ביום ד' (19.4.17), מלאו 74 שנה למרד גטו ורשה (19.4.43), ציון המועד נקבע לכ"ז בניסן, 6 ימים לאחר תום חג הפסח. ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. המרד דוכא סופית ב-16.5.43, אולם כבר ב-8 במאי, התברר (בדיוק מצמרר של שנתיים לפני תום המלחמה, 8.5.45), כי סופו של המרד הגיע. במועד הזה גילו הגרמנים בונקר גדול ברחוב מילא 18. כאן שכנה המפקדה הראשית של אי"ל.
באופן ספוראדי המרד נמשך עוד מספר ימים ודעך סופית, כאמור, ב-16.5.43.
אפשר לציין את המרד הזה כחלק משורת אירועים שהוכיחו, כבר בשלב מוקדם זה, את סופו המסתמן של מאבק הדמים בין בנות הברית לבית כוחות הציר. לכל המתבונן, גם לבעל הידע המינימלי, הסתבר כי הצבא הגרמני שוב איננו בלתי מנוצח. שורת האירועים הזו תחילתה במפלת הגרמנים בקרב על סטלינגרד (ינואר 1943), והמראה האין סופי של שיירות השבויים הגרמניים, בבלואי הסחבות, במצעדם הכושל אל תחנות הרכבת שמעבר לוולגה. מצעד שאותו לא הסתירו הרוסים המנצחים מהתקשורת העולמית. המרד היהודי בוורשה (כאמור), מפלת הגרמנים ב"קרב על הבליטה" (קורסק), 5 - 16 ליולי 1943, הפלישה של בנות הברית לסיציליה (מבצע האסקי 9.7.43), כניעת איטליה (8.9.43 שאילצה את היטלך לכבוש/לדרוס בעלת ברית חשובה זו), והמרד הפולני בוורשה כעבור שנה (1.8.44 - 2.10.44).
במהלך התקופה הזו ובחלק מנקודות הזמן המוקדמות הללו שלה, הייתה ברית המועצות בשלבי התארגנות בממדי ענק לקראת מבצע בגרטיון (שהונחת על הצבא הגרמני ב-22 ליוני 1944), שהביאם לקו נהר הוויסלה ולפאתי ורשה. ואכן, במסגרתו נהדפו הנאצים לאורך קו חזית ענק שהשתרע מביאלורוסיה בצפון ועד צפון אוקראינה בדרום. היטלר שהבין את המשמעות של הניצחונות הסובייטיים, התארגן בהיקף גדול לאורך הוויסלה. הסירוב של הרוסים לנוע לתוך ורשה, עם פרוץ המרד, כדי לסייע למורדים, מובן בשים לב למגמתם האסטרטגית לריכוז כוחותיהם הגדול במטרות אחרות, ובהכנות למבצע בגרטיון.
זווית ראיה אחרת
חוקרים טוענים כי הגרמנים הופתעו לחלוטין לנוכח מבצע הענק. אפשר להציב סימני שאלה על הנחה זו. הצבא הרוסי ריכז לאורך קו החזית האמור כ-200 דיביזיות, חמושות עד לשיניהן במיטב הנשק של התעשיה הסובייטית המשתקמת. 6,000 טנקים, כמות ענקית של ארטילריה, כל זאת מבלי שהנאצים יעמדו על התארגנותה של מכונת המלחמה הגדולה בעולם
סירובו המוצדק, כנראה, מבחינתו של היטלר, להוציא את הצבא הגרמני מאיטליה, לצורך הלחימה העזה, שנכפתה עליו במזרח, מסביר מזווית ראיה אחרת את עיקשותו המסתמנת להחזיק בפולין ולחזק את אחיזתו בגדה המערבית של הוויסלה. שתי המרידות האמורות בפולין וסופן, היו ביטוי ברור למגמה זו.
היום מנתחים בישראל מזווית ראיה של "עם לבדד ישכון", את מהלך המרד ואת מהלך ה"פתרון הסופי" - ההשמדה, של יהדות אירופה (ואח"כ גם זו של צפון אפריקה). שוב ושוב צפה ועולה השאלה מדוע לא סייעו בנות הברית למורדים בשתי המרידות בפולין, מדוע לא גרמו, בעזרת עוצמתן האווירית, להפסקת ההשמדה במחנות הריכוז.
"קודם כל ניצחון בקרב", זו הייתה המנטרה. התשובה האולטימטיבית שנתנו האמריקנים ורוזבלט בראשם, ליהודים הנסערים שפנו אליהם במדינות המערב. (וגם לצ'רצ'יל, שאף הוא פנה בשאלה זו לנשיא האמריקני), ניתוח אירועי שתי המרידות בפולין מוכיח כי גם במזרח הייתה זו התשובה השלילית השגורה.
והיהודים? הם כרגיל, נותרו ללא סיוע, בעומדם מול מכונת התופת הגרמנית, גם כאשר חולשתה בעליל החלה מסתמנת בבירור. מצב נתון ובסיסי זה קיים גם היום, למרות כל ניסיונות ההכחשה ולמרות עיוורון הצבעים הקשה הפוקד חלקים בחברה הישראלית.