמור לעיל, ובאמצעותם אנחנו זוכים להתקרב מעט לקב"ה שאותו אנחנו אוהבים. יתן ה' שנזכה להתקרב אל ה' ושכבר בפסח זה הוא יחשוף את קירבתו אלינו.