באוקטובר 2005 פרצו מהומות בפריס, שהתפשטו ברחבי צרפת. המוני מוסלמים ומהגרים מאפריקה השתתפו בהפגנות אלימות, שהפכו למסע הרס. המפגינים הציתו מכוניות, תקפו מוסדות ציבור בבקבוקי תבערה, פגעו בבני-אדם והביאו למותם של שניים. בעיצומן של המהומות פרסמו דרור משעני ואורליה סמוטרייז ראיון ב
הארץ עם הפילוסוף היהודי-צרפתי אלן פינקלקראוט, שתקופה ארוכה היה דובר מובהק של השמאל. כ-12 שנים חלפו מאז, והדברים נשמעים כמעט כנבואה. גם התגובה עליהם.
פינקלקראוט אמר למראייניו שהתקשורת והעילית התרבותית ביקשו "לצמצם את המהומות לממד חברתי", לראות בהן "מרד של צעירים מהפרברים נגד המצב", נגד האפליה והאבטלה. הבעיה היא שרוב המשתתפים במהומות היו שחורים או ערבים מוסלמים. "יש בצרפת גם מהגרים אחרים שמצבם קשה - סינים, וייטנאמים, פורטוגזים - והם לא נוטלים חלק במהומות". "ברור אם כן", הסיק פינקלקראוט, "שמדובר במרד בעל אופי אתני-דתי", שלא הגזענות כלפי הפורעים היא מקורו אלא "שנאה רחבה יותר: השנאה למערב, האשם בכל הפשעים", וצרפת נתפסת כנציגה מובהקת שלו.
באקלים הפוליטי-תרבותי אז, היו דברים כאלה בגדר התאבדות, פינקלקראוט היה מודע לכך, אך לא שיער את עוצמת ההתנגדות לדבריו. "אנחנו נוטים לפחד מלשון אמת", אמר. "מעדיפים לומר 'הצעירים', במקום 'שחורים' או 'ערבים'. אבל אי-אפשר להקריב את האמת", גם אם "צריך להימנע מהכללות". לפני 12 שנה צרפת לא התוודעה עדיין לעידן הפיגועים של האיסלאם הרדיקלי, ופינקלקראוט תיאר את המהומות כ"פוגרום אנטי-רפובליקני" של אנשים ש"שונאים את צרפת כרפובליקה", אולי הכנה לזוועות שידענו מאז.
חלקים מהעולם הערבי-מוסלמי "הכריזו מלחמה על המערב", שהעבר הקולוניאליסטי שלו משמש רק תירוץ לבעיה עמוקה יותר. "אנו עדים לרדיקליזציה איסלאמית שצריך להסביר אותה בכוּליוּתה לפני שמגיעים למקרה הצרפתי". הוא התייחס לתרבותם של הפורעים, ואמר שהיא בורחת מהתמודדות עם בעיותיה, ולכן "מחפשת אשֵם חיצוני". זה קל ומפתה יותר "לומר לעצמך שאתה מוזנח, ו'תנו לי, תנו לי'".